ביאור שטיינזלץ על בבא קמא ק״ד

1 לפי שכבר הודה מפי עצמו! משמע שאף ר' טרפון מודה שהבא לצאת ידי שמים צריך לתת לבעלים דווקא, ומדוע לא יהא הדין כן במשנתנו?

2 אלא אמר רבא: שאני מתניתין שונה הדין במשנתנו, שכיון דידע למאן גזליה ואודי ליה שהוא יודע למי גזל והודה לו, כיון שאפשר לאהדורי ממונא למריה להחזיר את הממון לבעליו הוה ליה כמאן דאמר ליה הריהו נחשב כמי שאומר לו הנגזל לגזלן "יהיו לי בידך" כפקדון, הלכך על כן: אם נשבע, אף על גב דקאמר ליה אף על פי שאומר לו "יהיו לי בידך", כיון דבעי שהוא צריך כפרה, לא סגי די לו עד דמטי לידיה שיבואו לידו ממש. הא אבל אם לא אישתבע נשבע, הוי גביה הריהו הגזילה אצלו פקדון עד דאתי ושקיל ליה שיבוא ויקח אותו.

3 א שנינו במשנה: לא יתן הגזלן את תשלומיו לא לבנו של הגזלן ולא לשלוחו, שאינו יוצא בכך ידי חובת השבה כדינה. ובענין זה מביאים, איתמר נאמר שנחלקו אמוראים בהלכה זו של שליחות: שליח שעשאו מינה אותו המשלח בעדים לקבל עבורו דבר השייך לו, או מלווה שיש לו בידי חבירו — רב חסדא אמר: הוי הריהו שליח גם לענין זה, שאם אירע אונס בדרך לחפץ או לכסף שקיבל השליח מאותו אדם — פטור מי שמסר בידיו את החפץ או הכסף, משום שמסירתו לשליח היא כמסירתו לבעלים. רבה אמר: לא הוי אינו שליח, והרי זה באחריות חבירו.

4 ומסבירים: רב חסדא אמר הוי הריהו שליח, שכן טוען חבירו: להכי טרחי ואוקמיה משום כך טרחתי המשלח והעמדתיו, מיניתי אותו, את השליח בעדים — כדי דליקו ברשותיה שיעמוד הדבר ברשותו שכשיימסר הכסף לידיו יהיה זה כאילו נמסר לידי. ואילו רבה אמר: לא הוי אינו שליח, שכן הכי קאמר כך אמר, לזאת היתה כוונתו בכך שמינהו שליח בעדים, לומר לו לחבירו: איניש מהימנא אדם מהימן הוא, אי סמכת אם אתה סומך לשלוח בידו את החפץ או הכסף שבידך סמוך, אי בעית לשדוריה בידיה אם אתה רוצה לשלוח בידו — שדר בידיה שלח בידו.

5 ומנסים להביא ראיה, תנן שנינו במשנה: השואל את הפרה, ושילחה המשאיל לשואל ביד בנו או ביד עבדו או ביד שלוחו של המשאיל, או ביד בנו ביד עבדו ביד שלוחו של שואל, ומתה — פטור, משום שלא הגיעה עדיין הבהמה לרשות שואל שיתחייב באונסיה.

6 ונברר: האי שלוחו היכי דמי שלוחו זה של השואל כיצד הוא בדיוק? אי אם שלא עשה מינה אותו בעדים, אם כן מנא ידעינן מנין אנו יודעים בכלל שהוא שלוחו? אלא צריך אתה לומר שעשה אותו שליח בעדים, וקתני ושנה שפטור, ואם כן קשיא קשה לרב חסדא שהוא סבור ששלוחו הוא!

7 ומשיבים: כדאמר כפי שאמר רב חסדא להלן בהסבר משנה אחרת, שמדובר שם בשכירו ולקיטו, כלומר, באדם שהוא שכיר אצלו או שנמצא אצלו ומלקט אצלו תבואה. הכא נמי כאן גם כן יאמר רב חסדא שמדובר בשכירו ולקיטו ויודעים הכל שהוא שלוחו, אפילו לא עשאו שליח בעדים.

8 ומביאים ראיה נוספת, תנן שנינו במשנתנו: לא יתן הגזלן את הגזילה לא לבנו ולא לשלוחו של הנגזל. ונברר: האי שלוחו היכי דמי שלוחו זה ששנינו כיצד הוא בדיוק? אי אם שלא עשאו בעדים, מנא ידעינן מנין אנו יודעים בכלל שהוא שלוחו? אלא לאו האם לא מדובר כאן שעשאו בעדים? ומכאן שאין הוא נחשב כשליחו ממש וקשה לרב חסדא. תרגמא תרגם, הסביר את זאת רב חסדא: כאן מדובר בשכירו ולקיטו ולא בשליח שמונה בעדים.

9 ומקשים: אבל שליח שעשאו בעדים, מאי מה יהא הדין? — הכי נמי דהוי כך גם כן שהריהו נחשב שליח? אם כן אדתני סיפא עד שהוא שונה, בסופה של המשנה: אבל נותן הוא לשליח בית דין, לפלוג וליתני בדידיה שיחלק וישנה בה בהלכה זו עצמה ששליח שעשאו בעדים הכי נמי דהוי כך הוא גם כן שהריהו נחשב שליח!

10 אמרי אומרים בתשובה: לא פסיקא ליה פסוק חתוך לו הדבר כדי שיוכל לומר אותו בצורה כוללת כזו, כי שליח בית דין שנאמרה בו הלכה זו, לא שנא שונה אם עשאו נגזל ולא שנא שונה אם עשאו גזלן — הוי הריהו שליח ולכן פסיקא ליה פסוק, חתוך אצלו הדבר ויכול להשתמש בלשון כזו. ואילו שליח שעשאו בעדים, שיש לגביו אופנים שונים, דכי שכאשר עשאו נגזל הוא דהוי שנעשה שליח, אבל אם עשאו גזלן לא הוי אינו שליח — לא פסיקא ליה אינו פסוק, חתוך אצלו הדבר.

11 ומעירים: ולאפוקי מהאי תנא ופירוש זה בדברי המשנה יש בו כדי להוציא מדברי תנא זה, דתניא שכן שנינו בברייתא: ר' שמעון בן אלעזר אומר: שליח בית דין שעשאו נגזל ולא עשאו גזלן, או עשאו גזלן ושלח הלה הנגזל שליח ונטל את שלו מידו — פטור. אבל שליח בית דין שעשאו גזלן ולא הגיע החפץ לנגזל — חייב. ובהמשך למחלוקת רב חסדא ורבה, אמוראי בבל, מביאים מה שאמרו על כך חכמי ארץ ישראל.

12 ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרוייהו שאומרים שניהם: שליח שעשאו בעדים הוי הריהו שליח לכל דבר, ואם תאמר: משנתנו ממנה דייקנו שלא יתן לשליחו!

13 הכוונה היא בממציא לו שליח, דאמר ליה שאומר לו הנגזל לאדם: אית יש לי זוזי גבי פלניא מעות אצל פלוני שהוא חייב לי ולא קא משדר להו ואינו שולח אותם לי, איתחזי ליה הראה לו, כלומר, המצא עצמך לפניו, דלמא איניש שמא אדם הוא שלא משכח לשדורי ליה מצא לשלוח אותו.

14 אי נמי או גם כן כדברי רב חסדא שמדובר בשכירו ולקיטו ולא בשליח ממש. אבל אם עשאו הנגזל שליח בעדים — רשאי הגזלן לתיתו בידו ונפטר מאחריותו.

15 ב אמר רב יהודה אמר שמואל:

16 אין משלחין מעות לבעליהן בדיוקני צורה, כלומר, על סמך סימן שמסר הבעלים לשליח להוכיח למחזיק במעות שאכן שלחו לקבל את המעות. ואפילו עדים חתומים עליה לאשר שזה הוא סימנו. ור' יוחנן אמר: אם עדים חתומים עליה — משלחין.

17 אמרי אומרים: לפי דעת שמואל מאי תקנתא מה התקנה, כיצד יכול אדם לגבות כספים מחבירו בלא שיצטרך לבוא בעצמו? — כי הא כמו מעשה זה, שר' אבא הוי מסיק זוזי היה נושה כספים ברב יוסף בר חמא, אמר ליה לו ר' אבא לרב ספרא: בהדי דאתית אייתינהו ניהלי כאשר אתה בא לשם, למקומו של רב יוסף בר חמא, הבא אותם לי. כי אזל להתם כאשר הלך לשם, אמר ליה לו רבא בריה בנו של רב יוסף בר חמא לרב ספרא: מי האם כתב לך ר' אבא "התקבלתי", כתב המאשר שכאשר יקבל רב ספרא את הכסף לידו הרי זה כאילו הוא עצמו קיבל את המעות? אמר ליה לו: לא כתב לי. אמר לו: אי הכי אם כך, זיל ברישא לך בתחילה ויכתוב לך "התקבלתי", כדי שנדע שבנתינה זו פטור אבי מן התשלום ורק אחרי כן ישלם לך אבי את חובו.

18 לסוף אחר כך אמר ליה לו רבא: אי כתב לך נמי גם אילו היה כותב לך "התקבלתי" לאו לא כלום הוא, דלמא אדאתית שמא עד שאתה בא בדרכך חזרה אלינו שכיב ימות ר' אבא, ונפלו זוזי קמי יתמי ויפלו המעות לפני היתומים, ו"התקבלתי" של ר' אבא לאו לא כלום הוא, שהרי בזמן שתקבל את הכסף עבורו הכסף אינו שלו אלא של היתומים. אמר ליה לו: ואלא מאי תקנתא מהי התקנה? אמר לו: זיל נקנינהו לך, ויקנה אותם ר' אבא לך את הכספים אגב ארעא הקרקע, שיהיו כספים אלה כמתנה לך, ותא את ובוא אתה וכתוב לן לנו בשמך "התקבלתי את המעות".

19 ומעירים: ועצה זו היא כי הא כמו מעשה זה שאירע בדור מאוחר יותר, שרב פפא הוה מסיק תריסר אלפי זוזי היה נושה שנים עשר אלף זוז באיש שהיה גר בבי חוזאי, אקנינהו ניהליה הקנה אותם רב פפא לו לרב שמואל בר אבא, שהלך לשם, אגב אסיפא דביתיה מפתן ביתו. ומסופר: כי אתא כאשר בא רב שמואל בר אבא עם הכסף, נפק לאפיה יצא רב פפא להקביל פניו עד למקום תואך מרוב שמחה שהכסף אכן הגיע לידו.

20 א שנינו במשנה: נתן לו את הקרן ולא נתן לו את החומש, אינו צריך לילך אחריו. מכאן מדייקים: אלמא מכאן שחיוב חומש ממונא ממון הוא, ודינו כשאר חוב של ממון, ולכן אם מיית מת הגזלן — משלמי ליה משלמים לו לנגזל היורשין.

21 ותנן נמי ושנינו גם כן בהמשך המשנה: נתן את הקרן ונשבע לשקר על החומש — הרי זה מוסיף חומש על חומש, אלמא מכאן שחומשא ממונא החומש ממון הוא כשאר חוב ממונות.

22 ותניא נמי הכי ושנויה ברייתא גם כן כך: הגוזל את חבירו, ונשבע לו לשקר על כך, ומת — יורשין של הגזלן משלמים קרן וחומש לנגזל, ואולם פטורין מן האשם, שהרי לא הם חטאו ואינם יכולים להביא קרבן. ומכל מקום חומש עליהם לשלם, ואם כן דין ממון יש לו.

23 ויש לשאול: וכי יורשין בני חובת שלומי חומשא דאבוהון הוו תשלום חומש של אביהם הם, אלמא חומש ממונא מכאן שהחומש ממון הוא ובעי שלומי וצריכים לשלם היורשין, מכל אלה רואים אנו שחומש הוא ממון. ורמינהו ומשליכים מראים סתירה על כך ממדרש הלכה בתורת כהנים, שבתחילה נאמר בו שאין אדם צריך להוסיף חומש אלא על גזל שלו, ולא של אביו. וממשיך, עדיין אני אומר: אימתי אינו משלם חומש על גזל אביו — בזמן שלא נשבע לא הוא ולא אביו שממון הנגזל אינו בידיו, אבל אם נשבע

24 הוא ולא אביו, או אביו ולא הוא, או הוא ואביו מנין שגם כן דינו של הבן שפטור מן החומש? תלמוד לומר: "והשיב את הגזילה אשר גזל או את העושק אשר עשק" ויקרא ה, כג, והוא הבן לא גזל ולא עשק. ואם כן הבן לעולם פטור מן החומש ואין החומש כשאר חיוב ממון שחייב בו הבן!

25 אמר רב נחמן, לא קשיא אין זה קשה: כאן שהודה האב לאחר שנשבע, ונתחייב בתשלום קרן וחומש, כאן שלא הודה.

26 ושואלים: אי אם לא הודה האב, קרן נמי גם כן לא משלם הבן! וכי תימא הכי נמי וכי תאמר כך גם כן שלא משלם גם קרן וזו כוונת מדרש ההלכה שבתורת כהנים, והא מדקא מהדר אחומש, למימרא והרי מתוך, שמחזר לפרט מתי פטור מתשלום על החומש, הרי זה בא לומר שקרן משלם בכל מקרה!

27 ועוד תניא שנויה בהמשך אותה ברייתא, ועדיין אני אומר: אימתי הוא משלם קרן על גזל שגזל אביו — בזמן שנשבע הוא ואביו. ואולם אם נשבע אביו ולא הוא, הוא ולא אביו, לא הוא ולא אביו מנין שהוא משלם את הקרן? — תלמוד לומר: "גזילה ועושק אבידה ופקדון יש תלמוד".

28 ומסופר: ויתיב וישב רב הונא וקאמר להא שמעתא ואמר את השמועה הזו. אמר ליה לו רבה בריה בנו של רב הונא: "יש תלמוד" קאמר מר אמר אדוני, או "ישתלמו" קאמר מר אמר אדוני? שלא שמע היטב את הדברים. אמר ליה לו: "יש תלמוד" קאמינא אומר אני, ומריבויא דקראי אמרי ומריבוי הכתובים אני אומר זאת, ואם כן מברייתא זו עולה בבירור כי הבן חייב לשלם קרן בכל מקרה!

29 אלא מאי מה פירוש "לא הודה" בברייתא שחייבה בקרן ופטרה את הבן מחומש? — לא הודה אביו, והודה בנו לאחר שנשבע שהגזילה אכן בידו.

30 ושואלים: ונחייב ושיתחייב בנו חומש על השבועה דידיה שלו שנשבע בשקר! אמרי אומרים בתשובה: מדובר שם בשאין הגזילה קיימת. ואף שהיתה זו שבועת שקר, אינה שבועה של כפירת ממון שחייבים לשלם חומש. ושואלים: אי אם מדובר באופן שאין גזילה קיימת, אפילו קרן נמי גם כן לא משלם, שאין הבנים חייבים לשלם מה שגזל אביהם ואינו קיים עוד! ומשיבים: לא צריכא נצרכה אלא במקרה דאיכא שיש אחריות נכסים על כך, כלומר, שהוריש לבניו קרקעות, וקרקעות הם אחריות וערבות לפרעון כל חובותיו, ובמקרה כזה חייבים בניו להשיב את הקרן מן הנכסים שירשו.

31 ושואלים: וכי איכא וכאשר יש אחריות נכסים מאי הוי מה יהיה, מה בכך? הרי בסופו של דבר גזילה זו מלוה על פה היא, שהרי אין שטר התחייבות של הגזלן, ומלוה על פה אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות!

32 אמרי אומרים בתשובה: