ביאור שטיינזלץ על בבא קמא ע״א

1 אפילו הכי כך כיון דקא מקני ליה בהכי שמקנה לו בכך — הויא הריהי מכירה למרות שאינו יכול לתבוע אותו בדין.

2 א שנינו במשנה: גנב וטבח ביום הכפורים הרי זה חייב בתשלומי ארבעה וחמישה. אמרי אומרים בשאלה על כך: אמאי מדוע? נהי דקטלא ליכא אם אומנם שעונש מוות אין כאן על חילול יום הכיפורים, אולם הלא עונש מלקות מיהא איכא מכל מקום יש כאן, וקיימא לן ומוחזק בידינו הכלל שאינו לוקה ומשלם, שאם אדם לוקה על עבירה שוב אינו משלם עליה תשלומי ממון!

3 אמרי אומרים בתשובה: הא מני משנה זו כשיטת מי היא — כשיטת ר' מאיר היא, שאמר: אדם לוקה ומשלם על אותה עבירה.

4 ושואלים: אי אם כדעת ר' מאיר, אפילו טבח בשבת יהא חייב ובמשנתנו לא שנינו כן! וכי תימא ואם תאמר: לוקה ומשלם אית ליה יש לו, שלדעתו יכול להיענש בשניהם יחד, אולם מת ומשלם לית ליה אין לו.

5 על כך יש להקשות: ולא? וכי אינו סבור כן? והתניא והרי שנינו בברייתא: גנב וטבח בשבת, גנב וטבח לעבודה זרה, גנב שור הנסקל שהתחייב בסקילה, ואסור בהנאה וטבחו — בכל אלה משלם ארבעה וחמשה, כדברי ר' מאיר, וחכמים פוטרין!

6 אמרי אומרים בדחייה: בר מינה דההיא חוץ מברייתא זו שאין להבינה כמשמעה, דהא אתמר עלה שהרי כבר נאמר עליה: אמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן, ואמרי לה ויש אומרים שאמר זאת ר' ירמיה אמר ר' שמעון בן לקיש, וכן ר' אבין ור' אלעא וכל חבורתא משמיה החבורה משמו של ר' יוחנן אמרי אמרו: מדובר כאן בטובח על ידי אחר, שלא הגנב עצמו טבח בשבת או לעבודה זרה, אלא עשה זאת שליחו, שאין הגנב מתחייב מיתה על כך ולכן מתחייב הוא בתשלומים.

7 ושואלים על כך: וכי זה חוטא וזה מתחייב? כיצד אחד השליח חוטא בטביחה והשני הגנב יתחייב על מעשהו?

8 אמר רבא: שאני הכא שונה כאן הדבר בדין ארבעה וחמישה, שאמר קרא הכתוב: "וטבחו או מכרו" שמות כא, לז להקישם זה לזה, ובאופן זה: מה מכירה נעשית בהכרח על ידי אחר, שהרי אין אדם מוכר לעצמו, ומתחייב על כך — אף טביחה חייב עליה לא רק אם טבח בעצמו, אלא גם על ידי אחר.

9 דבי החכם בבית מדרשו של ר' ישמעאל תנא שנה מקור אחר באותו כתוב להלכה זו: נאמר "וטבחו או מכרו", "או" — הרי זה בא לרבות את השליח, שאף הוא מחייב את שולחו בתשלומי ארבעה וחמישה. דבי החכם בבית מדרשו של חזקיה תנא שנה לימוד אחר לענין זה: נאמר "חמשה בקר ישלם תחת השור" שמות כא, לז — הרי זה לרבות את השליח שבא במקום תחת משלחו, לחייב את המשלח בארבעה וחמישה.

10 על הסבר זה של הברייתא מתקיף לה מקשה על כך מר זוטרא: מי איכא מידי, דאילו עביד איהו לא מיחייב וכי יש דבר שאם היה עושה אותו הוא עצמו, המשלח לא היה מתחייב, שהרי יש עליו עונש מיתה הפוטרו מממון, ואם עביד עושה אותו שליח ומיחייב ומתחייב, והרי אין כוחו של השליח יכול להיות גדול מכוחו של משלחו?

11 אמר ליה לו רב אשי: התם שם אצלנו הסיבה היא לאו לא משום שלא מיחייב מחוייב הוא, שמעיקרו של דבר היה צריך להיות חייב גם כשהמשלח טבח, אלא דקם ליה שעמד, די, לו בדרבה מיניה בעונש הגדול ממנו שאין מענישים אותו שני עונשים על אותה עבירה, אלא על האחד היותר גדול בין השניים. אבל במקרה שהוא אינו חייב מיתה — אכן, מחייבים אותו על הטביחה.

12 ושואלים מצד אחר: ואי ואם מדובר כאן בטובח על ידי אחר, מאי טעמא דרבנן דפטרי מה הטעם של חכמים החולקים על ר' מאיר שפוטרים שהרי במקרה כזה צריכים היו גם חכמים לחייב!

13 אמרי אומרים בתשובה: מאן מי הם חכמים אלה? — ר' שמעון, שאמר: שחיטה שאינה ראויה לאכילה לא שמה שחיטה, ומשום כך אינו חייב עליה תשלומי ארבעה וחמישה משום טובח.

14 אמרי אומרים על כך בשאלה: בשלמא נניח שחיטה לעבודה זרה ושחיטת שור הנסקל הרי שחיטה שאינה ראויה לאכילה היא, כי הבהמה הנשחטת אסורה בהנאה, אלא שחיטה בשבת הלא שחיטה ראויה היא! דתנן שכן שנינו במשנה במפורש: השוחט בשבת וביום הכפורים, אף על פי שמתחייב בנפשו על מלאכת השחיטה, שחיטתו כשירה לאכילה!

15 אמרי אומרים בתשובה: סבר לה סבורים חכמים החולקים על ר' מאיר בענין זה כשיטת ר' יוחנן הסנדלר, האוסר את הנשחט בשבת. ולכן, אף שחיטה בשבת הריהי שחיטה שאינה ראויה לאכילה.

16 דתנן שכן שנינו במשנה: המבשל בשבת, אם בישל בשוגג — יאכל ממה שבישל, אם בישל במזיד — לא יאכל, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: בשוגג — יאכל אבל רק במוצאי שבת, במזיד — לא יאכל עולמית, שלא יהנה כלל ממלאכה שעשה בשבת, אבל הדבר מותר לאחרים.

17 ר' יוחנן הסנדלר אומר: אם בישל בשוגג — יאכל מה שבישל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד — לא יאכל עולמית, לא לו ולא לאחרים. נמצא שלדעת ר' יוחנן הסנדלר אסור ליהנות לעולם משחיטה שנעשתה במזיד בשבת, והרי זו שחיטה שאינה ראויה כלל לאכילה.

18 ושואלים: מאי טעמא מה הטעם של ר' יוחנן הסנדלר? ומסבירים: כדדריש כפי שדרש ר' חייא אפיתחא דבי נשיאה על פתחו של בית הנשיא, נאמר: "ושמרתם את השבת כי קדש הוא לכם" שמות לא, יד ובאה השוואה זו בין שבת לקודש ללמד: מה קדש אסור באכילה, אף מעשה שבת אסורין באכילה.

19 ושואלים: אי אם כך אתה מקיש, שמא נאמר: מה קדש אסור בהנאה, אף מעשה שבת אסור בהנאה, ולא רק באכילה! תלמוד לומר: "לכם", כוונתו — שלכם יהא אף שאסור לאכול ממנו, וכיון שיש לו בעלות עליו, יכול גם למוכרו או לעשות בו שימוש אחר של הנאה.

20 יכול אפילו בשוגג יהא אסור באכילה? תלמוד לומר: "מחלליה מות יומת" שמות לא, יד, דווקא במזיד אמרתי לך דבר זה, במי ששייך בו חיוב מיתה, ולא בשוגג.

21 ובענין זה מוסיפים: פליגי נחלקו בה, בשאלה זו, רב אחא ורבינא, חד אחד מהם אמר: מעשה שבת אסור דאורייתא מן התורה, וחד ואחד מהם אמר: מעשה שבת אסור רק דרבנן מדברי סופרים.

22 ואומרים: מאן דאמר דאורייתא, כדאמרן מי שאומר שהוא איסור תורה, טעמו כפי שאמרנו לפי דרשתו של ר' חייא. ומאן דאמר דרבנן ומי שאומר שאסור רק מדברי סופרים, הוא דייק כך בכתוב: אמר קרא הכתוב בענין שבת: "קדש הוא", ללמד: הוא קדש ואין מעשיו קדש, שהפסוק מלמד שמעשה שבת, כלומר, מלאכות שנעשו בשבת, אינו כקודש שאסור באכילה.

23 ושואלים לענייננו: בשלמא למאן דאמר דאורייתא נניח לשיטת מי שאומר שהוא איסור תורה, אמטו

24 להכי משום כך פטרי רבנן פטרו חכמים מארבעה וחמישה מי שגנב וטבח בשבת, משום ששחיטת שבת שחיטה שאינה ראויה היא, אלא למאן דאמר לדעת מי שאומר שהנשחט בשבת אסור רק דרבנן מדברי סופרים, אמאי פטרי רבנן מדוע פטרו חכמים?

25 ומשיבים: יש לומר שלא לענין שבת נאמר בברייתא שחכמים חולקים על ר' מאיר ופוטרים, אלא אשארא על שאר ההלכות הנזכרות שם, שהן שחיטה לעבודה זרה ושחיטת שור הנסקל, שהם אסורים בהנאה מן התורה.

26 ושואלים: ור' מאיר, אף אם הוא סבור ששחיטה זו נחשבת שחיטה. אמאי מדוע מחייב בשוחט לעבודה זרה?

27 הלא כיון ששחט בה פורתא מעט לשם עבודה זרה כבר אסרה בהנאה, אידך שאר פעולת השחיטה, כשממשיך לשחוט וגומר וטובח את הבהמה, הרי בהמה זו כבר בכלל איסורי הנאה הוא, ולא דמריה קא טבח של בעליו הוא טובח, שהרי הופקעה הבהמה מרשות הבעלים, ולא דידיה קא טבח שלו הוא טובח!

28 אמר רבא: צריכים לומר כי מדובר באומר בגמר זביחה הוא עובדה, שהתכוון שעבודת האלילים תתחיל לא מתחילת שחיטה אלא בסופה של השחיטה, ולכן רק כאשר הוא גומר את השחיטה אז מתחייב משום עבודה זרה, ונמצא שאיסור ההנאה וגמר מעשה הטביחה היו בבת אחת.

29 ושואלים עוד: הלא גם שור הנסקל איסורי הנאה נינהו הם, ואם כן, גנב שטבח שור הנסקל נמצא שלאו דמריה קא טבח ולאו דידיה קא טבח לא של בעליו הוא טובח ולא של עצמו הוא טובח ומדוע מחייבו ר' מאיר בארבעה וחמישה!

30 אמר רבא: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — כגון שמסרו בעליו את השור לשומר, והזיק השור בבית שומר, והועד והזיק שלוש פעמים בבית שומר, ונגמר דינו כשעודו בבית שומר לסקילה, וגנב זה גנבו מבית השומר וטבחו, ועליו לשלם תשלומי ארבעה וחמישה לשומר. ור' מאיר סבר לה סבור בענין זה גם כשיטת ר' יעקב וסבר לה וסבור בענין זה גם כן כשיטת ר' שמעון. כיצד?

31 סבר לה סבור בזה כשיטת ר' יעקב, שאמר: אף משנגמר דינו של השור שהרג, אם החזירו שומר לבעלים כל עוד לא נהרג השור בפועל — הרי זה מוחזר, ואינו צריך לשלם שור אחר. אף שהשור הזה עתה אין לו ערך כספי, לפי שהנזק שנגרם בו באובדן ערכו על ידי פסק הדין אינו נזק ניכר.

32 וסבר לה וסבור בזה כשיטת ר' שמעון, שאמר: דבר הגורם לממון כממון דמי הוא נחשב. ומנין שהוא סבור כך?

33 דתנן שכן שנינו במשנה: ר' שמעון אומר: הגונב קדשים שחייב בעליהם באחריותן שצריך להביא אחרים תחתיהם אם אבדו הראשונים שהקדיש — חייב בתשלומי כפל, שאף על פי שהקדשים עצמם אינם שייכים לבעלים, מכל מקום כיון שהמקדיש חייב להביא אחרים תחתיהם נמצא שהגנב הפסידו ממון, אלמא מכאן כי לדעתו דבר הגורם לממון כממון דמי נחשב. ומשום כך אף הגונב את השור מבית השומר וטבחו, הואיל וגרם לכך שאין השומר יכול עתה להחזירו עוד לבעלים — נמצא שגרם לשומר להפסיד את דמי השור. ולכן אף שהשור עצמו לאחר שנגמר דינו לסקילה הוא איסור הנאה ואינו שווה מאומה, מכל מקום יש משמעות ממונית לגניבה ולטביחה, ולכן משלם הגנב לשומר ארבעה וחמישה.

34 וחוזרים לעיקר הסוגיה, לפיה העמדנו דין טובח ביום הכיפורים שבמשנתנו כר' מאיר. אמר רב כהנא, אמריתא לשמעתא קמיה אמרתי את השמועה הסוגיה הזו לפני רב זביד מנהרדעא ושאלתיו: מי מצית מוקמת מתניתין האם יכול אתה להעמיד את משנתנו כשיטת ר' מאיר ולא כשיטת ר' שמעון? והא קתני סיפא והרי שנה בסופה: ר' שמעון פוטר בשני אלו, מכלל זה נלמד דבכולה מתניתין שבכל משנתנו הוא מודה לחכמים!

35 אמר ליה לו: לא כך יש לדייק, אלא מכלל הדברים תלמד שמודה ר' שמעון בטבח ומכר לרפואה ולכלבים, שאף שאין השחיטה מיועדת לאכילת אדם, מכל מקום היתה זו שחיטה העושה את הבהמה ראויה למאכל, ולכן נחשבת כשחיטה ראויה.

36 א שנינו במשנה: גנב משל אביו וטבח ומכר ואחר כך מת אביו — חייב בתשלומי ארבעה וחמישה ליורשי האב. בעא מיניה שאל אותו רבא מרב נחמן: גנב שור של שני שותפין וטבחו, ואחר כך הודה בעצמו לאחד מהן שעשה זאת, מהו הדין לענין תשלום ארבעה וחמישה, שהוא קנס? שהרי כיון שהודה לשותף אחד — הריהו פטור מלשלם לו קנס, כדינו של כל מודה בקנס, ונמצא שחייב לשלם רק מחצית הקנס לאחד מהם.

37 וצדדי השאלה: האם בהגדרת קנס זה "חמשה בקר" אמר רחמנא אמרה תורה ולא חמשה חצאי בקר, שהתורה עמדה על כך שישלם דווקא את מלוא הקנס. או דלמא שמא "חמשה בקר" אמר רחמנא אמרה תורה ואפילו חמשה חצאי בקר בכלל זה? אמר ליה לו: "חמשה בקר" אמר רחמנא אמרה תורה ולא חמשה חצאי בקר.

38 איתיביה הקשה לו רבא ממה ששנינו במשנה: גנב משל אביו וטבח ומכר, ואחר כך מת אביו — משלם תשלומי ארבעה וחמשה. והא הכא והרי כאן כיון שמת אביו, והוא יורשו עם שאר האחים — ולכן גם הוא זכאי עם אחיו בתשלומים אלה של ארבעה וחמישה, כמו שקדם והודה לאחד מהן דמי נחשב הדבר, שהרי בוודאי אינו משלם לעצמו את חלקו, וקתני ושנה בכל זאת: משלם תשלומי ארבעה וחמשה!

39 אמר ליה לו רב נחמן: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים כגון שעמד עם אביו כנגדו בדין על הגניבה והטביחה, ונתחייב לשלם ממון לאביו קודם שנפטר. וכיון שנתחייב כבר חוב של ממון, הרי שאר האחים יורשים את כל החמישה בקר וארבעה הצאן, שהוא כשאר חובות שחבים אנשים לאביהם.

40 וחזר רבא והקשה: אבל אם לא עמד בדין, מאי מה יהא הדין לפי זה — אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה? אי הכי, אדתני סיפא אם כך, עד שהוא שונה בסופה של המשנה אופן של פטור מארבעה וחמישה: גנב משל אביו ומת ואחר כך טבח ומכר — אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה, ניפלוג בדידיה שיחלק באותו אופן עצמו וישנה כך: במה דברים אמורים — כשעמד בדין, אבל אם עדיין לא עמד בדין — אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה!

41 אמר ליה לו רב נחמן: הכי נמי כך הוא גם כן הדין. אלא איידי דנסיב רישא מתוך שנקט בראשונה את המקרה של גנב משל אביו וטבח ומכר ואחר כך מת אביו, נסיב סיפא נמי נקט בסוף גם כן את הדוגמה של גנב משל אביו ומת אביו ואחר כך טבח ומכר, שלשם יפי הניסוח הביא הלכה זו בלשון דומה.

42 כל משא ומתן זה היה בערב, ואולם לצפרא בבוקר למחרתו אמר ליה לו רב נחמן לרבא היפך הדברים בתשובה לשאלתו: "חמשה בקר" אמר רחמנא אמרה תורה ואפילו חמשה חצאי בקר, והסביר רב נחמן את שינוי הדברים: והאי וזה שלא אמרי אמרתי לך כך באורתא בערב —