ביאור שטיינזלץ על בבא קמא קי״ג

1 אבל איתיה במתא כשישנו בעיר — לא מנדים אותו, משום דאמרינן שאומרים אנו: שמא אימר אמירה לא אמרו ליה לו, דאמרי שהם אומרים בליבם: כבר אשכחינהו שליחא מצא אותו שליח בית דין ואמר ליה לו ולכן הם לא אמרו.

2 וכן לא אמרן אמרנו שסומכים על אשה או שכן, ומנדים על סמך זה, אלא כשלא חליף אבבא דבי דינא עובר על פתח בית הדין בדרכו לביתו, אבל אם הוא חליף אבבא דבי דינא עובר על פתח בית הדין — לא מנדים אותו, שכן אמרי שהם אומרים בליבם: כבר אשכחוה בי דינא ואמרי ליה מצאוהו בית הדין ואמרו לו.

3 ועוד לא אמרן אמרנו דבר זה אלא דאתי ביומיה כשהוא בא ביומו, כלומר, בכל יום לביתו, אבל אם לא אתי ביומיה בא ביומו — לא, אין מנדים אותו, אימא אמור שמא אישתלויי אשתלי שכחו לומר לו.

4 אמר רבא: האי מאן דכתיב עליה פתיחא מי שכתבו עליו כתב פתיחה של נידוי על שלא אתי לדינא בא לדין — עד דאתי לדינא לא מקרעינן ליה שהוא בא לדין אין אנו קורעים אותו. ואם כתבו עליו שטר נידוי על שלא ציית לדינא לדין — עד דציית לא מקרעינן ליה שהוא מציית ועושה ממש כפסק הדין אין אנו קורעים אותו. ומעירים: ולא היא אין הדבר כן, אלא כיון דאמר "צייתנא" שהוא אומר "אני מציית" — מיד קרעינן ליה אנו קורעים אותו.

5 א אמר רב חסדא: קובעים זמן לאדם שיבוא לבית הדין, שלוש פעמים: בימים שני וחמישי ושני, זמנא וזמנא בתר זמנא פעם ופעם אחר פעם מזמינים אותו, ולמחר, למחרת הפעם השלישית שלא בא, כתבינן כותבים אנו כתב נידוי "פתיחא".

6 מסופר: רב אסי איקלע בי הזדמן לבית רב כהנא. חזא ההיא איתתא דאזמנה לדינא בפניא ראה אישה אחת שהזמין אותה לדין בערב ולא באה לפניו לדין, ובצפרא כתיב עלה פתיחא ובבוקר שלמחרת כתב עליה כתב נידוי. אמר ליה לו רב אסי לרב כהנא: האם לא סבר לה מר להא סבור אדוני את ההלכה הזו שאמר רב חסדא: קובעים זמן שני וחמישי ושני? ואיך אם כן כתבת עליה כתב נידוי מיד בבוקר המחרת?

7 אמר ליה לו רב כהנא: הני מילי גברא, דאניס וליתיה במתא דברים אלה אמורים דווקא באיש, שהוא אנוס בעבודתו ואינו מצוי בעיר, אבל איתתא אישה, כיון דאיתה במתא ולא אתיא שהיא נמצאת בעיר ואינה באה — מורדת היא, ולכן אפשר לכתוב עליה מיד.

8 ובענין זה של קביעת זמן לדין אמר רב יהודה: לא יהבינא זמנא אין אנו קובעים זמן לדין לא ביומי בימי ניסן ולא ביומי בימי תשרי, שהטירדה בהם מרובה, ומאותה סיבה גם לא קובעים זמן לדין במעלי יומא טבא בערב יום טוב ולא במעלי שבתא בערב שבת. אבל מניסן לבתר יומי לאחר ימי ניסן, וביומי ובימי תשרי לבתר לאחר תשרי — קבעינן קובעים אנו דין. ואולם ממעלי שבתא לבתר מעלי שבתא לא קבעינן מערב שבת לאחר ערב שבת אין אנו קובעים, מאי טעמא מה הטעם? — בעבידתיה דשבתא טריד בעבודתו של שבת הוא טרוד ושמא ישכח.

9 אמר רב נחמן: לא יהבינן זמנא אין אנו קובעים זמן לדין לא לבני כלה שבאים ללמוד בירחי כלה ולא לבני ריגלא לאלה שבאים לשמוע את דרשת הרגל בריגלא ברגל. ומסופר: כי הוו אתו לקמיה כאשר היו באים לפני רב נחמן בזמן הכלה והיו רוצים לתבוע בעלי דינים לדין, אמר להו להם: וכי לדידכו כנופייכו בשבילכם הקהלתי אתכם כדי לסייע לכם בדין? הרי ללמוד תורה הקהלתי אתכם! ומעירים: והאידנא דאיכא רמאי ובזמן הזה שיש רמאים שבאים רק לצורך זה — חיישינן חוששים אנו שמא מפני רמאות באו.

10 ב שנינו במשנה: הגוזל ומניח לפני בניו את הגזילה, אם היה דבר שיש בו אחריות — חייב היורש לשלם. מתני ליה היה משנה לו, מלמד אותו רבי לר' שמעון בריה בנו ומסבירו משנה זו: לא דבר שיש בו אחריות ממש, כלומר, קרקעות דווקא, אלא אפילו פרה וחורש בה, חמור ומחמר אחריו — חייבין להחזיר מפני כבוד אביהן, שלא יאמרו הבריות: הרי דבר זה שנגזל על ידי פלוני, ומזכירים תמיד את חטאו.

11 בעי מיניה שאל אותו רב כהנא מרב: אם היתה זו מטה ומיסב עליה, שולחן ואוכל עליו, מהו? אמר לו בלשון הכתוב: "תן לחכם ויחכם עוד" משלי ט, ט כלומר, הוא הדין גם למיטה ושולחן.

12 ג משנה אין פורטין מחליפים כספים לא מכסף הנמצא בתיבת המוכסין גובי מכס, שחזקה שכסף זה שגבוהו גזל הוא, שנלקח על ידי המוכס שלא כדין, ולא מכיס ארנק של גבאין שגובים מיסים, שאף הם נוטלים ממון שלא כדין, ואין נוטלין מהם, מתיבת המוכסים ומכיס הגבאים, צדקה מפני שכסף זה הוא כסף של גזל, אבל נוטל הוא מתוך ביתו של המוכס או מן השוק, מכסף אחר שלו שאינו בתיבת המוכסים.

13 ד גמרא ועוד בענין זה ששנינו במשנה. תנא שנה החכם: אף שאין פורטים מתיבת המוכס אבל נותן לו למוכס דינר, ונותן לו המוכס את השאר, כלומר, עודף.

14 ה שנינו במשנתנו: ומוכסין. מכאן משמע שכסף שנגבה על ידי המוכסים דינו ככסף גזול. ושואלים: והאמר והרי אמר שמואל: דינא דמלכותא דינא דין המלכות דין הוא וצריך לשלם את המכס, ומדוע רואים את המוכסים כגזלנים, והרי הם גובים במצות המלכות?

15 אמר רב חנינא בר כהנא אמר שמואל: מדובר כאן במוכס שאין לו קצבה, שלא קצב המלך סכום מסויים כמה לשלם, אלא הוא לוקח כמה שרוצה. חכמים דבי של בית מדרשו של ר' ינאי אמרי היו אומרים: מדובר כאן במוכס העומד מאליו שלא קבעתו המלכות, אלא הוא אונס אנשים לשלם לו בלא סמכות.

16 איכא דמתני לה אהא יש ששונים את הדיון הזה על הלכה זו, ששנינו בענין איסור לבישת כלאיים: לא ילבש אדם כלאים אפילו על גבי עשרה בגדים על מנת להבריח בו את המכס, להסתיר את הבגד מן המכס. ומעירים: מתניתין משנתנו זו היא שלא כדעת ר' עקיבא. דתניא שכן שנינו בברייתא: אסור להבריח את המכס בדרך זו של לבישת כלאיים, ר' שמעון אומר משום בשם ר' עקיבא: מותר להבריח את המכס.

17 ומעירים: בשלמא נניח לענין כלאים בהא קמיפלגי בנושא זה חלוקים הם, דמר סבר שחכם זה, ר' עקיבא, סבור: דבר שאין מתכוין מותר, וכיון שאינו מתכוין לצורך לבישה מותר לו לעשות זאת, ומר סבר וחכם זה, סתם ברייתא, סבור: דבר שאין מתכוין אסור. אלא להבריח בו את המכס מי שרי האם מותר בכלל להבריח ממכס? והאמר והרי אמר שמואל: דינא דמלכותא דינא דין המלכות דין הוא!

18 אמר ר' חנינא בר כהנא אמר שמואל: מדובר כאן במוכס שאין לו קצבה. חכמים דבי של בית מדרשו של ר' ינאי אמרי היו אומרים: מדובר כאן במוכס העומד מאליו.

19 ואיכא דמתני אהא ויש ששונים את הדיון הזה על ההלכה הזו: נודרין להרגין רוצחים, ולחרמין אנשים קשים שמחרימים נכסי אחרים, ולמוכסין, ואומרים לכל אלו בלשון נדר על דבר מסויים — שהיא של תרומה ולכן אסורה להם, או שהיא של בית המלך ואין גובים ממנה מוכסים, אף על פי שבאמת אינה של תרומה, וכן אף על פי שאינה של מלך. ושאלו: וכי מותר לעשות כן אף למוכסין? והאמר והרי אמר שמואל: דינא דמלכותא דינא דין המלכות דין הוא!

20 אמר ר' חנינא בר כהנא אמר שמואל: מדובר כאן במוכס שאין לו קצבה. חכמים דבי של בית מדרשו של ר' ינאי אמרי היו אומרים: מדובר כאן במוכס העומד מאליו.

21 רב אשי אמר: במוכס גוי מדובר כאן, שאין איסור לרמות אותו. דתניא שכן שנינו בברייתא: ישראל וגוי שבאו לדין, אם אתה, הדיין, יכול לזכהו את היהודי בדיני ישראל — זכהו ואמור לו לגוי: כך דינינו. אם יכול אתה לזכהו בדיני גוים — זכהו ואמור לו: כך דינכם, ואם לאו לא, שאי אפשר לזכותו לא בדיני ישראל ולא בדיני גויים — באין עליו בעקיפין בתחבולות ובערמה עד שמזכים את היהודי, אלו דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: אין באין עליו בעקיפין, מפני קידוש השם.

22 ושואלים: מכאן נדייק שאף לדעת ר' עקיבא, טעמא הטעם דווקא, דאיכא שיש קידוש השם, הא ליכא הרי במקום שאין קידוש השם — באין עליו בעקיפין, ויש לשאול:

23 וכי גזל גוי מי שרי האם מותר? והתניא והרי שנינו בברייתא: אמר ר' שמעון, דבר זה דרש ר' עקיבא כשבא מזפירין: מנין לגזל גוי שהוא אסור? — תלמוד לומר באיש עברי הנמכר לגוי כעבד: "אחרי נמכר גאלה תהיה לו" ויקרא כה, מח, לומר שיש לגאול לקנות אותו בכסף מידו,

24 שלא ימשכנו בכוח ויצא. יכול יגלום יערים עליו על הגוי באיזו שהיא צורה? — תלמוד לומר: "וחשב עם קנהו" ויקרא כה, נ, כלומר, ידקדק בחשבון מדוייק עם קונהו!

25 אמר רב יוסף, לא קשיא אין זה קשה: הא זה שמותר לגוזלו אלמלא חילול השם, מדובר בגוי, הא זה שאסור לגוזלו מדובר בגר תושב שצריך לנהוג בו ביושר.

26 אמר ליה לו אביי: איך אפשר להבדיל בין גוי ובין גר תושב, והא תרוייהו גבי הדדי כתיבי והרי שניהם זה ליד זה הם כתובים והדין שייך בשניהם, שנאמר במדרש ההלכה הנוגע לאותה פרשה: לא לך בלבד עתיד להימכר אותו איש שעבר על מצות שביעית, האמורה קודם לכן, אלא לגר, שנאמר: "ונמכר לגר" ויקרא כה, מז, ולא לגר צדק אלא לגר תושב, שנאמר: "לגר תושב" ויקרא כה, מז.

27 "משפחת גר" ויקרא כה, מז — זה הגוי, כשהוא אומר "או לעקר" ויקרא כה, מז — זה הנמכר לעבודה זרה. ועל כולם נאמר "גאולה תהיה לו... וחשב עם קונהו"!

28 אלא אמר רבא, לא קשיא אין זה קשה: כאן שאסור — הרי זה בגזילו של גוי, וכאן שמותר הדבר, אלמלא חילול השם — הרי זה בהפקעת הלוואתו שאין בה איסור, לפי שאין הדבר כנטילת כסף ממש.

29 אמר ליה לו אביי: והלא בפדיון עבד עברי שאסר ר' עקיבא להערים — הפקעת הלוואתו הוא, שהרי העבד הוא המשכון עבור הסכום ששולם עבורו, ומדוע יהיה אסור לרמותו לדרך זו? ומשיבים: רבא הולך לטעמיה לטעמו, לשיטתו, שאמר רבא: עבד עברי גופו קנוי לגוי, וכאשר מוציאו מידו הרי זה כגזל ממש.

30 ועוד בענין זה אמר רב ביבי בר גידל אמר ר' שמעון חסידא: גזל גוי — אסור, אבידתו — מותרת. ומבררים כל הלכה בפני עצמה: גזילו אסור, שאמר רב הונא: מנין לגזל הגוי שהוא אסור? — שנאמר: "ואכלת את כל העמים אשר ה' אלהיך נתן לך" דברים ז, טז, בזמן שהן מסורים בידך, במלחמת כיבוש, מותר לך לאוכלם, ולא בזמן שאינם מסורין בידך.

31 אבידתו מותרת, שאמר רב חמא בר גוריא אמר רב: מנין לאבידת הגוי שהיא מותרת? — שנאמר במצות השבת אבידה: "לכל אבדת אחיך" דברים כב, ג, לומר: לאחיך ליהודי אתה מחזיר, ואי ואין אתה מחזיר לגוי.

32 ומקשים: ואימא הני מילי ואמור כי דברים אלה שאינו עדיין מחוייב בדבר אמורים דווקא היכא במקום באופן שלא אתי הגיעה עדיין האבידה לידיה, דלא מחייב לאהדורי בתרה לידו, שאינו צריך לחזר אחריה, אבל היכא דאתי לידיה אימא ליהדרה במקום שהגיעה לידו אמור שיחזיר אותה לבעליה הגוי! אמר רבינא: נאמר "וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה" דברים כב, ג והכוונה — אבידה דאתאי לידיה שהגיעה לידו משמע. ואם כן אף במקרה שכבר באה האבידה לידו — חלה חובת השבתה רק על "אבידת אחיך" ולא של גוי. תניא שנויה ברייתא, ר' פנחס בן יאיר אומר: במקום שיש חילול השם אם לא יחזיר, אפילו אבידתו של גוי אסור.

33 ועוד פרט בעניינים אלה. אמר שמואל: טעותו של גוי מותרת. ומעירים: כי הא כמו מעשה זה ששמואל זבן קנה מכותי לקנא דדהבא במר דפרזלא כלי זהב במחיר של ברזל בארבע זוזי זוזים, ואבלע ליה חד זוזא והבליע הוסיף לו עוד זוז אחד על הכסף שקנה בו, כדי שלא ירגיש שהטעהו.

34 ועוד מסופר: רב כהנא זבן קנה מכותי מאה ועשרים חביתא חביות במאה, ואבלע ליה חד זוזא והבליע לו זוז אחד, אמר ליה לו: חזי, דעלך קא סמיכנא ראה, שעליך אני סומך. רבינא זבן דיקלא קנה דקל הוא וכותי אחד לצלחא לביקוע לשם עצים, ולחלוק ביניהם את גזירי העץ, אמר ליה לשמעיה לו לשמשו: קדם ואייתי הקדם והבא את גזירי העץ מעיקרו מקרוב לשורשו, ששם הוא עבה יותר. שהכותי רק מניינא ידע מנין הוא יודע ולא ישים לב לזה שאתה לוקח חתיכות עבות יותר.

35 ועוד מסופר: רב אשי הוה קאזיל באורחא היה מהלך בדרך, חזא שיבשא דגופנא בפרדיסא ראה זמורה של גפן בפרדס ותלי ותלויים בה קיטופי דעינבי אשכולות ענבים, אמר ליה לשמעיה לו לשמשו: זיל חזי אי לך תראה אם של הכותי נינהו הם — אייתי הבא לי, אי אם של ישראל נינהו הם — לא אייתי לי אל תביא לי. שמע ההוא אותו כותי דהוה יתיב בפרדיסא שהיה יושב בפרדס, אמר ליה לו: וכי את הכותי שרי מותר לגזול? אמר ליה לו: כותי שקיל דמי לוקח כסף עבור הענבים וסמכתי על כך שאשלם על הענבים, ישראל לא שקיל דמי אינו לוקח כסף ובאופן כזה איני רוצה ליטול ממה שאינו שלי.

36 א גופא לגופה של ההלכה שהזכרנו, אמר שמואל: דינא דמלכותא דינא דין המלכות דין הוא. אמר רבא: תדע שכן הוא, דקטלי דיקלי וגשרי גישרי ועברינן עלייהו שהם, אנשי העיר, קוצצים דקלים וגושרים מעציהם גשרים ואנו עוברים עליהם ואין אנו אומרים שגזלו את העצים מבעליהם ואסור להשתמש בהם.

37 אמר ליה לו אביי לרבא: מכאן אין ראיה. ודלמא ושמא משום דאייאוש להו מינייהו מרייהו שהתייאשו מהם בעליהם! אמר ליה לו רבא בתשובה לכך: אי לא דינא דמלכותא דינא היכי מייאשי אם אין דין המלכות דין איך מתייאשים?

38 והא לא קא עבדי כדאמר מלכא והרי אין הם, אנשי העיר, עושים כמו שאומר המלך, שכן מלכא אמר המלך אומר: זילו וקטלו מכל באגי לכו וקצצו מכל השדות מעט מכל אחד, ואינהו אזלו וקטלו מחד באגא והם הולכים וקוצצים משדה אחד!

39 ומשיבים: שלוחא דמלכא כמלכא שליח המלך כמלך, ולא טרח טורח לקחת מכל שדה ושדה, ואינהו אפסיד אנפשייהו והם, הבעלים של אותו שדה אחד, הפסידו לעצמם, דאיבעי להו דאינקוט מכוליה באגי ומשקל דמי שהיו צריכים להחזיק מנכסי כל בעלי השדות ולקחת כסף תמורת מה שנלקח ממנו.

40 ובדומה לכך אמר רבא: מאן דמשתכח בבי דרי, פרע מנתא דמלכא מי שנמצא בגורן, ולא בביתו, כשבאים שליחי המלך, הוא הפורע את מס המלך בשביל כולם, והרי זה בכלל דין המלכות. והני מילי שותפא ודברים אלה אמורים דווקא בשותף, שפורע עבור שותפים האחרים, וחוזר ולוקח מהם מה ששילם עבורם. אבל אריסא אריס — אריסותיה אריסותו הוא דקא מפיק שהוא מוציא מן השדה ואינו צריך להשתתף בתשלום הזה, והנוטל ממנו — הרי זה גזל ולא דין המלכות.

41 ואמר רבא: בר מתא אבר מתא מיעבט בן עיר על בן עיר אחר ממשכנים אותו בשביל מס שלא שילם האחר. והני מילי דברלא ארעא וכרגא דהאי שתא ודברים אלה אמורים דווקא במס הקרקעות ומיסי גולגולת של שנה זו, אבל של שתא דחליף השנה שעברה, הואיל ואפייס מלכא והתפייס המלך — חליף עברה כבר, ואין הגובה רשאי למשכן אחד עבור האחר.

42 ואמר רבא: הני דדיירי דרי אלה הגויים שעושים דירים בתוך התחום של העיר, שמזבלים שדותיהם של אנשי העיר בשכר על ידי הכנסת בהמותיהם לתוכן — אסור ליקח לקנות מהן, מאי טעמא מה הטעם? — משום דמערבא חיותא דמתא בהדייהו שמתערבות בהמות של ישראלים בני העיר איתם ונמצא קונה מהם גזל.

43 אבל אם מדיירים חוץ לתחום — מותר ליקח מהם, שאין חוששים שהן של ישראל, אלא הולכים אחר הרוב. אמר רבינא: אם היו בעלים מרדפים אחריהם, אפילו חוץ לתחום — אסור.

44 מכריז רבא, ואיתימא ויש אומרים שהיה זה רב הונא, והיה אומר כך: דסלקין לעילא ודנחתין לתתא אלה שעולים למעלה ושיורדים למטה, כלומר, העולים לארץ ישראל מבבל והבאים ממנה, כולם מסכימים בדין זה: האי בר ישראל דידע סהדותא בן ישראל זה שיודע עדות לכותי ולא תבעו מיניה אותו שיבוא להעיד, ואזל ואסהיד ליה והלך והעיד לו בדיני דכותי על ישראל חבריה חבירו — משמתינן ליה מנדים אנו אותו. מאי טעמא מה טעם הדבר? — דאינהו מפקי ממונא שהם, הגויים בדיניהם, מוציאים ממון