ביאור שטיינזלץ על בבא קמא קי״ז

1 אי דינא אי קנסא אם דין אם קנס הוא? אמר ליה לו: אי דינא אם דין הוא — גמרינן מיניה למדים אנו ממנו לשאר דברים, אי קנסא אם קנס הוא — לא גמרינן מיניה אין אנו למדים ממנו לעניינים אחרים, שאולי קנסו רב נחמן מפני סיבה מיוחדת שהיתה לו לקנוס אדם זה.

2 ומנא תימרא דמקנסא לא גמרינן ומנין אומר אתה שמקנס אין אנו למדים למקרים אחרים? — דתניא שכן שנינו בברייתא: בראשונה היו אומרים המטמא טהרות של חבירו ונפסד ערכם בכך, וכן המנסך יין של חבירו לעבודה זרה ואסרו בכך בהנאה, אף על פי שהנזק שעשה אינו ניכר לעין — מכל מקום צריך לשלם לחבירו, חזרו לומר שצריך לשלם לחבירו אף המדמע, כלומר, מי שמערב את התרומה בחולין, וגרם להפסד ממון, שמחיר החולין יורד, משום שאי אפשר לאכול את הכל אלא בתורת תרומה ששווייה בשל מיעוט האוכלים אותה נמוך.

3 ויש לדייק: חזרו — אין כן שהיה צריך לחזור ולהחליט על כך, אבל אם לא חזרו והחליטו — לא היה חייב המדמע בתשלום, מאי טעמא מה טעם הדבר? הרי לכאורה אותו טעם הוא, כמו המטמא והמנסך שדינם שמשלמים, הגם שהוא היזק שאינו ניכר! לאו האם לא משום דקנסא שקנס הוא, וקנסא לא גמרינן מיניה וקנס אין למדים ממנו, ולכן מה שגזרו — גזרו, ואין למדים לדברים אחרים?

4 ודוחים: לא, אפשר לומר שמה שהוצרכו לחזור ולחייב אף את המדמע אינו משום שאין למדים מקנס, אלא מפני שהיה טעם לחלק בין מדמע לדין מטמא ומנסך: מעיקרא סברי מתחילה סברו כי להפסד מרובה חששו, שהמטמא טהרות מפחית את ערכם כמעט לגמרי, והמנסך אוסר את הכל בהנאה, ולכן גזרו עליהם שישלמו, אבל להפסד מועט שבא על ידי המדמע לא חששו, ולבסוף סברי סברו שלהפסד מועט נמי גם כן חששו.

5 ומקשים: איני כך הוא? וכי למדים מקנס? והא תני והרי שנה אבוה אביו של ר' אבין אותה ברייתא באופן שונה: בראשונה היו אומרים המטמא והמדמע חייבים לשלם, חזרו לומר אף המנסך. ונדייק: חזרו וקנסו — אין כן, לא חזרו — לא היו קונסים מאליו גם במנסך,

6 מאי טעמא מה טעם הדבר? לאו האם לא משום דלא גמרינן מקנסא שאין אנו למדים מקנס? שהרי לגרסה זו, את הטעם שאמרנו קודם, שלהפסד מועט לא חששו אי אפשר לומר כאן, שהרי אף בתחילה חששו גם להפסד מרובה של מטמא וגם להפסד מועט של מדמע.

7 ודוחים: לא, אף כאן היה מקום להבחין בין המטמא והמדמע לבין המנסך, מעיקרא סברי מתחילה סברו כדעת ר' אבין, ולבסוף סברי סברו כדעת ר' ירמיה. ומסבירים מה עניינן של דעות אלה.

8 מעיקרא סברי בתחילה סברו כדעת ר' אבין, שאמר ר' אבין: היה עומד ברשות הרבים בשבת וזרק חץ מתחילת ארבע אמות ולבסוף ארבע, שעל ידי כך עבר עבירה של טלטול ארבע אמות ברשות הרבים בשבת, וקרע החץ שיראין בגד משי בהליכתו — פטור מלשלם לבעליו, שהרי עקירה צורך הנחה היא, שאף על פי שהעבירה לא נגמרה אלא בזמן שהחץ נח לאחר ארבע אמות, מכל מקום מאז שנעקר החץ בתחילת ארבע אמות עד שנח היא פעולה אחת. ומשום כך הריהו מתחייב בנפשו עליה, משום שעבר על איסור שבת, והמתחייב בנפשו פטור מן התשלומים. וכך הבינו שיש לדון בענין זה של מנסך, שמתחייב על הניסוך מיתה כעובד עבודה זרה משעה שהגביה את היין, ומשום כך שוב אינו חייב לשלם על היין שהפסיד.

9 ולבסוף סברי סברו כדעת ר' ירמיה, שאמר ר' ירמיה בענין של מנסך: משעת הגבהה של היין הזה כבר קנייה קנה אותו בכך ואיחייב ליה התחייב לו בממון כגזלן, ואולם מתחייב בנפשו כעובד עבודה זרה לא הוי איננו עד שעת ניסוך. ומשום כך חזרו לומר שאף המנסך חייב לשלם, משום שמעשה הגניבה היה קודם למעשה העבירה.

10 א ושבים לדון בדין המראה את ממונו של חבירו לגויים. מסופר: רב הונא בר יהודה איקלע הזדמן למקום שנקרא בי אביוני, לאחר מכן אתא לקמיה בא לפני רבא, אמר ליה לו רבא: כלום מעשה בא לידך לפסוק בו? אמר ליה לו: מקרה של ישראל שאנסוהו גוים שרצו לקחת ממונו, והראה להם את ממון חבירו ולקחוהו בא לידי, וחייבתיו שישלם על הנזק שגרם,

11 אמר ליה לו רבא לרב הונא: אהדר עובדא למריה החזר את המעשה, את מה שגבית, לבעליו משום שאינו חייב על כך. דתניא שכן שנינו בברייתא: ישראל שאנסוהו גוים והראה להם את ממון חבירו — פטור, משום שהיה רק גורם, ואולם אם נטל ונתן ביד שעשה מעשה בפועל — חייב.

12 אמר רבה: מכל מקום אם הראה מעצמו ולא באונס, הרי הוא כנשא ונתן ביד דמי נחשב וחייב.

13 מסופר: ההוא גברא אדם אחד שאנסוהו גוים, ואחוי אחמרא והראה להם על היין של רב מרי בריה בנו של רב פנחס בריה בנו של רב חסדא, אמרו ליה לו הגויים: דרי ואמטי בהדן שא והבא יחד איתנו את היין, דרא ואמטי בהדייהו נשא והביא יחד איתם. לסוף אתא לקמיה בא הדין לפני רב אשי, פטריניה ופטר אותו את האיש שהראה.

14 אמרו ליה רבנן לו חכמים לרב אשי בשאלה: והתניא והרי שנינו בברייתא שאם נשא ונתן ביד — חייב, ואף כאן נשא ונתן ביד! אמר להו להם בתשובה: הני מילי היכא דברים אלה אמורים דווקא במקום שלא אוקמיה עילויה מעיקרא העמיד אותו, את הגוי האנס, עליו על ממון חבירו בתחילה, ועדיין לא היה הדבר ברשות הגויים, אבל היכא דאוקמיה עילויה מעיקרא במקום שהעמיד אותו, את הגוי, עליו מתחילה — הרי זה כאילו כבר מיקלי קלייה שרפו, כלומר, הנזק נגרם על ידי מה שאמר, וכפי שאמרנו, על אמירה בלבד אינו מתחייב, ומה שעשה אחר כך בידים כבר לא שינה את המצב.

15 איתיביה הקשה לו ר' אבהו לרב אשי על שיטתו זו ממה ששנינו בברייתא: אמר לו אנס "הושיט לי פקיע עמיר צרור, פקעת תבואה זה, או אשכול ענבים זה", והושיט לו — חייב לשלם לבעלים, למרות שהאנס נמצא ליד הדבר והריהו כבידו, ואין אנו אומרים שהוא כשרוף. השיב רב אשי: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — כגון דקאי בתרי עברי נהרא שעומדים הנותן והאנס בשני עברי הנהר, שאם לא היה נותן לאנס — לא היה הדבר מגיע לו.

16 ומעירים: דיקא נמי מדוייק גם כן כפירוש זה, דקתני ששנה בברייתא שמצווה אותו האנס: "הושיט" ולא תני שנה "תן", משמע שנמצא האנס במקום מרוחק במקצת. ומסכמים: אכן, שמע מינה למד מכאן שכן הוא.

17 ב ועוד מסופר בענין מוסר: ההוא שותא מכמורת אחת דהוו מנצו עלה בי תרי שהיו רבים עליה שניים. האי זה אמר: דידי שלי הוא, והאי וזה אמר: דידי שלי הוא, אזל חד מנייהו הלך אחד מהם ומסרה לפרהגנא דמלכא לפקיד המלכות. אמר אביי, יכול לומר: אנא כי מסרי אני כאשר מסרתי — דידי מסרי את שלי מסרתי, שהרי אני טוען ששלי הוא. אמר ליה לו רבא: וכי כל כמיניה ברשותו לעשות כן? אלא אמר רבא: משמתינן ליה מנדים אנו אותו, את המוסר עד דמייתי ליה וקאי בדינא שיביא את המכמורת הזו חזרה ויעמוד בדין כדי לברר למי היא שייכת.

18 ג ועוד מסופר בענין מוסר: ההוא גברא דהוה בעי אחוויי אתיבנא דחבריה אדם אחד שהיה רוצה להראות לגוים על תבן של חבירו. אתא לקמיה בא לפני רב, אמר ליה לו: לא תחוי ולא תחוי אל תראה ואל תראה. אמר ליה לו: מחוינא ומחוינא מראה ומראה אני, שלא רצה לשמוע לדברי רב. יתיב ישב אז רב כהנא קמיה לפני רב, וכששמע שהאיש מתחצף ואינו מקבל את הדין קם ושמטיה לקועיה מיניה שמט את צווארו ממנו במכה והרגו.

19 קרי קרא רב עילויה עליו את הפסוק: "בניך עלפו שכבו בראש כל חוצות כתוא מכמר" ישעיה נא, כ. וכך למד: מה תוא זה כיון שנפל במכמר — אין מרחמין עליו, אף ממון של ישראל כיון שנפל ביד גוים — אין מרחמין עליו, ולפיכך מה שעשה רב כהנא, כדין עשה.

20 אחר כך אמר ליה לו רב לרב כהנא: כהנא, עד האידנא הוו פרסאי עכשיו היו שליטים פרסיים שלא קפדי היו מקפידים על שפיכות דמים, והשתא איכא יוונאי דקפדו ועכשיו יש יוונים שמקפידים על שפיכות דמים, ואמרי "מרדין, מרדין" ואומרים: "רצח, רצח" ויאשימוך על מה שעשית בהריגה, קום סק לארעא עלה לארץ ישראל, וקביל עלך וקבל עליך שלא תקשי תקשה לר' יוחנן החי בארץ ישראל שבע שנין שבע שנים.

21 ומספרים: אזיל הלך רב כהנא, ובארץ ישראל אשכחיה מצאו את ריש לקיש דיתיב וקא מסיים מתיבתא דיומא לרבנן כשהוא יושב וחוזר ומסכם את ישיבת היום לחכמים. אמר להו להם רב כהנא: ריש לקיש היכא היכן הוא? אמרו ליה לו: אמאי מדוע? אמר להו להם רב כהנא בלי לשמוע את הדרשה: האי קושיא והאי קושיא, והאי פירוקא והאי פירוקא זו קושיה וזו קושיה, וזה תירוצה וזה תירוצה, שמפני חריפותו וידיעתו כיוון לכל מה שנידון בבית המדרש. אמרו ליה לו לריש לקיש שהגיע אדם גדול בתורה. אזל הלך ריש לקיש אמר ליה לו לר' יוחנן: ארי כינוי לאדם גדול עלה מבבל, לעיין מר במתיבתא דלמחר שיעיין אדוני בדברים שיאמר בישיבה מחר כדי שלא יבוש מפני אדם גדול זה.

22 למחר אותבוה בדרא קמא קמיה הושיבו אותו בשורה הראשונה ממש לפני ר' יוחנן, אמר ר' יוחנן שמעתתא שמועה ולא אקשי הקשה רב כהנא דבר, כפי שהורה לו רב, אמר ר' יוחנן שמעתתא שמועה נוספת ולא אקשי הקשה, אנחתיה אחורי שבע דרי הוריד אותו אחורנית משורה לשורה שבע שורות עד דאותביה בדרא בתרא שהושיב אותו בשורה האחרונה, משום שסבר שאין הוא תלמיד חכם המבין מספיק כדי לשאול ולברר את הדברים. אמר ליה לו ר' יוחנן לר' שמעון בן לקיש: ארי שאמרת נעשה שועל! שמתברר שאינו אדם גדול.

23 אמר רב כהנא בליבו: יהא רעוא דהני רצון שאותן שבע דרי שורות שהורידוני להוו תהיינה חילוף תמורת אותן שבע שנין שנים שאמר לי רב שלא אקשה בהן לר' יוחנן. קם אכרעיה עמד על רגליו, אמר ליה לו לר' יוחנן: נהדר מר ברישא שיחזור אדוני מתחילת דרשתו, אמר שמעתתא ואקשי אמר שוב את השמועה והקשה רב כהנא, אוקמיה בדרא קמא העמידו, הושיבו אותו שוב בשורה הראשונה, אמר ר' יוחנן שוב שמעתתא ואקשי שמועה והקשה לו רב כהנא.

24 ומספרים: ר' יוחנן הוה יתיב אשבע בסתרקי היה יושב על שבעה כרים כדי שייראה לכל. שלפי ליה חדא בסתרקא מתותיה הורידו לו מצע אחד מתחתיו שמשום שלא יכול היה לענות, הראה שהוא מקטין עצמו בפניו. שוב אמר ר' יוחנן שמעתתא ואקשי ליה שמועה והקשה לו רב כהנא, עד דשלפי ליה כולהו בסתרקי מתותיה שהורידו לו את כל המצעים מתחתיו עד דיתיב שנשאר יושב על ארעא על הארץ. ומספרים: ר' יוחנן גברא סבא הוה ומסרחי גביניה אדם זקן היה והיו גביני עיניו יורדים למטה עד שלא היה יכול לראות לפניו היטב, אמר להו להם: דלו הגביהו לי את עיני ואחזייה ואראה אותו את האדם הגדול הזה. דלו ליה במכחלתא דכספא הרימו לו את גביניו במכחול של כסף.

25 חזא דפרטיה שפוותיה ראה אותו שהיו שפתיו פרודות, פשוקות כאילו היה מחייך, ולכן סבר ר' יוחנן: אחוך קמחייך ביה מחייך צוחק הוא עליו. חלש דעתיה חלשה דעתו של ר' יוחנן, ועל ידי הקפדתו גרם שנח נפשיה נפטר רב כהנא מפני הקפדה זו. למחר אמר להו להם ר' יוחנן לרבנן לחכמים: חזיתו לבבלאה היכי עביד ראיתם את הבבלי איך הוא עושה שלא זו בלבד שהקשה עלי אלא גם עמד וצחק בפני! אמרו ליה לו: דרכיה הכי כך דרכו, כך עשויות פניו שהוא נראה כצוחק, אבל באמת הוא לא צחק. שמע ר' יוחנן והתחרט מאד על מה שגרם, על לגבי מערתא נכנס לתוך המערה של קבורה שבה הניחו את רב כהנא, חזא דהוה ראה אותו שהיה

26 הדרא ליה עכנא מסובב על ידי נחש שזנבו בפיו, אמר ליה לו: עכנא, עכנא נחש, נחש, פתח פומיך פיך ויכנס הרב אצל תלמיד, ולא פתח הנחש. אמר לנחש: יכנס חבר אצל חבר, ולא פתח. אמר: יכנס תלמיד אצל הרב, ואז פתח ליה לו הנחש ונכנס. בעא רחמי ואוקמיה ביקש ר' יוחנן רחמים, התפלל על רב כהנא והקימו לתחיה.

27 אמר ליה לו ר' יוחנן: אי הוה ידענא דדרכיה דמר הכי אילו ידעתי שדרכו של אדוני כך, שכך מראה פניו, לא חלשא דעתי היתה נחלשת דעתי, השתא ליתי מר בהדן עכשיו שיבוא אדוני איתי ויצא מן המערה. אמר ליה לו: אי מצית למיבעי רחמי דתו אם יכול אתה לבקש רחמים להתפלל ששוב לא שכיבנא אמות — אזילנא אלך איתך, ואי ואם לא — לא אזילנא אלך. ומספרים: הואיל וחליף שעתא, חליף ועברה השעה, עברה וכבר קם.

28 תייריה, אוקמיה העיר אותו ר' יוחנן, העמיד אותו שייליה שאלו אותו ר' יוחנן כל ספיקא דהוה ליה ופשטינהו ניהליה הספיקות שהיו לו ופתר אותם לו. ומסכמים: היינו זהו שאמר ר' יוחנן בכמה מקומות: דילכון אמרי, דילהון מה שאני אומר שלכם, שלהם, של בני בבל היא שהם הדברים שלמד מרב כהנא באותו זמן.

29 א ועוד בענין מציל עצמו בממון חבירו, מסופר: ההוא דאחוי אמטכסא אדם אחד שהראה לגוי על המשי של ר' אבא, יתיב ישב ר' אבהו ור' חנינא בר פפי ור' יצחק נפחא ודנו בדינו של אותו אדם, ויתיב וישב ר' אילעא גבייהו אצלם.

30 סבור לחיוביה מהא דתנן סבורים היו לחייב אותו מזו ששנינו במשנה: דן הדיין את הדין וטעה, זיכה את החייב וחייב את הזכאי, טימא את הטהור וטיהר את הטמא — מה שעשה עשוי שפסק הדין הוא פסק, וישלם הדיין את מה שטעה מביתו, כלומר, מממונו, הרי שעל פי דיבור בלבד של הדיין הוא מתחייב לשלם.

31 אמר להו להם ר' אילעא, הכי כך אמר רב: והוא שנשא ונתן הדיין ביד. אבל אם רק פסק הלכה בדיבור — אינו חייב. כיון שכך היו צריכים לפטור את האיש, אמרי ליה אמרו לו לר' אבא: אם ברצונך שישלם לך אותו אדם את נזק המשי שגרם לך, זיל לגבי לך אצל ר' שמעון בן אליקים ור' אלעזר בן פדת, דדייני דינא דגרמי שהם דנים גם דיני גורמים לנזק ולא רק נזק שעושה בעצמו, ולדעתם גם במקרה כזה משלם המזיק.

32 אזל לגבייהו, חייביה ממתניתין הלך אצלם, וחייבו את האיש ההוא מתוך משנתנו, ששנינו בה: גזל שדה מחבירו וגזלוה ממנו אחרים, אם מחמת הגזלן גזלו אותה, שאינה מכת מדינה — חייב להעמיד לו שדה אחר, ואוקימנא והעמדנו, הסברנו זאת במקרה דאחוי אחוויי שרק הראה את הדבר למציקים. משמע שיש מקור במשנה שאפילו על גרם כזה של נזק חייב לשלם.

33 ב ועוד מסופר: ההוא גברא דהוה מפקיד ליה כסא דכספא אדם אחד שהיתה מופקדת בידו כוס כסף. סליקו גנבי עילויה באו גנבים עליו, לביתו, שקלה יהבה להו לקח את הכוס ונתן אותה להם, אתא לקמיה בא הדין לפני רבה, פטריה ופטר אותו את האיש. אמר ליה לו אביי: הלא האי זה מציל עצמו בממון חבירו הוא, ועליו לשלם לחבירו! אלא אמר רב אשי: בדין זה חזינן רואים אנו, אי איניש אמיד אם אדם עשיר הוא בעצמו — אדעתא דידיה אתו על דעתו שלו באו שממנו באו לגנוב והוא באמת מציל עצמו בממון חבירו, ואי ואם לא עשיר הוא — אדעתא דכספא אתו על דעת כוס הכסף הזו באו וכיון שלשם כך באו, נמצא שלא הציל עצמו בממון זה.

34 ועוד מספרים, ההוא גברא דהוה מפקיד גביה ארנקא אדם אחד שהיה מופקד אצלו ארנק של כסף צדקה שהקדישו לפדיון שבויים, סליקו גנבי עילויה באו גנבים עליו לביתו, שקלה יהבה ניהלייהו לקח את הארנק נתן אותו להם, אתא לקמיה בא הדין לפני רבא, פטריה ופטר אותו. אמר ליה לו אביי: והא והרי מציל עצמו בממון חבירו הוא! אמר ליה לו: אין לך פדיון שבויים גדול מזה, שהרי פדה עצמו מנזקים או ממיתה על ידי הכסף שהופקד לצורך זה.

35 ועוד מסופר: ההוא גברא דאקדים ואסיק חמרא למברא, קמי דסליקו אינשי במברא אדם אחד שהקדים והעלה את חמורו למעבורת, לפני שעלו אנשים במעבורת והחמור השתולל בעי לאטבועי רצה להטביע את המעבורת, אתא ההוא גברא מלח ליה לחמרא דההוא גברא ושדייה לנהרא בא אדם אחד ודחף אותו, את החמור של האיש ההוא והשליכו לנהר וטבע החמור, אתא לקמיה בא הדין לפני רבה, פטריה ופטר אותו. אמר ליה לו אביי: והא והרי מציל עצמו בממון חבירו הוא! אמר ליה לו האי זה אותו אדם שהכניס את החמור מעיקרא מתחילה לפני שהאנשים עלו רודף הוה היה שגרם לסכן את האחרים, ומשום כך מותר היה להם להציל את עצמם בממונו.

36 רבה לטעמיה שאמר רבה: רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו, והרודף הזה שיבר את הכלים, בין ששיבר כליו של נרדף בין של כל אדם — פטור, שהרי מתחייב בנפשו על העבירה שהוא הולך לעשות.

37 ונרדף ששיבר את הכלים של רודף — פטור, שלא יהא ממונו של הרודף חביב עליו, כלומר, נחשב יותר מגופו, והרי מותר היה להציל את הנרדף אפילו בנפשו של הרודף. אבל אם שיבר הנרדף כלים של כל אדם — חייב, שאסור לאדם להציל עצמו בממון חבירו.

38 אבל רודף שהיה רודף אחר רודף אחר כדי להציל את הנרדף, והוא שבר כלים, בין של נרדף בין של כל אדם — פטור. ולא מן הדין, שהרי בעצם מן הדין היה צריך לשלם הכל, אלא שאם אי אין אתה אומר כן, והמציל יצטרך לשלם נזקים — אין לך אדם שמציל את חבירו מן הרודף, שהוא מתחיל לחשוש שמא יתחייב על ידי כך בנזקים.

39 ג משנה גזל קרקע ושטפה נהר, אומר לו הגזלן לנגזל: הרי שלך לפניך, אף על פי שעל ידי שטיפת הנהר פחת הרבה ערך הקרקע משוויה בעת הגזילה.

40 ד גמרא ועוד בענין זה תנו רבנן שנו חכמים: הגוזל שדה מחבירו ושטפה נהר — חייב להעמיד לו שדה אחר במקומה, אלו דברי ר' אלעזר. וחכמים אומרים: אומר לו "הרי שלך לפניך".

41 ומסבירים: במאי קא מיפלגי במה הם חלוקים, מהו העיקרון, הבסיס למחלוקתם? — הרי זה הבדל בדרשת הכתוב "וכיחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו... או מכל אשר ישבע עליו לשקר" ויקרא ה, כא. ויקרא ה כד. ר' אלעזר דרש ריבויי ומיעוטי דורש את הפסוקים בשיטת ריבוי ומיעוט כיצד? נאמר: "וכחש בעמיתו" — הרי זה ריבוי, בכל אופן שהוא, "בפקדון" — מיעט, ונאמר: "מכל אשר ישבע עליו לשקר" ויקרא ה כד — חזר וריבה, נמצא

42 שריבה ומיעט וריבה — ולפי שיטה זו ריבה הכל, ומאי רבי ומה ריבה? — רבי ריבה כל מילי דבר שגוזל אדם,

43 ומאי ומה מיעט? — מיעט שטרות, שלפי שיטת ריבוי ומיעוט וריבוי מוציאים רק את הדבר שהוא רחוק ביותר מן הריבוי שבכתוב, ולפי שיטה זו דין שבועת שקר וגזל חלים גם בקרקע. והואיל ולדעתו יש דין גזל בקרקע — קנה אותה הגזלן, וחייב להשיב לו קרקע תמורתה.

44 ואילו רבנן דרשי כללי ופרטי חכמים דורשים בשיטת כללים ופרטים, וכך הם דורשים: "וכחש" — כלל, "בפקדון" — פרט, "או מכל אשר ישבע עליו לשקר "— חזר וכלל, נמצא שיש פה כלל ופרט וכלל, ואי אין אתה דן לכלול אלא רק מה שהוא כעין הפרט.

45 ובאופן זה: מה הפרט הוא דבר המיטלטל וגופו הוא עצמו ממון, אף כל דבר המיטלטל וגופו ממון חייבים עליו. יצאו קרקעות שאין מטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו הושוו בכתוב לקרקעות, יצאו שטרות — שאף על פי שהם עצמם מטלטלין אין גופן ממון, אלא הם רק גורמים לממון. ומאחר שאין קרקע בכלל דין גזל — יכול לומר לו הגזלן "הרי שלך לפניך".

46 ושואלים: והדתניא וברייתא זו ששנויה: הגוזל את הפרה ושטפה נהר — חייב להעמיד לו לנגזל פרה אחרת, אלו דברי ר' אלעזר. וחכמים אומרים: אומר לו "הרי שלך לפניך", אם כן התם במאי קמיפלגי שם במה הם חלוקים שהרי כאן מדובר בפרה שהיא בוודאי דבר המיטלטל שחלים עליו דיני גזילה — והיו צריכים להסכים לדברי ר' אלעזר?

47 אמר רב פפא: התם במאי עסקינן שם במה אנו עוסקים? כגון שגזל שדה מחבירו והיתה