ביאור שטיינזלץ על בבא קמא פ׳

1 והטבח השוחט, הקצב לוקח קונה בהמה דקה ושוחט, לוקח ושוהה בביתו עד זמן השחיטה, ובלבד שלא ישהה העגונה האחרונה שבהן שלשים יום.

2 באותו ענין שאלו תלמידיו את רבן גמליאל: מהו לגדל בהמה דקה בארץ ישראל? אמר להן: מותר. ותוהים על כך: והתנן והרי שנינו במשנתנו: אין מגדלין!

3 אלא יש לתקן את הגרסה ולומר הכי קא בעו מיניה כך שאלו ממנו: מהו לשהות בהמה דקה לצורך שחיטה בארץ ישראל? אמר להן: מותר, ובלבד שלא תצא ותרעה בעדר בחוץ, אלא קושרה בכרעי המטה בתוך ביתו.

4 ובענין זה מסופר, תנו רבנן שנו חכמים: מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו שהיה משתעל בשל חליו, ושאלו לרופאים מה לעשות לרפואתו, ואמרו: אין לו תקנה עד שינק חלב רותח מבעבע מן הבהמה משחרית לשחרית, כלומר, בכל בוקר, ולצורך זה הביאו לו עז וקשרו לו בכרעי המטה, והיה יונק ממנה משחרית לשחרית במשך זמן.

5 לימים נכנסו חביריו לבקרו ביקור חולים, כיון שראו אותה העז קשורה בכרעי המטה חזרו לאחוריהם ולא נכנסו לביתו, ואמרו: לסטים שודד מזויין נמצא בביתו של זה, ואנו נכנסין אצלו?!

6 ישבו חכמים ובדקו במעשיו ולא מצאו בו כל פגם אלא מלבד אותו עון של אותה העז שהחזיק בביתו. ואף הוא אותו חסיד בשעת מיתתו אמר: יודע אני שאין בי כל עון אלא עון אותה העז בלבד, שעברתי על דברי חברי שאמרו שאסור להשהות בהמה דקה בארץ ישראל.

7 ובאותו ענין של בהמה דקה אמר ר' ישמעאל: מבעלי בתים שבגליל העליון היו בית אבא, ומפני מה איזה עוון גרם להם שחרבו — שהיו מרעין רועים בחורשין יערות בסביבה, ודנין דיני ממונות ביחיד. ואף על פי שהיו להם חורשים סמוך לבתיהם והיו החורשים שלהם, ולא רעו בהמותיהם בשל אחרים. מכל מקום שדה קטנה של אחרים היתה בדרך בין ביתם לחורשיהם ומעבירין היו את הצאן דרך עליה דרכה, וזה גרם להם שנענשו.

8 א תנו רבנן שנו חכמים: רועה בהמה דקה שעשה תשובה ורוצה לנהוג מעתה כדין ולא לגדל עוד בהמה דקה, אין מחייבין אותו למכור את כל צאנו מיד, והרי בכך מקשים עליו ביותר, שנאלץ הוא למוכרם בפחות ממחירם, ויש לו הפסד מרובה אלא מוכר על יד על יד מעט מעט. וכן גר שנפלו לו כלבים וחזירים בירושתו מאבותיו הגויים, ואסור הוא בגידולם כמפורש במשנה, אין מחייבין אותו למכור הכל מיד, אלא מוכר על יד על יד.

9 וכן מי שנדר ליקח לקנות בית או ליקח לשאת אשה בארץ ישראל ולא קבע לכך זמן מוגדר, אין מחייבין אותו ליקח מיד בית או אשה ראשונה שיזדמנו לו, עד שימצא את ההוגנת הראויה לו.

10 וכיוצא בו מספרים: מעשה באשה אחת שהיה בנה מיצר מציק לה, ולא היה לה בעל שיתיירא הבן מפניו, וקפצה ונשבעה: "כל מי שיבא ויבקש לשאת אותי לאשה איני מחזירתו מסרבת לו", וקפצו עליה בני אדם שאינן מהוגנין וביקשו לשאתה לאשה ולא ידעה מה לעשות שהרי נשבעה כן. וכשבא הדבר אצל חכמים, אמרו: לא נתכוונה זו אלא להגון לה בלבד ולא ממש לכל איש ראשון שיבוא.

11 ב וממשיכה הברייתא: כשם שאמרו חכמים אין מגדלין בהמה דקה, כך אמרו שאין מגדלין חיה דקה, כגון כלבים וחתולים. ר' ישמעאל אומר: מגדלין חיות בית שיש בהן תועלת ואינן מזיקות כגון כלבים כופרין כלבי ציד, וחתולים, וקופין, וחולדות סנאים, מפני שעשויים אלה לנקר לנקות את הבית ממיני שרצים, ולכן מותר לגדלם.

12 ושואלים: מאי מה הן חולדות סנאים הללו? אמר רב יהודה: קוראים להן בארמית שרצא חרצא; ואיכא דאמרי ויש שאומרים: שקוראים להן חרזא, דקטיני שקיה ורעיא ביני וורדיני שדקות שוקיה ורועה בין הקוצים. ומאי שרצא ומה טעם קוראים להן שרץ? דמתתאי שקיה מפני ששוקיה נמוכות ונגררות על הארץ ונראות כשרץ השורץ על הארץ.

13 ג ועוד בקשר לדין המשנה. אמר רב יהודה אמר רב: עשינו עצמנו בבבל לנהוג כארץ ישראל לענין איסור גידול בהמה דקה. ובענין זה מסופר: אמר ליה לו רב אדא בר אהבה לרב הונא: דידך מאי צאנך שלך מה, מדוע אין אתה נוהג כדברי רבך, רב, ומגדל אתה צאן?

14 אמר ליה לו: את הבהמות דידן קא מינטרא להו שלנו שומרת אותן אשתי שנקראה חובה. אמר ליה לו: חובה תקברינהו לבנה תקבור את בניה. ואומרים: כיון שיצא הדבר מפי רב אדא בר אהבה בלשון זו, היתה זו כשגגה היוצאת מפי השליט, וכולה שניה כל שנותיו של רב אדא בר אהבה אכן לא אקיים זרעא נתקיים זרע לרב הונא מאשתו חובה. איכא דאמרי יש שאומרים בנוסח אחר קצת אמר רב הונא אמר רב: עשינו עצמנו בבבל לנהוג כארץ ישראל לענין איסור גידול בהמה דקה, מכי אתא מאז שבא רב לבבל מארץ ישראל ותיקן בה כמה תקנות גדולות.

15 מסופר: רב ושמואל ורב אסי איקלעו לבי הזדמנו לבית שבוע הבן שבו עשו ברית מילה, ואמרי לה ויש אומרים שהיה זה לבי לבית שבו עשו ישוע פדיון הבן — רב לא היה רוצה עייל קמיה להיכנס לפני שמואל,

16 ואילו שמואל לא היה רוצה עייל קמיה להיכנס לפני רב אסי, שראה אותו כגדול ממנו, ורב אסי לא היה רוצה עייל קמיה להיכנס לפני רב שהיה רבו, ומשום כך לא נכנסו שלושתם. אמרי אמרו: מאן נתרח מי יאחר וימתין בחוץ ויכנס לבדו אחרון? וסיכמו: נתרח יאחר שמואל וניתי ויבואו רב ואחריו רב אסי.

17 ושואלים: ונתרח ושיתאחר רב או רב אסי? שיכנס תחילה שמואל ואחריו אחד משניהם, והאחר ימתין! ומשיבים: משום שבאמת היה רב גדול משמואל, והיה ראוי לו להיכנס לפניו. אלא רב, שלא רצה להיכנס לפני שמואל, מילתא בעלמא דבר של כבוד לבד הוא דעבד ליה שעשה לו לשמואל, ולא משום שהיה גדול ממנו, אלא משום ההוא מעשה דלטייה אותו מעשה שאירע שקילל אותו רב לשמואל בטעות וכדי לפייסו על כך אדבריה הנהיגו רב עליה עליו, שהיה נוהג כלפיו כבוד יתר.

18 ומספרים: אדהכי והכי בין כך וכך אתא שונרא קטעיה לידא דינוקא בא חתול וקטע את ידו של תינוק. נפק יצא רב ודרש בענין זה: חתול מותר להורגו, ואסור לקיימו בבית, וכל הלוקח אותו והורגו אין בו משום איסור גזל, ואין בו משום מצוה של השב אבידה לבעלים.

19 ושואלים: וכיון דאמרת שאתה אומר מותר להורגו, מאי ניהו תו מה הוא עוד הצורך לומר שאסור לקיימו? ומסבירים: מהו דתימא שתאמר מותר אמנם לאחרים להורגו, אך איסורא ליכא איסור אין בהחזקתו, על כן קא משמע לן השמיע לנו שאף אסור לקיימו.

20 ועוד אמרי אומרים בשאלה על ניסוח הדברים: וכיון דאמרת שאתה אומר "אין בו משום גזל", כלומר, שאין זה איסור לקחת מיד הבעלים בכח, מאי ניהו תו מה הוא עוד הצורך לומר ש"אין בו משום השב אבידה לבעלים"? אמר רבינא: הכוונה היא לענין עורו, שאין צורך להחזירו לבעלים.

21 על דברי רב בדינו של חתול מיתיבי מקשים ממה ששנינו בברייתא, ר' שמעון בן אלעזר אומר: מגדלין כלבים כופרין כלבי ציד, וחתולין, וקופין, וחולדות סנאים, מפני שעשויין לנקר את הבית, הרי שמותר לגדל חתול! ומשיבים: לא קשיא אין זה קשה: הא זה דברי ר' שמעון שאמר שמותר נאמרו באוכמא בחתול שחור, הא זה דברי רב שאמר שאסור נאמרו בחיוורא בחתול לבן.

22 ומקשים על כך: והא והרי באותו מעשה של רב, אוכמא הוה חתול שחור היה! ומשיבים: התם אוכמא בר חיורא הוה שם חתול שחור בן לבן היה ודינו כחתול לבן. ומקשים: והא מבעיא בעיא ליה והרי דבר זה נסתפק לו לרבינא,

23 דבעי ששאל רבינא: אוכמא בר חיורא, מהו חתול שחור בן לבן מה דינו? ואם כך היה המקרה, מדוע היה מסופק בדבר? ומסבירים: כי קמבעיא ליה כאשר נסתפק לו לרבינא היה זה באוכמא בר חיורא בר אוכמא בחתול שחור בן לבן בן שחור, ואילו המעשה שאירע לפני רב — באוכמא בר חיורא בר חיורא הוה בחתול שחור בן לבן בן לבן היה.

24 א חב"ד בי"ח בח"ן: סימן לשלוש מסורות שונות של שמות החכמים וסדר מסירת הלכות שתוזכרנה להלן, והם: ר' א ח א, ר' א בא, ר' א דא. ר' א בא, ר' ח י יא, ר' א ח א. ר' א בא, ר' א ח א, ר' ח נ ינא. אמר ר' אחא בר פפא משום בשם ר' אבא בר פפא משום בשם ר' אדא בר פפא, ואמרי לה ויש אומרים שמסורת זו היתה כך: אמר ר' אבא בר פפא משום בשם ר' חייא בר פפא משום בשם ר' אחא בר פפא, ואמרי לה ויש אומרים שכך היתה המסורת: אמר ר' אבא בר פפא משום בשם ר' אחא בר פפא משום בשם ר' חנינא בר פפא:

25 מתריעין בתקיעת שופר על החיכוך מחלת שחין המתפשטת ואפילו בשבת, ודלת הננעלת לא במהרה תפתח, והלוקח הקונה בית בארץ ישראל — כותבין עליו אונו שטר מכירה אפילו בשבת. ומבררים מאמרים אלה.

26 על הנאמר "מתריעין על החיכוך" מיתיבי מקשים הלא שנינו בברייתא במסכת תענית: ושאר פורעניות המתרגשות ובאות על הצבור, חוץ מאלו המנויות במשנה שם, כגון חיכוך, או חגב, או זבוב, צירעה ויתוש, ושילוח נחשים ועקרבים — לא היו מתריעין בשופרות אלא צועקים בתפילה בלבד!

27 ומתרצים: לא קשיא אין זה קשה, כאן מדובר בשחין לח, כאן מדובר בשחין יבש שהוא קשה מן הלח ועליו אף מתריעים בשופרות. שכן מצאנו שני סוגים אלה של שחין, וכפי שאמר ר' יהושע בן לוי: שחין שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים — היה לח מבחוץ ויבש מבפנים, שנאמר: "ויהי שחין אבעבעת פרח באדם ובבהמה" שמות ט, י, כלומר, שחין זה היה יבש "שחין" מבפנים ולח מבחוץ "אבעבועות פורח".

28 ומה שאמרו "ודלת הננעלת לא במהרה תפתח", מאי מה היא, מה פירושו? מר זוטרא אמר: סמיכה, שאם אדם לא זכה להיסמך בתואר רבי בשעת הכושר שהזדמנה לפניו וחלפה, עלול לעבור זמן רב עד שיזכה לכך. רב אשי אמר: כל המריעין לו, מי שהורע מזלו, לא במהרה שבים ומטיבין לו. רב אחא מדיפתי אמר: לעולם אין מטיבין לו עוד. ומעירים: ודברים אלה לא פירוש המימרא היא, אלא רב אחא מדיפתי מילתא דנפשיה דבר של עצמו הוא שאמר, שכך אירע לו בעצמו.

29 ועל מה שאמרו "והלוקח בית בארץ ישראל — כותבין עליו אונו אפילו בשבת", תוהים: בשבת סלקא דעתך עולה על דעתך? וכי התירו איסור מלאכה בשבת לצורך זה?!

30 אלא כפי שאמר רבא התם שם בענין אחר: אומר בשבת לגוי לעשות מלאכה ועושה, הכי נמי כאן גם כן הכוונה שאומר לגוי שיכתוב שטר על המכירה ועושה הגוי כדבריו. ואף על גב ואף על פי שאמירה לגוי לעשות מלאכה בשבת איסור שבות היא שאסרוהו חכמים, מכל מקום במקרה זה, משום מצוות ישוב ארץ ישראל לא גזרו ביה בו רבנן חכמים לאסור.

31 ובענין זה אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: הלוקח הקונה עיר בארץ ישראל, כופין אותו עם זאת ליקח לקנות לה גם דרך מארבע רוחותיה, משום ישוב ארץ ישראל, שתהא עיר זו פתוחה לכל צד.

32 ב אגב המדובר בתקנות שנעשו משום ישוב ארץ ישראל, מביאים כמה דברים כלליים בנושא זה. תנו רבנן שנו חכמים: עשרה תנאין התנה יהושע בן נון עם בני ישראל בכניסתם לארץ, שינהגו זה עם זה לפנים משורת הדין, ולא יקפידו על זכויותיהם.