ביאור שטיינזלץ על בבא קמא ס״ח

1 מי איכא האם יש בזה ענין של נשתרש בחטא? והרי עדיין אין הדבר הגנוב נחשב כשלו, ואין תוקף למכירה! אלא ודאי מדובר לאחר יאוש, ואי סלקא דעתך ואם עולה על דעתך לומר כי יאוש קני קונה, אמאי מדוע משלם תשלומי ארבעה וחמשה? הלא את שלו הוא טובח, שלו הוא מוכר!

2 אמרי אומרים בדחיה להוכחה זו: יש להסביר "נשתרש בחטא" באופן שונה, כדאמר כמו שאמר רבא להלן בפירוש דברי ר' עקיבא: מפני ששנה בחטא, כלומר, שחטא וחזר וחטא, שגנב ואחר כך מכר את החפץ הגנוב, הכא נמי כאן גם כן יש לומר שנענש מפני ששנה בחטא, ולא משום שהחפץ שייך לו והועילה המכירה, ולכן יש אפשרות להבין את הדברים לפני יאוש, ואין מכאן הוכחה כנגד רב.

3 ומציעים הוכחה אחרת: תא שמע בוא ושמע ממה ששנו בברייתא על הכתוב "וטבחו או מכרו" שמות כא, לז: מה טביחה שמחייבים עליה תשלומי ארבעה וחמישה, היא פעולה שאינה חוזרת, אף מכירה שמתחייב עליה היא כזו שאינה חוזרת.

4 ונברר אימת מתי היתה מכירה זו? אילימא אם תאמר לפני יאוש הבעלים, אמאי מדוע אינה חוזרת? הלא מתברר שמכר דבר שלא היה שייך לו, והמכר בטל! אלא ודאי מדובר לאחר יאוש, ואי סלקא דעתך קנייה ואם עולה על דעתך לומר שהגנב קנאו, אמאי מדוע משלם ארבעה וחמשה? הלא את שלו הוא טובח, שלו הוא מוכר!

5 ומשיבים: כדאמר כמו שאמר רב נחמן בפירוש ברייתא זו, שמכירה שאינה חוזרת פירושה פרט לשהקנה הגנב במכירתו את הדבר רק לשלשים יום בלבד, ולא לצמיתות. הכא נמי כאן גם כן יש להבין באותו אופן פרט לשהקנה לשלשים יום. אבל אם מכר לצמיתות, אף שהיה זה לפני יאוש — דין התורה שמשלם ארבעה וחמישה, ואין להוכיח מכאן שיאוש אינו קונה.

6 מיתיבי מקשים עוד מברייתא: גנב חפץ ובא אחר וגנבו ממנו — הגנב הראשון משלם לבעלים תשלומי כפל, והגנב השני אינו משלם לראשון אלא קרן בלבד.

7 גנב ומכר ובא אחר וגנבו מן הקונה — הראשון משלם לבעלים תשלומי ארבעה וחמשה, והשני משלם לקונה שממנו גנב תשלומי כפל. גנב וטבח ובא אחר וגנבו — הראשון משלם תשלומי ארבעה וחמשה, והגנב השני אינו משלם לגנב הראשון תשלומי כפל אלא קרן בלבד.

8 קתני מיהא מציעתא שנה על כל פנים בקטע האמצעי: גנב ומכר, ובא אחר וגנבו — הראשון משלם תשלומי ארבעה וחמשה, והשני משלם תשלומי כפל.

9 ונברר אימת מתי היתה המכירה? אילימא אם תאמר לפני יאוש, גנב שני אמאי מדוע משלם תשלומי כפל לקונה מן הגנב? והרי היה כאן שינוי רשות בלא יאוש הבעלים הראשונים ובמקרה שכזה מי איכא למאן דאמר דקני האם יש מי שאומר שהוא קונה בכך, ואין הקונה נחשב כבעליו של הדבר, ובמקרה שכזה פטור הגנב ממנו מתשלומי כפל?

10 אלא פשיטא פשוט שמדובר כאן לאחר יאוש. ואי סלקא דעתך ואם עולה על דעתך לומר שיאוש קונה, אמאי מדוע משלם הגנב הראשון תשלומי ארבעה וחמשה? הלא דידיה את שלו הוא דזבין שמכר!

11 ותו, דקתני רישא ועוד, ששנה שם בקטע הראשון: גנב, ובא אחר וגנבו ממנו — ראשון משלם תשלומי כפל, והשני אין משלם לגנב הראשון אלא קרן.

12 מכדי הרי לאחר יאוש קיימינן עומדים, עוסקים, אנו, ואי סלקא דעתך ואם עולה על דעתך לומר שיאוש קונה, גנב שני אמאי מדוע אינו משלם אלא קרן, היה לו לשלם גם כפל לגנב? אלא לאו שמע מינה האם לא תלמד מכאן כי יאוש לא קני קונה, וקשיא וקשה הדבר לרב!

13 אמר רבא: ותסברא וכי סבור אתה כי הא מתרצתא שהברייתא הזו מתורצת, מיושבת היא ואפשר להקשות ממנה? אלא זה דקתני סיפא מה ששנה בסופה בקטע האחרון שבה: גנב וטבח ובא אחר וגנבו ממנו — ראשון משלם תשלומי ארבעה וחמשה, ושני אינו משלם אלא קרן, ומי איכא למאן דאמר והאם יש מי שאומר כי שינוי מעשה לא קני קונה? והרי לכל הדעות לאחר טביחה גוף הבהמה שייך לגנב, ואם כן הגונב ממנו יצטרך לשלם כפל!

14 אלא לעולם יש לפרש שברייתא זו כולה מדברת לפני יאוש, ואיפוך סיפא למציעתא ומציעתא לסיפא והפוך ושנה את הדין שבסוף לדין האמצעי ואת הדין האמצעי לדין שבסוף שנתחלפו בברייתא ההלכות, ואימא הכי ואמור כך שזו גרסתה המתוקנת של הברייתא: גנב ומכר ובא אחר וגנבו — הראשון משלם תשלומי ארבעה וחמשה לבעלים, והשני אינו משלם לראשון אלא קרן, וטעמו של דבר — משום ששינוי רשות בלא יאוש לא קני קונה ונמצא שלא גנב השני מן הגנב הראשון דבר שהוא בעליו.

15 גנב וטבח ובא אחר וגנבו — הראשון משלם תשלומי ארבעה וחמשה, והשני משלם תשלומי כפל לגנב הראשון, משום דקנייה שקנה הגנב אותה, את הבהמה בשינוי מעשה שטבחה.

16 ואילו רב פפא אמר: לעולם לא תיפוך תהפוך, שאין אתה צריך לכך, ואפשר לומר כי סיפא הקטע שבסוף הברייתא שאם טבח אין הגונב ממנו משלם כפל — כשיטת בית שמאי היא, דאמרי שאומרים: שינוי במקומה עומד, כלומר, אין השינוי עצמו יוצר קנין.

17 ומקשים: אי הכי אם כך שאין אנו הופכים את הברייתא ואין מפרשים אותה לפני יאוש אלא לאחר יאוש קשיא רישא ומציעתא קשה הראש והאמצע של הברייתא, לרב שאם מדובר במקרה שלאחר יאוש הבעלים, ויאוש קונה כדברי רב, הרי בדין הראשון גנב ונגנב ממנו היה צריך הגנב השני לשלם כפל, ובדין האמצעי גנב ומכר לא היה הגנב מתחייב ארבעה על המכירה כי שלו הוא מוכר!

18 ועוד הסבר בברייתא אמר רב זביד: לעולם תפרש כך: הברייתא כולה מדברת לפני יאוש, והכא במאי עסקינן וכאן, בדין האמצעי — שגנב ומכרו, במה אנו עוסקים שנתייאשו הבעלים רק בזמן שהגיע ליד הלוקח קונה, ולא נתייאשו עדיין בזמן שהיה ביד הגנב, דהוה ליה שהריהו אצל הקונה יש יאוש ושינוי רשות.

19 ואולם לא תימא תאמר שמתחייב הגנב השני כפל משום דבעינן שצריכים אנו תמיד יאוש ושינוי רשות, ולכן לא מדובר בברייתא בחיוב כפל במקרה שגונב מן הגנב עצמו, אלא מן הקונה. אלא אפילו ביאוש לחודיה לבדו נמי קני גבי גם כן קנוי אצל גנב, ואף אם היה נגנב ממנו, היה משלם הגנב השני כפל,

20 אלא דלא משכחת דמשלמי תרוייהו שאין אתה מוצא אפשרות שישלמו שניהם גם גנב ראשון ארבעה וחמישה וגם גנב שני כפל אלא בהכי בכגון זה. וכדי למצוא מקרה כעין זה צריך לפרש שמדובר ביאוש ושינוי רשות.

21 א איתמר נאמר שנחלקו האמוראים בבעיה זו: המוכר את מה שגנב לפני יאוש הבעלים, רב נחמן אמר: חייב בתשלומי ארבעה וחמישה, רב ששת אמר: פטור.

22 ומסבירים את טעמיהם, רב נחמן אמר: חייב, שכן "ומכרו" שמות כא, לז, אמר רחמנא אמרה התורה בדין ארבעה וחמישה והא זבין והרי מכר, לא שנא שונה לפני יאוש לא שנא שונה לאחר יאוש. רב ששת אמר: פטור, חיוביה חיובו לאחר יאוש הוא, כיון דאהנו שהועילו מעשיו, שהרי המכירה חלה וקנאה הקונה, אבל לפני יאוש שלא אהנו הועילו מעשיו — לא מיחייב מתחייב, כי דומיא דטביחה בעינן, דאהנו בדומה לטביחה אנו צריכים שתהיה גם המכירה באופן שהועילו מעשיו.

23 אמר רב ששת: מנא אמינא לה מניין אני אומר אותה, את סברתי זו? דתניא שכן שנינו בברייתא, אמר ר' עקיבא: מפני מה אמרה תורה טבח ומכר משלם ארבעה וחמשה? — מפני שנשתרש נתחזק בחטא.

24 ונברר: אימת מתי היה הדבר? אילימא אם תאמר לפני יאוש, מי איכא האם יש בכך נשתרש? הרי לא נתן תוקף "שורש" למעשה שעשה! אלא לאו האם לא לאחר יאוש הוא! אמר רבא: אין זו הוכחה, אלא יש לומר שהכוונה בפירוש "נשתרש" היא מפני ששנה בחטא, שלא רק שחטא בכך שגנב, אלא הוסיף חטא אחר על כך למוכרו.

25 ומציעים: תא שמע בוא ושמע ראיה לדבר ממקור אחר, ששנינו בברייתא: נאמר "וטבחו או מכרו", והוקשו הדברים לומר: מה טביחה שאינה חוזרת — אף מכירה שאינה חוזרת. ונברר: אימת מתי היה הדבר? אילימא אם תאמר לפני יאוש, אמאי מדוע אינה חוזרת? הלא מכר דבר שאינו שלו! אלא מדובר לאחר יאוש, ושמע מינה חיובא ולמד מכאן כי החיוב דווקא לאחר יאוש הוא וכרב ששת! תרגמה הסביר אותה את הברייתא רב נחמן: אין הכוונה במכירה שאינה חוזרת מבחינת תוקף המכירה, אלא פרט לשהקנה לו לשלשים יום בלבד שהרי זו מכירה החוזרת למוכרה, שצריך שמבחינתו של המוכר שימכרנה לעולם, אף אם מבחינת תוקפה אינה חלה, כגון שהיה זה לפני יאוש.

26 ומעירים: ואף ר' אלעזר סבר כרב ששת כי חיוביה חיובו של הגנב המוכר דווקא לאחר יאוש הוא, שאמר ר' אלעזר:

27 תדע שסתם גניבה יאוש בעלים הוא —

28 שהרי אמרה תורה שכאשר טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה, והרי יכול אתה לשאול על כך: ודלמא ושמא לא אייאש התייאשו הבעלים? אלא לאו האם לא משום שסבור ר' אלעזר דאמרינן שאומרים אנו: סתם גניבה יאוש בעלים היא. ומכאן נלמד שלדברי ר' אלעזר רק לאחר יאוש חל החיוב בתשלומי ארבעה וחמישה.

29 ושואלים על עצם דיוקו של ר' אלעזר: ודלמא אף על גב ושמא אף על פי שלא אייאש התייאשו הבעלים מכל מקום חייבתו התורה בארבעה וחמישה!

30 אמרי אומרים בתשובה: לא סלקא דעתך יעלה על דעתך לומר דבר זה, כי מכירה שנאמרה בענין זה, הריהי צריכה להיות דומיא בדומה לטביחה, שהרי נאמרו יחד "וטבחו או מכרו", ומעתה, מה טביחה היא פעולה כזו דאהנו שהועילו מעשיו — אף מכירה צריכה להיות כזו דאהנו שהועילו מעשיו, ואי ואם המדובר לפני יאוש מאי אהנו מה הועילו?

31 ומקשים עוד על דברי ר' אלעזר: ודלמא ושמא מדובר כאן במקרה דשמעיניה דאייאש ששמענוהו לבעלים שהתייאש? אמרי אומרים בתשובה לכך: לא סלקא דעתך יעלה על דעתך לומר דבר זה, שכן מדובר כאן בגניבה דומיא בדומה לטביחה, מה טביחה אפילו עשאה לאלתר מיד מתחייב, אף מכירה לאלתר מיד מתחייב עוד לפני שנודע שהבעלים התייאשו.

32 ולאחר דיון בדברי ר' אלעזר, מביאים מה שאמר ליה לו ר' יוחנן: גניבה בנפש תוכיח, שאמרה תורה שגונב אדם ומוכרו חייב מיתה, שהרי שם ודאי אין יאוש בעלים, שהרי אין שם "בעלים" שיתייאש, ובכל זאת חייב על מכירתו! ומעירים: מכלל הדברים נלמד דסבר שסבור ר' יוחנן שאם גנב וטבח לפני יאוש הריהו חייב ארבעה וחמישה.

33 א ומבררים עוד: הגונב וטובח או מוכר לאחר יאוש מאי מה יהא הדין לענין תשלומי ארבעה וחמישה? ר' יוחנן אמר: חייב גם אז, וריש לקיש אמר: פטור.

34 ומסבירים את השיטות: ר' יוחנן אמר שהוא חייב, שכן חיוביה חיובו של הטובח או מוכר הכתוב בתורה אין בו חילוק בין לפני יאוש בין לאחר יאוש. ריש לקיש אמר שהוא פטור, שלדעתו חיוביה חיובו של הגנב דווקא לפני יאוש הוא, אבל לאחר יאוש — קנה הגנב את גוף החפץ, ושלו הוא טובח ושלו הוא מוכר.

35 איתיביה הקשה לו ר' יוחנן לריש לקיש מברייתא זו: גנב והקדיש ואחר כך טבח — משלם על כך תשלומי כפל לבעלים, ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה, לא לבעלים שהרי בשעה שטבח היה זה של ההקדש ולא להקדש שכיון שאין דין כפל בהקדש שכתוב "ישלם שנים לרעהו" והקדש אינו בגדר "רעהו" אף אין בו דין ארבעה וחמישה.

36 ונברר: אימת מתי היה הדבר? אלימא אם תאמר לפני יאוש, מי האם נעשה החפץ קדוש? והלא "ואיש כי יקדש את ביתו קדש" ויקרא כז, יד אמר רחמנא אמרה התורה, ומכאן למדים: מה ביתו שלו — אף כל מה שהוא מקדיש צריך להיות שלו, ואין הקדש חל על דבר שאינו שלו!

37 אלא פשיטא פשוט, מובן מאליו שמדובר כאן לאחר יאוש, וטעמא והטעם, דווקא שהקדיש הוא שאינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה, משום דכי קא טבח שכאשר הוא טובח — של הקדש קא טבח הוא טובח, אבל אם לא הקדיש — אם טבח משלם תשלומי ארבעה וחמשה. ואי סלקא דעתך ואם עולה על דעתך לומר שביאוש קונה הגנב, אמאי מדוע משלם תשלומי ארבעה וחמישה? הלא את שלו הוא טובח, שלו הוא מוכר!

38 אמר ליה לו ריש לקיש בתשובה: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — כגון שהקדישוהו הבעלים עצמם, ולא הגנב, כאשר היתה הבהמה הגנובה ביד גנב, ואם כן יש לפרש ברייתא זו לפני יאוש.

39 ושואלים: ומי והאם נעשה קדוש במקרה זה? והאמר והרי אמר ר' יוחנן: גזל חפץ ולא נתייאשו ממנו הבעלים — שניהן, הן הבעלים והן הגזלן, אינן יכולין להקדיש, זה הגזלן לפי שהחפץ אינו שלו, וזה הבעלים לפי שאינו ברשותו! אמרי אומרים בתשובה: הוא ריש לקיש שאמר הסבר זה בברייתא, היה זה כשיטת הצנועין יראי השמים והמדקדקים.

40 דתנן שכן שנינו במשנה בענין כרם רבעי בשנה הרביעית לנטיעתו אסור לאכול ממנו חוץ לירושלים בלא פדיון, ויש לחשוש שמא יבואו אנשים לכרם ויקחו ממנו ענבים בלא רשות ויאכלום, ונמצאים נכשלים באיסור אכילת פרי רבעי שלא בירושלים, והיו בעלי הכרמים הצנועין מניחין את המעות שעליהן יחללו את הפירות, ואומרים: כל פרי הנלקט מזה, מן הכרם, על ידי אנשים זרים יהא מחולל על המעות האלו. ונמצא שהיו מחללים את פירות הכרם שנגנבו גם כאשר הם בשעת החילול ביד הגנבים. ומכאן שסבורים הצנועים שלמרות שאין הפירות עוד ברשותם — יכולים הם לחללם ולהעביר את קדושתם למעות, והוא הדין להקדש.

41 ומקשים על עיקר ההסבר הזה: אם כן, שמדובר בשהקדישוהו הבעלים, ויש ביכולתם לעשות זאת, הרי זה כאילו חזרה קרן, כלומר, הבהמה הגנובה לבעלים, שהחפץ נמצא ברשות ההקדש לפי דעת הבעלים. ואם כן נמצא שעתה הוא לא גנב דבר, שהרי אין הגניבה נחשבת עוד כנמצאת בידו, ומדוע משלם הגנב כפל?

42 ומשיבים: מדובר כאן כשעמד בדין, שעוד לפני שהקדישו הבעלים כבר תפסו את הגנב והעמידוהו בדין, וכבר נתחייב בתשלומי כפל.

43 ושואלים: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר? אי דאמרי אם שאמרו בית דין "צא תן לו", מאי איריא מה שייך, למה דווקא אומרת הברייתא שאם הקדיש הבעלים פטור הגנב מארבעה וחמישה, והרי אפילו לא הקדיש נמי גם כן לא ליחייביה יחייבוהו בארבעה וחמישה!

44 שאמר רבא: כיון שאמרו בית דין לגנב "צא תן לו", אם אחרי כן הוא טבח או מכר — פטור, מאי טעמא מה הטעם?

45 כיון דפסקוה למילתיה שפסקו את עניינו וטבח ומכר דבר שפסקו שאינו שלו, והוא ממרה בגלוי את פיהם — הוה ליה הריהו נעשה כגזלן, וגזלן אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה.