ביאור שטיינזלץ על בבא קמא ל״ז

1 אינן צריכין פרוזבול שהוא נוסח שטר שתיקן הלל הזקן, שמוסר אדם חובותיו לבית דין כדי שלא תשמטנו השנה השביעית. וטעמו של דבר — כי בית הדין נחשב כאפוטרופוס של היתומים, וכל חובותיהם ממילא מסורים לבית הדין, אף בלא המסירה המיוחדת שעושים על ידי פרוזבול.

2 וכן תני שנה רמי בר חמא: היתומים אינן צריכין פרוזבול, משום שרבן גמליאל ובית דינו אביהן של יתומין היו וכן בית דין שבכל דור, וכאילו קיבל בית דין חשוב זה לגבות את כל חובותיהם.

3 אגב מעשה זה בקנס על הסוטר לחבירו, מסופר: אדם אחד שהיה קרוי חנן בישא הרע תקע ליה לההוא גברא סטר לו לאיש אחד, אתא לקמיה בא לפני רב הונא לדון, אמר ליה לו רב הונא: זיל הב ליה פלגא דזוזא לך תן לו חצי זוז כפי שאמרנו שהוא סכום הקנס לעבירה זו. הוה ליה זוזא מכא היה לו לחנן זוז פחות שנפחתה צורתו, בעי למיתבה ליה מיניה פלגא דזוזא רצה לתת לו ממנו חצי זוז, לא הוה היה איש שרצה משתקיל ליה לקחת לו את הזוז הזה ולפרטו, תקע ליה אחרינא סטר לו חנן בישא סטירה אחרת שאף עליה הקנס הוא חצי זוז, ויהביה נהליה ונתן לו אותו את הזוז כולו.

4 א משנה שור שהוא מועד למינו, שנגח שלוש פעמים שוורים והרי הוא מועד להם, ואינו מועד לשאינו מינו, וכן השור המועד לאדם ואינו מועד לבהמה, או זה שמועד לבעלי חיים קטנים ואינו מועד לגדולים, בכל אלה אם נגח את שהוא מועד לו — משלם עליו נזק שלם, ואם נגח את שאינו מועד לו — משלם חצי נזק.

5 אמרו לפני ר' יהודה: ומה הדין אם הרי זה השור מועד לשבתות ואינו מועד לימות החול? אמר להם: לנגיחות בשבתות — משלם נזק שלם, ולימות החול — משלם חצי נזק.

6 אימתי הוא תם לאחר שנעשה מועד לשבתות — משיחזור בו ולא יגח שלשה ימי שבתות הרי הוא נעשה שוב תם לשבתות.

7 ב גמרא איתמר נאמר שנחלקו אמוראים בפירוש המשנה, רב זביד אמר: "ואינו מועד לשאינו מינו "תנן שנינו, שמדובר בשור שאנו יודעים בו שאינו מועד למין אחר, ועליו אומרת המשנה שאם נגח את שאינו מינו משלם חצי נזק. רב פפא אמר: "אינו מועד" תנן שנינו, לומר שאף שמועד הוא למין אחד אין אומרים שהוא מועד למין אחר עד שייודע הדבר.

8 ומסבירים: רב זביד אמר: "ואינו מועד" תנן שנינו, כלומר, שצריך שיהא מוכח שאינו מועד למין אחר, הא סתמא הרי מן הסתם, כאשר אין מוכח להיפך — הוי הריהו מועד לכל. ואילו רב פפא אמר: "אינו מועד" תנן שנינו, כלומר, דסתמא שמן הסתם לא הוי נהיה מועד למין אחר עד שיוכח שהוא מזיק אותו.

9 ומסבירים עוד: רב זביד דייק והוציא את סברתו מסיפא מסופה של משנתנו, רב פפא דייק מרישא מראשה.

10 ומפרשים: רב זביד דייק מסיפא מסופה, דקתני ששנה בה: מועד לקטנים ואינו מועד לגדולים. וכך הוא מוכיח: אי אמרת בשלמא נניח אם אתה אומר "ואינו מועד" קתני שנה במשנה, כלומר, הא סתמיה הוי הרי סתמו, מן הסתם, הריהו מועד, אם כן הא קא משמע לן דבר זה השמיע לנו שאפילו מקטנים לגדולים שיש פחות חשש שיבוא לנגחם נמי גם כן מסתמא הוי מן הסתם הריהו מועד ואין אומרים שיש הבדל ביניהם.

11 אלא אי אמרת אם אומר אתה כי "אינו מועד" קתני שנה, כלומר, סתמא לא הוי מן הסתם אין הוא נעשה מועד לשאינו מינו, אם כן,

12 השתא עכשיו יש לומר שאם מקטנים לקטנים דעלמא בכלל סתמא לא הוי מן הסתם אין הוא נעשה מועד, אם כן מקטנים לגדולים ואף מאותו מין צריכא למימר צריך לומר דלא הוי מועד שאינו מועד? אלא ודאי יש לשנות "ואינו מועד", כלומר, דווקא אם ברור לנו שאינו מועד למין אחר משלם רק חצי נזק. ורב

13 פפא אמר יכול היה לומר לך כמענה לכך: גם אם נפרש "אינו מועד" אצטריך הוצרך הדבר להיאמר, כי סלקא דעתיך אמינא יעלה על דעתך לומר: הואיל ופרץ ביה בההוא מינא נעשה פרוץ במין זה שהוא נוגח אותם — פרץ ביה בו בכל המין כולו, לא שנא שונה גדולים דידיה שלו, של מין זה ולא שנא שונה קטנים דידיה שלו שהוא נוגח את כולם, על כן קא משמע לן השמיע לנו שלא הוי נהיה מועד לגדולים. עד כאן דנה הגמרא בהוכחתו של רב זביד מן המשנה.

14 ואילו רב פפא דייק מרישא מראשה של משנתנו, דקתני ששנינו בה: מועד לאדם אינו מועד לבהמה. וכך הוא מוכיח: אי אמרת בשלמא נניח אם אתה אומר כי "אינו מועד" תנן שנינו, כלומר, סתמא בסתם לא הוי נהיה מועד, אם כן הא קא משמע לן חידוש זה השמיע לנו שאפילו מאדם לבהמה נמי גם כן למרות שמצוי שיפגע השור בבהמה יותר מבאדם, בכל זאת סתמא לא הוי בסתם אין הוא מועד.

15 אלא אי אמרת אם אומר אתה כי "ואינו מועד" קתני שנה, כלומר, הא סתמא הוי הרי בסתם הריהו מועד, מה חידוש אם כן יש בדבר? השתא עכשיו, הרי יש לומר: מבהמה לבהמה סתמא הוי בסתם הריהו מועד, מאדם לבהמה צריכא למימר דהוי צריך לומר שהוא מועד?!

16 ורב זביד אמר יכול היה לומר לך כמענה לכך: רישא ראשה של המשנה אחזרה על דין חזרה ממועד קאי עומד, מתייחס, כגון דהוה שהיה אותו שור מועד לאדם ומועד לבהמה, והדר ביה וחזר בו מלנגוח בהמה, כיצד? — דקאי גבי שעמד אצל בהמה תלתא זימני שלוש פעמים ולא נגח, מהו דתימא שתאמר: כיון שלא הדר ביה חזר בו מנגיחת אדם — חזרה של בהמה שאינו נוגח אותה לאו לא חזרה היא, כל כן קא משמע לן השמיע לנו שחזרה של בהמה מיהא על כל פנים חזרה היא, ואינו מועד עוד לבהמה.

17 על שיטת רב זביד מיתיבי מקשים מברייתא שנשנית על האמור במשנתנו, סומכוס אומר: מועד לנגוח אדם הרי הוא מועד לבהמה, מקל וחומר זה: ומה לאדם מועד אותו השור — לבהמה לא כל שכן שיהא מועד? ומכלל הדברים אתה למד שהתנא קמא הראשון של משנתנו "אינו מועד" קאמר אומר, כדברי רב פפא!

18 ומשיבים: אמר יכול היה לומר לך רב זביד כתשובה על כך: לדרך שבה פירשתי את המשנה יש לפרש כי סומכוס אחזרה קאי על ענין חזרה עומד, מתייחס והכי קאמר ליה וכך אומר לו לתנא קמא הראשון: דקאמרת מה שאומר אתה חזרה מבהמה חזרה היא אף שעדיין לא חזרה מאדם — אני סבור כי חזרה של בהמה לאו לא חזרה היא, מקל וחומר מאדם: ומה מאדם לא קא מהדר ביה אינו חוזר בו, מבהמה לא כל שכן?

19 אמר רב אשי: תא שמע בוא ושמע פתרון לדבר ממה ששנינו במשנתנו, אמרו לפני ר' יהודה: הרי זה מועד לשבתות ואינו מועד לימות החול. אמר להן: לשבתות — משלם נזק שלם, לימות החול — משלם חצי נזק.

20 ומעתה, אי אמרת בשלמא נניח אם אומר אתה "ואינו מועד" קתני שנה, שיולי לשאול הוא דקא משיילי ליה ששואלים אותו בהלכה זו, מה הדין בשור שאינו מועד לימות החול, והוא נמי קמהדר להו גם כן משיב להם מה הדין. אלא אי אמרת אם אומר אתה כי "אינו מועד" קתני שנה, וכי אגמורי הוא דקא מגמרי ליה מלמדים הם אותו הלכה? שהרי לפי דרך זו הם האומרים לו ששור המועד לשבתות אינו מועד לימים אחרים. ותו, איהו מאי קא מהדר להו ועוד, הוא מה משיב להם? הרי כבר הם עצמם אמרו שאינו מועד לימות החול!

21 אמר רב ינאי: מרישא נמי דיקא מראשה של המשנה גם כן מדוייק שיש לפרש כך, דקתני ששנה שם: את שמועד לו — משלם נזק שלם, ואת שאינו מועד לו — משלם חצי נזק.

22 אי אמרת בשלמא נניח אם אומר אתה כי "ואינו מועד" קתני שנה, אם כן — פרושי קא מפרש לה מפרש הוא אותה הלכה שאמר קודם, שבמקרה שלא הועד אלא למין אחד, רק עליו משלם נזק שלם.

23 אלא אי אמרת אם אומר אתה "אינו מועד" קתני שנה הרי פסקה פסק אותה קבע פה הלכה פסוקה, שלמינים אחרים אינו מועד, ואם כן מאי תו מה עוד היה צריך לפרש: את שמועד לו — משלם נזק שלם, ואת שאינו מועד לו — משלם חצי נזק? וכי עד השתא עכשיו לא אשמעינן השמיע לנו שהתם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם?

24 ומעירים: ואי תימצי לומר נמי איתא ואם תמצא לומר גם כן שיש מקום לשיטת רב פפא ומועד למין אחד אינו מועד למין אחר, מכל מקום אף לשיטתו אם נגח שור חמור וגמל הרי זה נעשה מועד לכל ואין צורך שיגח כל אחד ממינים אלה שלוש פעמים.

25 ג תנו רבנן שנו חכמים: ראה שור — ונגח אותו, ואחרי כן ראה שור אחר — ולא נגח אותו, ושוב ראה שור — נגח, שור — לא נגח, שור — נגח, שור — לא נגח — נעשה מועד לסירוגין לשוורים. שהוא מועד לנגוח כל שור שני אותו הוא רואה, ולגבי השוורים שבאמצע הרי הוא לפי שעה תם, ואינו משלם אלא חצי נזק.

26 ועוד תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: ראה שור — ונגח אותו, חמור — לא נגח, סוס — נגח, גמל — לא נגח, פרד — נגח, ערוד — לא נגח — נעשה מועד לסירוגין בכל פעם שניה שהוא רואה בעל חיים, לכל, לכל מיני בעלי חיים.

27 איבעיא להו נשאלה להם ללומדים שאלה זו: נגח

28 שור שור ושור, חמור וגמל, מהו דינו, למה יהא מועד?

29 האם נאמר האי זה השור בתרא האחרון שנגח בפעם השלישית — בתר אחר שני השוורים הראשונים שנגח שדינן ליה אנו מטילים, מייחסים אותו ונאמר שנגח שלושה שוורים בזה אחר זה, ואכתי ועדיין רק לשוורים הוא דאייעד שנעשה מועד, ואילו למידי אחרינא לדבר אחר שאינו שוורים לא אייעד נעשה מועד, שהרי נגח רק שנים — חמור וגמל. או דילמא שמא האי זה השור בתרא האחרון — בתר אחר נגיחת החמור וגמל שדינן ליה אנו מטילים אותו, שאומרים שנגח שור חמור וגמל, ואייעד ליה לכולהו מיני ונעשה בכך מועד לכל המינים?

30 וכיוצא בזה עוד שאלה: נגח חמור וגמל, שור, שור ושור מהו דינו? האם האי זה השור קמא הראשון שנגח לפני השוורים האחרים, בתר אחר חמור וגמל שדינן ליה מטילים אנו אותו, ואייעד ליה לכולהו מיני ונעשה מועד לכל המינים, או דילמא בתר שמא אחר שני השוורים שנגח אחרי כן שדינן ליה מטילים אנו אותו, ואכתי ועדיין לשוורים הוא דאייעד שהועד, ואילו למינא אחרינא למין אחר לא אייעד הועד?

31 ועוד שאלה דומה: נגח שבת שבת ושבת, אחד בשבת ושני בשבת מהו? הא זו השבת בתרייתא האחרונה בתר אחר שבת הוא דשדינן ליה שאנו מטילים אותו, ואכתי ועדיין לשבת הוא דאייעד שנעשה מועד, לימות החול לא אייעד נעשה מועד. או דילמא בתר שמא אחר אחד בשבת ושני בשבת שדינן ליה מטילים אנו אותו, ואייעד ליה לכולי יומא ונעשה מועד לכל הימים?

32 וכן אם נגח חמישי בשבת וערב שבת ושבת, ושבת הבאה, ועוד שבת, מהו? הא זו השבת קמייתא הראשונה בתר אחר חמישי בשבת וערב שבת שדינן ליה מטילים אנו אותו ואייעד לכולהו יומי ונעשה מועד לכל הימים, או דילמא שמא הא זו השבת קמייתא הראשונה בתר אחר שבתות הוא דשדינן ליה שאנו מטילים אותה, ולשבתות בלבד הוא דאייעד שנעשה מועד?

33 לכל אחת מן השאלות הללו לא נמצא פתרון, ותיקו ותעמודנה השאלות במקומן.

34 ושאלה אחרת בנושא דומה נגח שור ביום חמשה עשר בחודש זה, ואחר כך נגח ביום ששה עשר בחודש זה הבא אחריו, ויום שבעה עשר בחודש זה שלאחריו. שנגח לא באותו יום בחודש, חודש אחר חודש, אלא בהבדלי ימים, הרי זו פלוגתא מחלוקת של רב ושמואל בענין אחר, המקביל לכך.

35 דאתמר שנאמר שנחלקו בענין אשה שראתה דם נידה ביום חמשה עשר בחדש זה, ויום ששה עשר בחדש זה, הבא, ויום שבעה עשר בחדש זה לאחריו. רב אמר: קבעה לה וסת, שעל ידי ראיות אלה קבעה לה זמן קבוע לנידתה בכל חודש ויום אחד, ושמואל אמר: עד שתשלש בדילוג, כלומר, לא התאריך הוא הגורם לקביעות, אלא תוספת היום היא שיוצרת אותה, ולכן רק אם תדלג שלוש פעמים רצופות, דהיינו בפעם הרביעית — הרי זו קביעות.

36 ועוד בענין העדאה, אמר רבא: שמע השור קול שופר ונגח, שמע קול שופר ונגח, ושמע שוב קול שופר ונגח — נעשה מועד לשופרות.

37 ותוהים: פשיטא פשוט, מובן מאליו שכך הוא! ומשיבים: מהו דתימא שתאמר: הך בקול זה של השופר קמא הראשון סיוטא בעלמא פחד בלבד הוא דנקטיה שאחזו ומשום כך נגח, ונגיחה זו אינה נחשבת לעשותו מועד, על כן קא משמע לן השמיע לנו שכיון שחוזר ונוגח בשמיעת קול השופר, רואים שדבר זה גורם לו לנגוח.

38 א משנה שור של ישראל שנגח שור של הקדש, וכן שור של הקדש שנגח שור של הדיוט, כלומר, של איש פרטי — פטור מתשלומי השור הנוגח, שנאמר: "וכי יגוף שור איש את שור רעהו" שמות כא, לה, ומהלשון "שור רעהו" מובן — ולא שור של הקדש, בין אם היה זה השור הנוגח או הננגח.

39 שור של ישראל שנגח לשור של גוי — פטור, ואילו שור של גוי שנגח לשור של ישראל, בין שהיה השור הנוגח תם ובין שהיה מועד — משלם נזק שלם.

40 ב גמרא ומעירים: מתניתין משנתנו היא שלא כשיטת ר' שמעון בן מנסיא, דתניא שכן שנינו בברייתא: שור של הדיוט שנגח שור של הקדש, וכן של הקדש שנגח שור של הדיוט — פטור, שנאמר "שור רעהו" — ולא שור של הקדש. ר' שמעון בן מנסיא אומר: שור של הקדש שנגח שור של הדיוט — אכן פטור, ואולם שור של הדיוט שנגח שור של הקדש, בין שהיה תם בין שהיה מועד — משלם נזק שלם. ובאים לברר את השיטות.

41 אמרי אומרים: מאי קא סבר מה סבור ר' שמעון בן מנסיא שמבחין בין שור הקדש שנגח שפטור, לנוגח את שור הקדש שחייב? אי אם "רעהו" שכתוב בפסוק דוקא מדוייק — אם כן אפילו של הדיוט שנגח של הקדש ליפטר יהא פטור, שהרי אינו "שור רעהו", ואי ואם "רעהו" לאו דוקא אינו מדוייק וכל שור בכלל זה, אפילו שור של הקדש נמי גם כן כי נגח דהדיוט ליחייב כאשר נוגח של הדיוט שיתחייב!

42 וכי תימא ואם תאמר: לעולם קסבר סבור ר' שמעון בן מנסיא כי "רעהו" דוקא מדוייק, ולכן שור של הקדש שנגח שור של הדיוט — פטור. ומיהו ומכל מקום שור של הדיוט כי נגח כאשר נוגח שור של הקדש היינו טעמא דמיחייב זה הטעם שמתחייב — משום דקא מייתי ליה שהוא מביאו לומד את הדבר מקל וחומר של הדיוט, וכך הוא לומד: ומה שור של הדיוט שנגח שור של הדיוט הריהו חייב, כי נגח כאשר נוגח של הקדש לא כל שכן דמיחייב שיתחייב? וכיון שהתחייב להקדש — משלם הוא נזק שלם בכל אופן שהזיק, בין הוא תם בין מועד.

43 ואולם אם בקל וחומר הוא לומד, הלא במקרה זה קיים הכלל של דיו לבא מן הדין להיות כנדון שאין למדים להחמיר בדבר הנלמד יותר מן המלמד עצמו, ולפיכך נאמר: מה להלן בהדיוט תם משלם חצי נזק בלבד הכא נמי כאן גם כן שור תם הנוגח שור של הקדש ישלם חצי נזק ולא יותר!

44 אלא אמר ריש לקיש, זה הטעם של ר' שמעון בן מנסיא: הכל, כל המזיקים בעצם היו בכלל נזק שלם, שמעיקרו של דבר כל מי שמזיק או גורם נזק צריך לשלם תשלום מלא עבורו, וכשפרט לך הכתוב: "רעהו" גבי אצל שור תם, הרי הוא בא להוציא מן הכלל, ויש לדייק בו: דווקא במקרה שנגח את שור רעהו הוא שתם משלם חצי נזק, מכלל הדברים נשמע שאם נגח שורו שור של הקדש, בין תם בין מועד — משלם נזק שלם.