ביאור שטיינזלץ על בבא קמא כ״ה

1 לא אדון קרן מקרן שתוכלו לפרוך את הקל וחומר, מטעם "דיו" אלא אני אדון קרן מרגל, ואומר כך: ומה במקום שהקל על השן ועל הרגל, שפטור ברשות הרבים — החמיר בקרן שמשלם עליה גם שם, מקום שהחמיר על השן ועל הרגל, ברשות הניזק שמשלם נזק שלם — אינו דין שנחמיר בקרן שישלם הכל?

2 אמרו לו: אף כאן דיו לבא מן הדין להיות כנדון, מה ברשות הרבים משלם על קרן חצי נזק, אף ברשות הניזק — חצי נזק, שהרי סוף סוף אתה סומך על ההלכה שעל הקרן משלם חצי נזק.

3 א גמרא ושואלים: וכי ר' טרפון לית ליה אין לו אינו מקבל את הכלל של דיו? והא והרי כלל זה של דיו דאורייתא מן התורה הוא! דתניא שכן שנינו בברייתא: מה שאמרו חכמים שהתורה נדרשת מדין דרך הלימוד של קל וחומר, כיצד הוא? לאחר שנזף ה' במרים אחות משה נאמר "ויאמר ה' אל משה: ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים, תסגר שבעת ימים מחוץ למחנה" במדבר יב, יד, כלומר, אילו אביה היה נוזף בה היתה בנידוי ובהסגר שבעה ימים. ולכאורה, קל וחומר לשכינה, שאם השכינה נוזפת באדם, כפי שעשה הקדוש ברוך הוא למרים — ראוי לו שיהא מנודה לפחות ארבעה עשר יום. אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ולכן היתה מרים מנודה רק שבעה ימים, כנאמר שם "ותסגר מרים מחוץ למחנה שבעת ימים" במדבר י״ב:ט״ו. ואם כן, איך אפשר לומר שר' טרפון אינו מקבל כלל זה?

4 ומשיבים: כי לית ליה כאשר אין לו לר' טרפון דיו, הרי זה היכא דמפריך היכן שנשבר לגמרי הקל וחומר, שאם משתמשים בכלל של "דיו" בטל הקל וחומר, אבל היכא דלא מפריך היכן שאינו נשבר הקל וחומר — אית ליה יש לו דיו. ומסבירים: התם שם אצל מרים שבעה הימים הראויים לנדות את הנזוף על ידי השכינה לא כתיבי כתובים, אתא בא הקל וחומר ואייתי הביא והוסיף ולימד על ארבסר ארבעה עשר יום, אתא בא דיו אפיק והוציא שבעה מארבעה עשר יום אלה, ואוקי והעמיד את הקל וחומר על שבעה ימים, ואם כן למדים אנו מקל וחומר זה את עצם ההסגר שבעה ימים, שאינו כתוב.

5 אבל הכא כאן חצי נזק כתיב כתוב במפורש בתורה, ואתא ובא קל וחומר ואייתי והביא והוסיף חצי נזק אחרינא אחר ונעשה נזק שלם. ואולם אי דרשת אם דורש אתה כאן את דין דיו אפריך ליה נשבר לו קל וחומר לגמרי, שאין למדים ממנו דבר חדש שלא ידענוהו מקודם, שהרי ממילא משלם חצי נזק!

6 ומן הצד השני רבנן וחכמים מה הם משיבים לדבר זה? — לדעתם שבעה הימים של שכינה גם כן כתיבי כתובים, שכן נאמר "תסגר שבעת ימים" במדבר טו, ונמצא שגם במקום שנפרך לגמרי הקל וחומר אומרים דיו.

7 ור' טרפון מה הוא אומר? — ההוא אותו כתוב "תסגר" בא ללמדנו דדרשינן שאנו דורשים דיו הוא.

8 ורבנן וחכמים מה הם אומרים על כך? — לדעתם כתיב קרא אחרינא כתוב פסוק אחר "ותסגר מרים מחוץ למחנה שבעת ימים" במדבר י״ב:ט״ו. ור' טרפון מה אומר הוא על כך? ההוא אותו כתוב מלמד שאפילו בעלמא בכלל ולא רק במקרה זה דרשינן דורשים אנו את הכלל של דיו. ולא תאמר כי הכא כאן משום כבודו של משה לא נתמצה עומק הדין עם אחותו, אבל בעלמא בדרך כלל לא ואין דורשים דיו, על כן קא משמע לן השמיע לנו שמשתמשים בכלל של דיו בכל מקרה.

9 אמר ליה לו רב פפא לאביי: וכי עקרון זה של "דיו" מוסכם על הכל? והא האי תנא והרי יש תנא זה שלא דריש דורש דיו כלל, ואף על גב ואף על פי שלא מפריך נשבר הקל וחומר מעיקרו! דתניא שכן שנינו בברייתא: קרי שכבת זרע במי שהוא זב מניין שהוא מטמא, בין בטומאת מגע ובין בטומאת משא, כמו הזיבה עצמה? — ודין קל וחומר הוא: מה רוק שהוא טהור בשעה שיוצא מאדם טהור, הריהו טמא בשעה שיוצא מן הטמא מן הזב, שמפורש בתורה שרוקו של הזב טמא. דבר שהוא טמא בטהור, כלומר, קרי, שאף בטהור מטמא הקרי — אינו דין שיהא טמא בטמא ומטמא בזב כטומאת הזב עצמו?

10 וקא מייתי לה והוא מביא אותו ולומד ממנו מקל וחומר זה הלכה זו בין לטומאת מגע בין לטומאת משא שבזב. ואם משתמשים ב"דיו", אמאי מדוע? נימא נאמר כך: אהני הועיל קל וחומר לענין טומאת מגע בקרי של הזב, אהני הועיל דיו לאפוקי להוציא, למעט טומאת משא!

11 וכי תימא ואם תאמר: למגע לא אצטריך הוצרך קל וחומר, שהרי לא גרע גרוע, פחות הזב מגברא מאיש טהור, שהרי אף בטהור יש בקרי טומאת מגע, ואם כן לא בא הקל וחומר אלא לענין טומאת משא, ואין כאן מקום ל"דיו" — על כך יש להשיב כי מכל מקום איצטריך הוצרך ללמוד אף למגע, כי סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר "מקרה לילה" דברים כג, יא כתיב נאמר, ונלמד מכאן שטמא רק מי שקריו שמקרה שקרה לו הוא גורם לו שיצא הזרע, יצא זב זה, שאין קריו גורם לו אלא דבר אחר מחלת הזיבה גרם לו, על כן קא משמע לן השמיע לנו מלמדנו הקל וחומר שהקרי מטמא אף אצל הזב.

12 השיב לו אביי: מידי וכי "מקרה לילה ולא דבר אחר" כתיב נאמר בו? הרי הגדרה וצמצום זה לא נאמרו בכתוב. ונמצא שאנו יודעים שקרי מטמא במגע מכתוב מפורש, והואיל ואין כאן מקום כלל ל"דיו", ממילא אין להוכיח מכאן שאין משתמשים בו.

13 ואגב שהובא ענין זה, מבררים: ומאן ומיהו אותו תנא ששמעת ליה אותו שאומר ששכבת זרע של זב מטמא במשא? הלא אין זה לא כדעת ר' אליעזר ולא כדעת ר' יהושע. דתנן שכן שנינו בברייתא: שכבת זרע של זב מטמא במגע ואין מטמא במשא, אלו דברי ר' אליעזר. ור' יהושע אומר: אף מטמא במשא, לפי שאי אפשר שתצא מזב שכבת זרע בלא צחצוחי טיפות קטנות של זיבה.

14 ונדייק: עד כאן לא שמענו כי קאמר אומר ר' יהושע התם שם שמטמא במשא אלא מפני הטעם שאי אפשר בלא צחצוחי זיבה, הא לאו הכי הרי אם בלא כך — לא, שמצד עצמו אין הקרי של זב מטמא במשא אף לר' יהושע! אלא יש לומר כי האי זה התנא הוא שסבור כן, דתנן שכן שנינו במשנה ברשימת הטומאות: למעלה מהן מטומאות שרץ ושכבת זרע וטמא מת, הנמנות שם קודם,

15 זובו של זב, ורוקו של זב, ושכבת זרעו, ומימי רגליו של הזב, וכן דם הנדה — כל אלה מטמאין בין במגע בין במשא.

16 ודוחים: ודלמא הכי נמי ושמא כאן גם כן הטעם הוא כדברי ר' יהושע לפי שאי אפשר לקרי בלא צחצוחי זיבה, ולא שמטמא במשא מצד עצמו! ודוחים: אם כן שהקרי טמא רק משום צחצוחי זיבה לתנייה גבי שישנה אותו אצל ליד זובו, מאי שנא מה שונה, מה טעם דקתני לה גבי שהוא שונה אותו אצל רוקו, אלא משום דאתי שבא, שנלמד הדבר בקל וחומר מרוקו כפי שנאמר בעמוד הקודם.

17 וחוזרים לעיקר הסוגיה, בענין "דיו". אמר ליה לו רב אחא מדפתי לרבינא: והא האי זה התנא שלא דריש דורש דיו ואף על גב שלא מפריך נשבר הקל וחומר על ידי כך! דתניא שכן שנינו בברייתא: מפץ מחצלת גסה שמקבלת טומאה בטומאת מת מניין? — ודין קל וחומר הוא: ומה פכין כלי חרס קטנים שאי אפשר להכניס אצבע לתוכם, שהם טהורים בטומאת הזב, מכל מקום מטמא במת, שכל כלי פתוח טמא באוהל המת, מפץ שמטמא בזב — אינו דין שיטמא במת?

18 וקמייתי לה והוא מביא אותה, לומד מכאן בין לטומאת ערב שנטמא בו ביום עד הערב כמו אם היה נטמא מזב, בין לטומאת שבעה ימים, ככלי שנטמא במת. ואמאי ומדוע נאמר כך? אימא אמור: אהני הועיל קל וחומר לענין טומאת ערב, ואהני והועיל דיו לאפוקי להוציא טומאת שבעה שאינה מצויה בדבר שנטמא בטומאת משכב הזב! הרי שתנא זה אינו דורש "דיו".

19 אמר ליה לו רבינא לרב אחא: כבר רמא ניהליה הקשה לו קושיה זו רב נחמן בר זכריה לאביי, ואמר ליה לו אביי בתשובה: התנא הזה אינו לומד מזב, אלא ממפץ בשרץ מייתי לה מביא, לומד אותה, והכי קאמר וכך אמר: מפץ שמיטמא בטומאת שרץ מניין? ודין הוא: ומה פכין קטנים שטהורים בזב — טמאין בשרץ, מפץ שטמא בזב — אינו דין שיהא טמא בשרץ?

20 אלא מפץ במת מניין שמיטמא — משום שנלמד מגזירה שווה, נאמר "בגד או עור" ויקרא יא, לב בטומאת שרץ, ונאמר "בגד וכל כלי עור" במדבר לא, כ בטומאת מת, מה "בגד" ו"עור" האמור בשרץ — מפץ טמא בו כפי שלמדנו מקל וחומר מזב, אף "בגד" ו"עור" האמור במת — מפץ טמא בו.

21 ומעירים שבהכרח לומר ש"בגד ועור" הריהו בגדר מופנה, כלומר, ביטוי שאינו צריך לגופו אלא בא ללמדנו גזירה שווה זו, דאי שאם לא מופנה הוא, איכא למפרך יש מקום לפרוך את ההשוואה ולומר: מה לשרץ — שכן מטמא בכעדשה, תאמר במת שאין מטמא בכעדשה אלא בכזית, ונמצא שטומאת שרץ יש בה צד חמור ולא ניתן היה ללמוד גזירה שווה אלא אם כתוב זה מופנה לכך.

22 לאיי אפנויי מופנה ובאמת יש לומר כי מופנה הוא, ומנין שהוא מופנה: מכדי הרי שרץ אתקש הוקש לשכבת זרע, דכתיב שכן נאמר "או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע" ויקרא כב, ד, וסמיך ליה וסמוך לו נאמר "או איש אשר יגע בכל שרץ" ויקרא פסוק ה, וכתיב ביה ונאמר בו בטומאת שכבת זרע "וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע" ויקרא טו, יז.

23 אם כן "בגד ועור" דכתב רחמנא שכתבה התורה בטומאת שרץ למה לי? הרי אפשר ללמוד אותו על ידי ההיקש משכבת זרע! שמע מינה לאפנויי למד מכאן כי בא הדבר להפנות כתוב זה שהוא מיותר לצורך גזירה שווה.

24 ושואלים: ואכתי ועדיין הלא מופנה רק מצד אחד הוא ש"בגד ועור" האמור בדין שרץ מיותר, אבל "בגד ועור" האמור בטומאת מת אינו מיותר! הניחא למאן דאמר זה אמנם נוח לשיטת מי שאומר אם היתה גזירה שווה מופנה מצד אחד שרק כתוב אחד מופנה — למידין גזירה שווה זו ואין משיבין מקשים — שפיר יפה, אלא למאן דאמר לשיטת מי שאומר שגזירה שווה כזו אמנם למידין ואולם אם יש מקום לדבר, גם משיבין מקשים על ההשוואה, מאי איכא למימר מה יש לומר? שהרי ראינו שיש צד חמור בשרץ מבמת!

25 ומתרצים: "בגד ועור" האמור במת נמי אפנויי מופנה גם כן מופנה הוא, כיצד? מכדי הרי מת אתקש הושווה לשכבת זרע, דכתיב שנאמר "והנוגע בכל טמא נפש או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע" ויקרא כב, ד, וכתיב ביה ונאמר בו בשכבת זרע "וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע" ויקרא טו, יז, אם כן "בגד ועור" דכתב רחמנא שכתבה התורה במת למה לי? שמע מינה לאפנויי למד מכאן שבא הדבר להפנות את הכתוב כדי ללמוד ממנו בגזירה שווה, והוי והריהו אם כן מופנה משני צדדין ובמקרה זה ודאי למדים גזירה שווה ואין משיבים עליה.

26 ומקשים מצד אחר: הניחא למאן דאמר זה נוח לשיטת מי שאומר: דון מינה ואוקי באתרא למד ממנה והעמידה במקומה, שדבר שנלמד בגזירה שווה לומדים אותו רק באותו פרט שנאמרה בו הגזירה שווה, ואין משווים את הנושאים מעבר לכך, אלא למאן דאמר לשיטת מי שאומר: דון מינה ומינה למד ממנה וממנה, שאם יש גזירה שווה בין עניינים, הריהם למדים זה מזה בכל ענייניהם, מאי איכא למימר מה יש לומר? שלפי זה כשם שבטומאת שרץ הטומאה של מפץ היא רק לטומאת ערב, אף טומאת מפץ במת תהיה רק טומאת ערב!

27 בתשובה לכך אמר רבא: אף לשיטה זו יש בכך גזירת כתוב מיוחדת, אמר קרא הכתוב "וכבסתם בגדיכם ביום השביעי" במדבר לא, כד, ללמדנו: כל טמאות שאתם מטמאין במת — לא יהו פחותין משבעה, ואם כן, כיון שלמדנו בו דין טומאה במת — הרי דינו כשאר הטומאות בטומאות מת.

28 א עד כאן דנו בענין דרך הלימוד ב"דיו", ומעתה חוזרים אנו אל הדיון בעיקרי הדעות במשנה בענין נזקי קרן. ושואלים: ותהא שן ורגל חייב ברשות הרבים, ונלמד הדבר מקל וחומר, ובאופן זה: ומה קרן, שברשות הניזק אינו משלם אלא חצי נזק כדברי חכמים, ברשות הרבים — חייבת, שן ורגל, שברשות הניזק משלם נזק שלם והרי זה חמור בהשוואה לקרן — אינו דין שברשות הרבים יהא חייב לשלם?

29 ודוחים: אמר קרא הכתוב בענין שן ורגל "ובער בשדה אחר" שמות כב, ד, כלומר, חיובו דווקא בשדה הניזק ולא ברשות הרבים.