ביאור שטיינזלץ על בבא קמא ל״ו

1 ומשיבים: אין הכוונה שנוטל ממש, אלא שראוי ליטול, ואין לו. ומקשים: והתניא והרי שנינו בברייתא על מקרה זה: הרי זה משתלם לקטן מן המועד, ולגדול מן התם, משמע שמקבל תשלום ממש! ומשיבים: אף כאן מדובר לאחר שכבר תפס, שאין מוציאים מידו מה שתפס, אבל אם לא תפס — אינו יכול ליטול.

2 א נאמר במשנה: שני שוורים שרדפו אחרי שור, והוזק, היו שניהם של איש אחד — שניהם חייבים. אמר ליה לו רבא מפרזיקא לרב אשי: שמע מינה למד מכאן ממה ששנינו ששניהם חייבים כי שוורים תמים שהזיקו, רצה הניזק לגבות חובו משור זה — גובה, רצה לגבות חובו משור זה — גובה?

3 דחה רב אשי: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — בשוורים מועדין, שאין הניזק גובה מגוף השור המזיק אלא מרכוש בעליו כולו, ובכלל זה שוורים אלו.

4 והקשה לו רבא מפרזיקא: אי אם במועדין מדובר, אימא סיפא אמור את סופה, המשכה של המשנה: היה אחד גדול ואחד קטן, הניזק אומר: גדול הזיק, והמזיק אומר: לא כי, אלא קטן הזיק — המוציא מחבירו עליו הראיה. אי אם במועדין מדובר כאן, מאי נפקא ליה מיניה מה יוצא לו מזה, מה זה משנה לו מי מהם הזיק? סוף סוף דמי תורא מעליא בעי לשלומי דמי שור מעולה, שלם, המזיק צריך לשלם ומה אכפת לו מי מהם הזיק?

5 אמר ליה לו רב אשי: סיפא סופה של המשנה מדבר בשוורים תמין, ורישא וראשה בשוורים מועדין.

6 אמר ליה לו רב אחא סבא הזקן לרב אשי: אי אם במועדין שאין גובים דווקא מגופם מדובר, האם ניתן להשתמש בלשון "חייבים"?! "חייב גברא" מיבעי ליה "חייב האיש" צריך היה לו לומר! ותו ועוד יש להקשות: מאי מה לשון "שניהם חייבים"? הלא תלוי הדבר בגובה הנזק!

7 אלא יש לדחות את מה שאמרנו, ולומר כי לעולם יש לפרש שאף בתחילת המשנה מדובר בתמין, ומה עניינו של "שניהם חייבים"? משנתנו כשיטת ר' עקיבא היא, שאמר: המזיק והניזק שותפין נינהו הם ולכן יש לניזק מעין סוג של קניין בגופם של המזיקים, וטעמא דאיתנהו לתרוייהו, דלא מצי מדחי ליה ואם כן הטעם, דווקא, כשנמצאים שניהם, שאינו יכול לדחות אותו ולומר לניזק: שמא לא זה, אלא שור שני הזיק — אז חייב לשלם. אבל כאשר ליתנהו לתרוייהו אין מצויים שניהם כגון שאבד או מת אחד מהם, מצי אמר ליה יכול לומר לו בעל השוורים: זיל אייתי לך הבא ראיה דהאי תורא אזקך ששור זה הזיק לך ואשלם לך.

9 א משנה שור תם שנגח ארבעה וחמשה שוורים זה אחר זה — ישלם בעל השור המזיק לאחרון שבהם מדמי שורו, ואם יש בו מותר, שאחרי תשלום הנזק עדיין נשאר עודף במזיק — יחזיר את השארית לשלפניו, לבעל השור שננגח לפניו, ואם יש בו מותר גם אז — יחזיר לשלפני פניו. וכלל הוא: האחרון אחרון, כלומר, המאוחר יותר, נשכר, אלו דברי ר' מאיר.

10 ר' שמעון אומר: באופן אחר מחלקים, כיצד? שור תם שוה מאתים זוז שנגח לשור שוה מאתים זוז, ואין הנבלה יפה שווה כלום — זה, הניזק, נוטל מנה מאה זוז שהוא מחצית נזקו, וזה, בעל השור המזיק, נוטל מנה.

11 חזר השור ונגח שור אחר שוה מאתים ואין הנבילה שווה כלום — בעל השור האחרון שניזק נוטל מנה, ובאשר לשור שננגח לפניו — זה הניזק נוטל חמשים זוז, שהוא מחצית ערכו של השור כעת לאחר ששילמו מאה דינר לאחרון וזה הבעלים נוטל חמשים זוז.

12 חזר ונגח שור אחר שוה מאתים ואין הנבילה שווה כלום — הניזק האחרון נוטל מנה, ושלפניו חמשים זוז, ושנים הראשונים הניזק הראשון והמזיק מתחלקים במותר — דינר זהב כלומר, עשרים וחמשה זוזים לכל אחד.

13 ב גמרא שואלים: מתניתין מני משנתנו, כלומר, שיטת ר' מאיר, כשיטת מי היא? לכאורה שלא כדעת ר' ישמעאל ושלא כדעת ר' עקיבא!

14 שהרי אי אם כדעת ר' ישמעאל שאמר שהניזקים בעלי חובות של המזיק נינהו הם, הרי אם דינם כבעלי חובות לא צריך לשנות הלכה האי זו "אחרון אחרון נשכר", אלא "ראשון ראשון נשכר" מבעי ליה צריך היה לו לומר, שהרי בעל חוב ששיעבודו קודם לשיעבוד חבירו — קודם לחבירו בפרעון חובו. ואי ואם כדעת ר' עקיבא שאמר כי השור המזיק תורא דשותפי שור של שותפים הוא והוא שייך למזיק ולניזק יחד, הרי אז האי זו ההלכה ששנינו "יש בו מותר —

15 יחזיר לשלפניו" אינה נכונה, אלא "לכולם", לכל הניזקים הקודמים, מבעי ליה צריך לו לומר, שהרי כולם שותפים בו!

16 אמר רבא: לעולם יש לפרש כי משנתנו כשיטת ר' ישמעאל היא, שאמר שכל הניזקים בעלי חובות נינהו הם, ודקשיא ומה שקשה לך: אם כן זו ששנינו למה "אחרון אחרון נשכר", הלא "ראשון ראשון נשכר" מבעי ליה צריך היה לו לומר! הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים כגון שתפסו ניזק ראשון את השור לגבות הימנו, וממילא נעשה עליו כשומר שכר לענין אחריות נזקין, ולכן האחריות לנזקים שהזיק השור מאותה שעה ואילך חלה עליו. וכן תחול האחריות על השני אם יתפוס ממנו את השור.

17 ומקשים: אי הכי אם כך אתה מפרש, אם כן, מה שאמרו במשנה "אם יש בו מותר — יחזיר לשלפניו", הלא "יחזיר לבעלים" מבעי ליה צריך היה לו לומר, שהרי מחצית מערך השור המזיק שייכת לבעליו הראשונים, והוא אינו צריך לשלם מחלקו על הנזק החדש שנעשה!

18 אמר רבינא: דבר זה לענין אחר נאמר, והכי קתני כך שנה, כך יש להבין: אם יש בו מותר בנזקיו, שהאחרון הוזק בסכום נמוך יותר מזה שלפניו — יחזיר את מותר הנזק לזה שלפניו.

19 וכן כי אתא כאשר בא רבין מארץ ישראל, אמר בשם ר' יוחנן: משום פשיעת שומרין נגעו בה. כלומר, הלכה זו מתבססת על דין פשיעת שומרים וכך יש להבינה.

20 ושואלים: במאי אוקימתא במה העמדת את דברי ר' מאיר במשנתנו כשיטת ר' ישמעאל, אי הכי אימא סיפא אם כך אמור את סופה של המשנה, ר' שמעון אומר: שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים, ואין הנבלה יפה שווה כלום — זה נוטל מנה וזה נוטל מנה.

21 חזר ונגח שור אחר שוה מאתים — האחרון נוטל מנה, ושלפניו — זה נוטל חמשים זוז וזה נוטל חמשים זוז. חזר ונגח שור שוה מאתים — האחרון נוטל מנה, ושלפניו נוטל חמשים זוז, ושנים הראשונים נוטלים דינר זהב כל אחד.

22 אם כן אתאן באנו בכך לשיטת ר' עקיבא, שאמר: השור המזיק תורא דשותפי שור של שותפים הוא. וכי נוכל לומר כי רישא ראש המשנה כשיטת ר' ישמעאל וסיפא וסופה כשיטת ר' עקיבא ואין כל המשנה כשיטה אחת?

23 אמרי אומרים: אין כן, דהא שהרי אמר ליה לו שמואל לרב יהודה: שיננא, שבוק מתניתין ותא בתראי גדול השיניים, עזוב את משנתנו ובוא אחרי; רישא ראשה כדעת ר' ישמעאל וסיפא וסופה כר' עקיבא, אף שאין רגילים לפרש משנה לפי שיטת שני חכמים.

24 ומעירים: אתמר נמי נאמר גם כן במקום אחר שאמר ר' יוחנן: החכמים שנחלקו במשנתנו, ר' מאיר ור' שמעון, לגבי השאלה אם הקדישו ניזק איכא בינייהו יש ביניהם מחלוקת, כלומר, עיקר השאלה הוא אם הניזק נחשב כשותף, ואם כן יש לו זכות להקדיש דבר השייך לו. והרי זו ממש מחלוקת ר' ישמעאל ור' עקיבא.

25 א ובענין דינר הזהב שהובא במשנתנו, מביאים, תנן התם שנינו שם במשנה בפרק "החובל": התוקע הסוטר לחבירו — נותן לו כתשלום קנס סלע, ר' יהודה אומר משום בשם ר' יוסי הגלילי: מנה מאה דינרים.

26 וכעין זה מסופר: ההוא גברא אדם אחד דתקע לחבריה שסטר לחבירו. שלחיה שלח אותו רב טוביה בר מתנה לקמיה לפני רב יוסף, ושאל אותו: האם סכומי כסף שנזכרו במשנה סלע צורי תנן שנינו שהוא סלע ששווה ארבעה דינרים, או סלע מדינה תנן שנינו שהוא סלע השווה רק שמינית מזה, כלומר, חצי דינר?

27 אמר ליה לו: תניתוה כבר שניתם אותה, שאפשר לפתור בעיה זו מן המשנה שלנו שנאמר בה: ושנים הראשונים דינר זהב עשרים וחמישה דינרים. ואי סלקא דעתך ואם עולה על דעתך כי תני שונה התנא ומשתמש לצורך חישוב הנזקים בסלע מדינה, אם כן נפלוג ונתני יחלק וישנה עוד מקרה שנגח השור, עד שהראשונים יקבלו כל אחד תריסר שנים עשר דינרים וסלע שהוא חצי דינר. וכיון שלא עשה כן משמע שאין התנא במשנה דן בסלע מדינה ששוויו פחות מדינר.

28 אמר ליה לו: זו אינה הוכחה, וכי התנא כי רוכלא ליתני וליזיל כרוכל ישנה וילך, וכי צריך התנא למנות את כל האפשרויות עד סופן, כרוכל זה שמכריז על כל פריט ופריט שיש בסחורתו? די לו לחכם שיביא דוגמה המסבירה את דבריו, ואינו צריך לפרט הכל. ואם כן אין להוכיח משם.

29 ושואלים: מאי הוי עלה מה היה עליה על הבעיה הזו? פשטוה פתרו אותה מהא מזו שאמר רב יהודה אמר רב: כל כסף האמור בתורה, כלומר, ששיעורו נקבע בתורה הרי הוא כסף צורי, ואילו כל כסף האמור בשל דבריהם של חכמים — כסף מדינה. ואם כן, סלע זה שאמרו כקנס לסוטר הוא סלע מדינה, ששוויו חצי דינר.

30 כיון שהגיע למסקנה זו, שסלע זה שמקבל תמורת הסטירה אינו אלא חצי דינר אמר ליה לו ההוא גברא אותו האיש שהוכה: הואיל ופלגא דזוזא וחצי זוז בלבד הוא — לא בעינא איני רוצה בו, שבוש אני לקחת אותו, נתביה שיתן אותו לעניים. אחר כך הדר חזר התחרט המוכה, ואמר ליה לו לרב יוסף: נתביה ניהלי, איזיל ואברי ביה נפשאי שיתן אותו לי, ואני אלך ואבריא בו את עצמי.

31 אמר ליה לו רב יוסף: כיון שאמרת שאתה נותנו לעניים כבר זכו ביה בו עניים ושלהם הוא. ואף על גב דליכא ואף על פי שאין עניים הכא כאן במקום, שיוכלו לזכות בפועל, אנן אנחנו בית הדין, יד עניים אנן אנחנו, שאנו מייצגים אותם. וכפי שאמר רב יהודה אמר שמואל בענין יתומים: יתומים