ביאור שטיינזלץ על בבא קמא פ״ד

1 קטן אדם קטן בקומתו שהרג את הגדול וכן גדול שהרג את הקטן, היכי קטלינן ליה איך הורגים אנו אותו? הלא התורה אמרה: "משפט אחד יהיה לכם" ויקרא כד, כב, משפט השוה לכולכם, ובמשפט כזה אין שויון בעונשם של כל הרוצחים! אלא אומרים שאף במקרים אלה נחשב הדבר למשפט שווה כי נשמה שקיל מיניה לקח ממנו הרוצח מהנרצח, נשמה אמר רחמנא נשקול מיניה אמרה התורה שיקחו ממנו, הכי נמי כאן גם כן במקרה של עין נהורא שקיל מיניה, נהורא אמר רחמנא נשקול מיניה את אור עיניו לקח ממנו, לכן את אור עיניו אמרה התורה שיקחו ממנו.

2 תניא אידך שנויה ברייתא אחרת באותו ענין, ר' שמעון בן יוחי אומר: "עין תחת עין" שמות כא, כד כוונתו לתשלומי ממון, והוא נושא ונותן בדבר. אתה אומר שכוונתו לתשלומי ממון, או אינו אלא הכוונה לתשלום עין ממש? לכן יש להשיב: הרי שהיה סומא וסימא אדם אחר, או שהיה קיטע יד — וקיטע ידו של אחר, או שהיה חיגר — וחיגר את רגלו של אחר, היאך אני מקיים בזה עין תחת עין? והרי אי אפשר לעשות לו כן, והתורה אמרה: "משפט אחד יהיה לכם", משפט השוה לכולכם!

3 על דרך זו של הוכחה אמרי אומרים בדחייה: ומאי קושיא ומה הקושי שבדבר? דלמא שמא היכא במקום שאפשר להעניש באברי גופו — אפשר ומענישים אותו בכך, היכא היכן שלא אפשר — לא אפשר, ופטרינן ליה ופוטרים אנו אותו לגמרי. דאי לא תימא הכי שאם לא תאמר כך, איש טרפה מי שעומד למות בשל מחלה או פגיעה קשה שהרג את השלם, מאי עבדינן ליה מה אנו עושים לו? הרי רוצח זה נחשב כבר כאדם הרוג, שאי אפשר להרוג אותו!

4 אלא מוכרחים לומר היכא במקום שאפשר — אפשר, היכא במקום שלא אפשר — לא אפשר ופטרינן ליה ופוטרים אנו אותו. ועוד בהוכחה שחובל בחבירו משלם ממון ולא באיברי גופו.

5 דבי ר' ישמעאל תנא התנא של בית מדרשו של ר' ישמעאל שנה, אמר קרא הכתוב: "כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו" ויקרא כד, כ, ואין מובנה של נתינה זו אלא ממון. ומקשים: אלא מעתה לפי זה, שאתה מפרש את הפועל נתן האמור כאן כמתייחס לממון בלבד, הרי נאמר באותו הכתוב "כאשר יתן מום באדם" שם, הכי נמי כך גם כן שממון הוא? והרי בוודאי אינך יכול לפרש כך!

6 אמרי אומרים בתשובה לכך: דבי ר' ישמעאל קרא יתירא דרשי של בית מדרשו של ר' ישמעאל מקרא יתר באותה פרשיה דרשו, מכדי כתיב הרי נאמר בפסוק הקודם: "ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו" שם יט, "כן ינתן בו" האמור בפסוק הבא אחריו למה לי? שמע מינה למד מכאן: שעונש זה הוא בנתינת ממון. ושואלים: אם כן שאתה דורש ייתור לשון נתינה שבמקרא זה מה שנאמר "כאשר יתן מום באדם" למה לי לכתוב בלשון "יתן" ומה בא זה ללמדנו? ומשיבים: אין אנו למדים דבר, שכן איידי דבעי מיכתב משום שרצה לכתוב "כן ינתן בו", שלשון נתינה בענין זה היא מדוייקת והכרחית, כתב נמי גם כן "כאשר יתן מום באדם".

7 דבי ר' חייא תנא התנא של בית מדרשו של ר' חייא שנה באותו ענין, אמר קרא המקרא לענין עונש עדים זוממים: "לא תחוס עינך נפש בנפש... יד ביד רגל ברגל" דברים יט, כא, לומר: דבר הניתן מיד ליד, ומאי ניהו ומה הוא? ממון. ומקשים: אלא מעתה, לפי זה, מה שנאמר באותו פסוק "רגל ברגל" נמי הכי הוא גם כן כך הוא לשון מדוייקת וכוונתה: דבר הנעשה ברגל?!

8 אמרי אומרים: דבי החכמים של בית מדרשו של ר' חייא קרא יתירא קא דרשי מקרא יתר הם דורשים, וכך הם דורשים: מכדי כתיב הרי נאמר בפסוק הקודם: "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" שם יט, אי סלקא דעתך אם עולה על דעתך לומר שהכוונה שמענישים אותו באותו דבר ממש, אם כן הפירוט "יד ביד" למה לי? שמע מינה למד מכאן: שהכוונה היא ממון. שואלים אם כן, "רגל ברגל" למה לי? ומשיבים: איידי דכתיב מתוך שכתוב "יד ביד", כתב נמי גם כן "רגל ברגל".

9 אביי אומר: אתיא באה הלכה זו ש"עין תחת עין" — ממון, מדתני דבי חזקיה ממה ששנה החכם בבית מדרשו של חזקיה, דתנא ששנה החכם דבי של בית מדרשו של חזקיה: כתוב "עין תחת עין" שמות כא, כד ובפסוק קודם כתוב "נפש תחת נפש" שם, כג, להדגיש: ולא נפש ועין תחת עין; ואי סלקא דעתך ואם עולה על דעתך לומר שנוטלים ממנו עין ממש, זימנין דמשכחת לה פעמים שאתה מוצא אותה אפשרות מתקיימת שיהיה עונש עין ונפש תחת עין, דבהדי דעויר ליה נפקא ליה נשמתיה שבתוך שמעוור אותו גם יוצאת נשמתו שמפני חולשתו של הנאשם גורמת הוצאת העין למותו.

10 ושואלים: ומאי קושיא ומה הקושיה שבדבר? דלמא מימד אמדינן ליה שמא אומדים אנו אותו, אי מצי מקבל — עבדינן אם הוא יכול לקבל עונש זה — עושים אנו לו, ואי לא מצי מקבל — לא עבדינן ואם אינו יכול לקבל עונש זה — אין אנו עושים. ואי אמדינן דמצי מקבל ועבדינן ביה ונפק רוחיה וגם אם אמדנו אותו שיכול לקבל ועשינו בו את העונש ויצאה נשמתו בתוך כך בכל זאת על ידי מעשה זה, אי מיית — לימות אם מת — שימות, מי לא תנן האם לא שנינו כיוצא בזה גבי אצל מלקות: מי שאמדוהו למספר מסויים של מלקות ומת תחת ידו של המלקה בתוך המספר הזה — פטור, שאף על פי שעונשו הוא למלקות בלבד כיון שעשה המלקה כדין — אינו חייב עליו.

11 רב זביד משמיה משמו של רבה אמר הסבר נוסף: אמר קרא הכתוב באותה פרשיה: "פצע תחת פצע" שם כד, וכתוב זה שהוא מיותר בא ללמדנו: ליתן לחייב תשלומי צער גם במקום שמשלם נזק. ומעתה נברר: ואי סלקא דעתך ואם עולה על דעתך לומר ש"עין תחת עין" ממש, ועושים לחובל מה שעשה לחבירו, הרי כי היכי דלהאי הוי ליה צערא, להאי נמי אית ליה צערא כמו שלזה לנחבל יש לו צער, לזה לחובל גם כן יש לו צער בהוצאת עינו, ואם כן מפני מה צריך הוא גם לשלם דמי צער בנוסף לכך?

12 ודוחים: ומאי קושיא ומה הקושיה שבכך? דלמא איכא איניש דמפנק אית ליה צערא טפי שמא יש אדם שהוא מפונק יש לו צער יותר, ואיכא איניש דלא מפנק לית ליה צערא ויש אדם שאינו מפונק שאין לו צער, ואם כן, אף אם נקיים "עין תחת עין" כפשוטו עדיין יש צורך לחייב צער במקום נזק, ומסבירים: למאי נפקא מינה מה יוצא מזה שכתבה התורה "פצע תחת פצע" ללמדנו שמשלם דמי צער? הרי זה כדי למתבי ליה היאך דביני ביני לתת לו את ההבדל שבין זה לזה, שאם הנחבל הוא אדם מפונק והחובל אינו מפונק צריך להוסיף לו דמי צערו היתר.

13 רב פפא משמיה משמו של רבא אמר ראייה נוספת, אמר קרא הכתוב עוד באותה פרשיה: "ורפא ירפא" שמות כא, יט ובא זה ללמדנו, ליתן, כלומר, לחייב תשלום רפואה גם במקום שמשלם נזק; ואי סלקא דעתך ואם עולה על דעתך לומר ש"עין תחת עין" ממש, אם כן, מדוע ישלם החובל דמי רפואה והרי כי היכי דהאי בעי אסייא, האי נמי בעי אסייא כמו שזה, הנחבל, צריך רופא, זה, החובל, גם כן צריך רופא לרפואת עינו שנעקרה ממנו כעונש.

14 ודוחים: מאי קושיא מה הקושיה בדבר? דלמא איכא דסליק בשריה הייא שמא יש מי שמתרפא בשרו במהרה, ואיכא ויש מי שלא סליק בשריה הייא מתרפא בשרו במהרה, ונמצא שגם אם נפרש "עין תחת עין" ממש, יש צורך לחייב גם על ריפוי. למאי נפקא מינה מה יוצא מזה שכתבה התורה "ורפא ירפא" לתשלום דמי רפואה? — הרי זה כדי למיתב ליה היאך דביני ביני לתת לו מה שיש בין זה לזה בהבדל בזמן הריפוי.

15 רב אשי אמר ראיה נוספת שתשלום על חבלת גוף הוא ממון ולא ממש: אתיא בא, נלמד הדבר בגזירה שווה "תחת" "תחת" משור. כתיב הכא נאמר כאן: "עין תחת עין" שמות כא, כד, וכתיב התם ונאמר שם בשור מועד שנגח שור חבירו: "שלם ישלם שור תחת השור" שמות כא, לו, מה להלן בשור הכוונה שמשלם ממון, ולאו דווקא שנותן תחתיו שור ממש, אף כאן בחבלות הגוף ממון.

16 ושואלים: מאי חזית מה ראית דילפת שאתה לומד "תחת" "תחת" משור? נילף נלמד "תחת" "תחת" מאדם, דכתיב שנאמר באדם ההורג אדם אחר: "ונתת נפש תחת נפש" שמות כא, כג, מה להלן עונשו הוא נפש ממש, אף כאן בענין חבלת הגוף הכוונה לעונש אבר ממש!

17 אמרי אומרים: עדיף הלימוד משור משום שדנין לומדים נזקין מנזקין, ואין דנין נזקין ממיתה. ודוחים: אדרבה, להיפך: עדיף הלימוד מאדם ההורג משום שדנין אדם מאדם, ואין דנין אדם מבהמה!

18 אלא חזר בו רב אשי מראיה זו ואמר רב אשי ראיה אחרת: מ"תחת אשר ענה" דברים כב, כט יליף ליה לומד את זאת, שהמפתה נערה נותן כסף במקום העינוי, ונמצא שיש פה לימוד של "תחת" "תחת" שהוא של אדם מאדם ונזיקין מנזיקין.

19 א תניא שנויה ברייתא באותו ענין, ר' אליעזר אומר: מה שנאמר "עין תחת עין", הכוונה היא — ממש. ותוהים: ממש סלקא דעתך עולה על דעתך לומר? וכי ר' אליעזר לית ליה ככל הני תנאי אין לו, אינו מקבל את שיטתם של כל התנאים הללו הסוברים כולם שהכוונה לממון?

20 אמר רבה: הכוונה היא לומר, שאין שמין אותו את הניזק לצורך תשלום הנזק כעבד לצורך חישוב תשלום הנזק. אמר ליה לו אביי: אלא כמאן כמי יעשו, כיצד יאמדו אותו? אם תאמר כבן חורין, בן חורין מי אית ליה דמי האם יש לו מחיר? ואם כן באיזו דרך נקצוב את המחיר של הנזק שלו? אלא אמר רב אשי: כוונת ר' אליעזר לומר, שאין שמין אותו כעבד — בניזק לאמוד כמה הוזק הנחבל, אלא במזיק, כמה שוויו עכשיו כעבד, ויפחת מחירו אם באמת היו עושים בו את העונש ממש, והיו מוציאים ממנו עין. ואת הסכום הזה משלם.

21 ב מסופר: ההוא חמרא דקטע ידא דינוקא מעשה בחמור אחד שקטע את ידו של ילד, אתא לקמיה בא הדין לפני רב פפא בר שמואל, אמר להו להם: זילו שומו ליה לכו והעריכו לו ארבעה דברים שצריך לשלם בעליו של החמור. אמר ליה לו רבא בשאלה: והא אנן והרי אנו חמשה תנן שנינו במשנתנו! אמר ליה לו: ארבעה דברים לבר חוץ מנזק קאמינא אמרתי. אמר ליה לו אביי בשאלה: והא והרי חמור הוא שהזיק, וחמור אינו משלם אלא נזק! אמר להו להם רב פפא בר שמואל: זילו שומו ליה נזקיה לכו העריכו לו את נזקו בלבד. אמרו לו: והא כעבדא בעי למשיימיה והרי צריך להעריך אותו כאילו היה עבד נמכר בשוק! אמר להו להם: זילו שיימוהו כעבדא לכו העריכו אותו כעבד.

22 אמר להו אבוה דינוקא אמר להם אביו של התינוק: לא בעינא, דזילא ביה מילתא אינני רוצה, שמזולזל בו הדבר שיעריכו אותו כאילו היה עבד. אמרו ליה לו לאב: והא קא מחייבת ליה לינוקא והרי בכך אתה מחייב אותו, את הילד, שהרי כסף זה שייך לילד, ומגיע לו סכום זה ואין אתה יכול לוותר על המגיע לו! אמר להו להם: לכי גדיל מפייסנא ליה מדידי כאשר יגדל, אפייס, אפצה, אותו מכספי שלי ואינני רוצה שיתבזה עכשיו.

23 ג עוד מסופר: ההוא תורא דאלס ידיה דינוקא מעשה בשור אחד שלעס וחיבל ידו של ילד, אתא לקמיה בא הדין לפני רבא, אמר להו להם: זילו שיימוהו כעבדא לכו והעריכו אותו כעבד. אמרו ליה לו: והא מר אדוני עצמו הוא דאמר שאומר: כל תשלום שאומדנו הוא הנישום כעבד — אין גובין אותו בית דין בבבל! אמר להו להם: לא צריכא נצרכה הערכה זו שיעריכוהו אלא דאי תפס שאם יתפוס הניזק סכום זה מן המזיק לא יוציאו מידו.

24 ומעירים: רבא הולך לטעמיה לטעמו, לשיטתו, שאמר רבא: נזקי שור בשור, כלומר, שור שניזוק על ידי שור, וכן נזקי שור באדם, כלומר, שור שניזוק על ידי אדם — גובין אותו בבבל, אבל נזקי אדם באדם ונזקי אדם בשור שור שהזיק אדם — אין גובין אותו בבבל.

25 ושואלים: מאי שנא במה שונה נזקי אדם באדם ונזקי אדם בשור שלא? — שאתה אומר ש"אלהים", כלומר, דיינים סמוכים, בעינן צריכים אנו, וליכא ואין בבבל, ואולם נזקי שור בשור ושור באדם נמי גם כן

26 "אלהים" בעינן צריכים אנו וליכא ואין בבבל!

27 אלא תאמר: מאי שנא במה שונה שור שהוזק בידי שור ושור שהוזק בידי אדם? — דשליחותייהו קא עבדינן שאת שליחותם של דייני ארץ ישראל הסמוכים אנו דייני בבל עושים, מידי דהוה כמו שהוא הדין לגבי דיני הודאות והלואות שאנו דנים בהן בבבל מכוח שליחות זו אף שאיננו דיינים סמוכים, אם כן אדם באדם ואדם בשור נמי נאמר גם כן שאת שליחותייהו קא עבדינן שליחותם אנו עושים, מידי דהוה כמו שהוא הדין לגבי הודאות והלואות!

28 אמרי אומרים בתשובה לכך כי יש לחלק: כי קא עבדינן שליחותייהו כאשר אנו עושים את שליחותם הרי זה — במידי דקים לן בגויה בדבר שברור לנו הדין שבו, במידי בדבר שלא קים לן בגויה ברור לנו דין שבו כגון זה שצריך הערכה ואומדן שלנו — לא עבדינן שליחותייהו עושים אנו את שליחותם.

29 על כך אמרי אומרים בשאלה: שור בשור ושור באדם שאנו דנים בהם בבבל נמי גם כן לא קים לן בגויה ברור לנו הדין שבו מעצמו, וחייבים להעריך ולאמוד את הנזק, אלא איך עושים — פוק חזי היכא מזדבני תורא בשוקא צא וראה איך נמכר שור בשוק, ולפי זה קובעים את שיעור הנזק, ואם כן אדם באדם ואדם בשור נמי גם כן פוק חזי היכא מזדבני עבדי בשוקא צא וראה איך נמכרים עבדים בשוק ומדוע אין דנים בהם בבבל?

30 ועוד, תשלום כפל בגנב ותשלום ארבעה וחמשה בגונב שה או שור וטובחו או מוכרו, דקיצי שהם קצובים ואין כאן מקום לאומדן, נעבד שליחותייהו נעשה את שליחותם ונדונם בבבל!

31 על הקושיה האחרונה אמרי אומרים בתשובה: כי קא עבדינן שליחותייהו כאשר אנו עושים את שליחותם הרי זה רק בממונא בדבר שהוא חיוב ממון, שאדם משלם לחבירו ממון שהפסידו, בקנסא לא עבדינן שליחותייהו בקנס, שהוא עונש, אין אנו עושים את שליחותם ואין דנים בבבל.

32 ושוב מקשים: אדם באדם דממונא שחיוב ממון הוא, נעבד שליחותייהו נעשה את שליחותם! ומשיבים: כי קא עבדינן שליחותייהו כאשר אנו עושים את שליחותם הרי זה רק במילתא דשכיחא בדבר המצוי, ולכן נזקי אדם באדם דלא שכיחא שאין זה דבר מצוי — לא עבדינן שליחותייהו אין אנו עושים את שליחותם.

33 ומקשים: הרי בושת ופגם שמשלמים אונס ומפתה דשכיח שמצוי הדבר, נעביד שליחותייהו נעשה את שליחותם! אמרי אומרים בתשובה: הכי נמי כך גם כן באמת, שבאמת אנו דנים דיני בושת ופגם גם בבבל, דהא שהרי רב פפא אגבי היגבה ארבע מאה זוזי ארבע מאות זוז בעבור בושת. ומקשים: והא ליתיה והרי אין הלכה כמעשה זה של רב פפא ואין נוהגים כן! שכן שלח ליה לו רב חסדא לרב נחמן שאלה בענין זה של בושת ופגם, ושלח ליה לו רב נחמן בתשובה: חסדא, חסדא, קנסא קא מגבית קנס אתה מגבה בבבל?

34 אלא כך צריכים לומר: כי עבדינן שליחותייהו כאשר אנו עושים את שליחותם הרי זה דווקא במילתא דשכיחא ואית ביה בדבר המצוי ויש בו גם חסרון כיס שהניזק הפסיד כסף מכיסו, אבל מילתא דשכיחא ולית ביה דבר שהוא מצוי ואין בו חסרון כיס, אי נמי מילתא דלא שכיחא ואית ביה או גם כן דבר שאינו מצוי ויש בו חסרון כיס, לא עבדינן שליחותייהו אין אנו עושים את שליחותם. הלכך על כן נזקי אדם באדם, אף על גב דאית ביה אף על פי שיש בו חסרון כיס, כיון שלא שכיחא מצוי הדבר — לא עבדינן שליחותייהו אין אנו עושים את שליחותם, בושת אף על גב דשכיחא אף על פי שהיא מצויה, כיון דלית ביה שאין בה חסרון כיס, שהרי לא הפסידה כסף בכך — לא עבדינן שליחותייהו אין אנו עושים את שליחותם.

35 א ולעצם מה שנאמר בשם רב שואלים: ודין שור שניזוק בידי שור גובין בבבל? והאמר והרי אמר רבא: שור שהזיק — אין גובין אותו בבבל. ומעתה נברר: דאזיק מאן שהזיק את מי? אילימא דאזיק אם תאמר שהזיק אדם, מאי איריא מה שייך, מדוע דווקא שור דאזיק שהזיק אדם? אפילו אדם דאזיק שהזיק אדם שהוא מקרה מצוי יותר נמי גם כן אין גובין אותו בבבל, שאין דנים דיני חבלות בבבל! אלא פשיטא פשוט, מובן מאליו שמדובר בשור דאזיק שהזיק שור אחר, וקתני ושנה: אין גובין אותו בבבל!

36 אמרי אומרים בתשובה: התם שם מדובר בשור תם שנוגח, שמה שמשלם קנס הוא, ואין דנים דיני קנסות בבבל, הכא כאן מדובר בשור מועד שנוגח שאין התשלום שבו קנס. ומקשים על כך: והאמר והרי אמר רבא: אין שור תם נעשה מועד בבבל, שאין בית דין סמוך בבבל הראוי לקבל עדות זו! אמרי אומרים בתשובה : מדובר כאן דאייעד התם ואייתוה להכא שהועד שם בארץ ישראל והביאו אותו לכאן, לבבל.

37 ומקשים: והא מילתא דלא שכיחא היא והרי דבר שאינו מצוי הוא שיביאו שור מועד מארץ ישראל לבבל, ומילתא דלא שכיחא הא אמרת דלא עבדינן שליחותייהו ודבר שאינו מצוי הרי אמרת שאין אנו עושים את שליחותם! ומשיבים, מדובר במקרה אחר: דאתו רבנן דהתם וייעדוה הכא שבאו חכמים משם, שהם חכמים סמוכים, והם עשו אותו מועד כאן. ומקשים: סוף סוף מילתא דלא שכיחא היא דבר שאינו מצוי הוא, ואת ואתה אמרת כי מילתא דלא שכיחא לא קא עבדינן שליחותייהו דבר שאינו מצוי אין אנו עושים את שליחותם!

38 אלא צריך לומר, כי קאמר כאשר אומר רבא שגובים נזקי שור בבבל הרי זה בשן ורגל, שמועדין מתחילתן נינהו הם, ובמקרה כזה הכל מודים שמכיון שהוא נזק מצוי ויש בו חסרון כיס עושים בבבל את שליחותם של חכמי ארץ ישראל.

39 ב ומכאן שבים לביאור המשנה, שנינו בה: מהו תשלום על צער — כגון שכוואו בשפוד או במסמר ואפילו על ציפורנו מקום שאינו עושה חבורה — אומדין כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול להיות מצטער כך. ומעירים: מדוגמאות אלה שהביא התנא למדים שצער אפילו שלא במקום נזק, כלומר, גם במקום שלא נגרם כל נזק אלא רק צער — גם כן משתלם משלמים עבורו. ושואלים: מאן מיהו התנא הסבור כן? אמר רבא: שיטת בן עזאי היא. דתניא שכן שנינו בברייתא, על הכתוב "כויה תחת כויה פצע תחת פצע חבורה תחת חבורה" שמות כא, כה, רבי אומר: כויה נאמרה תחילה, בן עזאי אומר: חבורה נאמרה תחילה.

40 נחלקו חכמים בדבר: ומסבירים: במאי קא מיפלגי במה, באיזה ענין הם חולקים? והרי בוודאי אין בן עזאי הופך את הפסוק! רבי סבר סבור: "כויה" שנאמרה תחילה בפסוק כד — אף כזו דלית שאין בה חבורה משמע, לכן כתב רחמנא כתבה תורה אחרי כן "חבורה", לגלויי עלה לגלות עליה שכויה דאית שיש בה חבורה — אין כן משלמים עליה גם דמי צער, אי אם לא, שאין בה חבורה — לא משלמים דמי צער.

41 ובן עזאי סבר סבור: "כויה" שנאמרה תחילה בפסוק — דאית שיש בה חבורה משמע, ומשום כך כתב רחמנא כתבה התורה "חבורה", לגלויי עלה לגלות עליה ש"כויה" שנאמר בתורה שמשלם עליה היא אף זו דלית שאין בה חבורה, וכשיטת משנתנו, שאף שלא במקום נזק משלם צער.

42 מתקיף לה מקשה על כך רב פפא: מנין שמשנתנו כבן עזאי ולא כרבי, אדרבה, איפכא מסתברא ההיפך מסתבר לומר, שרבי שאומר שכויה נאמרה תחילה, הוא סבר סבור: "כויה" — דאית שיש בה חבורה משמע, לכן כתב רחמנא כתבה התורה "חבורה", לגלויי עלה לגלות עליה שכויה היא זו דלית שאין בה חבורה, וכשיטת משנתנו.

43 בן עזאי שאומר שחבורה נאמרה תחילה, הוא שסבר סבור ש"כויה" — דלית שאין בה חבורה משמע, ועל כן כתב רחמנא כתבה תורה "חבורה", לגלויי עלה לגלות עליה שכויה דאית שיש בה חבורה — אין כן, אי אם לא — לא, ואמסקנא קיימי ולפי המסקנה של הפסוק הם עומדים, כלומר, נאמרו דעותיהם בברייתא כפי שמשמע מסוף הפסוק, שמסוף הפסוק יש להבין אחרת את תחילתו,

44 אי נמי או גם כן, ניתן לפרש באופן אחר: דכולי עלמא לדעת הכל, "כויה" — בין דאית שיש בה חבורה בין דלית שאין בה חבורה משמע, והכא וכאן ג