ביאור שטיינזלץ על בבא קמא נ״ב

1 כיון שמסר לו, לקונה, את מפתח הבית — קנה הקונה את הבית.

2 ושואלים אף כאן: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר, כיצד היה אופן המכירה? אי בכספא אם קנה בקנין כסף — ליקני בכספא שיקנה בנתינת הכסף! אי אם בחזקה קנה — ליקני שיקנה בחזקה ומה עניינה של מסירת המפתח? ומפרשים: לעולם יש לומר שקנה בחזקה, ובעי למימר ליה וצריך היה המוכר לומר לו לקונה "לך חזק וקני" החזק וקנה, וכיון שמסר לו מפתח, כמאן כמי שאמר ליה לו "לך חזק וקני" דמי נחשב.

3 ועוד בענין זה, אמר ריש לקיש משום בשם ר' ינאי: המוכר עדר צאן לחבירו, כיון שמסר לו המוכר לקונה את המשכוכית — קנה.

4 ושאלו אף שם: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר דרך הקנין? אי אם במשיכה קנה — ליקני שיקנה במשיכה, אי אם בדרך מסירה קנה — ליקני שיקנה במסירה! ומשיבים: לעולם מדובר שהקנה לו במשיכה, ובעי למימר ליה וצריך היה המוכר לומר לו לקונה: "לך משוך וקני" וקנה, וכיון שמסר לו משכוכית, כמאן כמי שאמר ליה לו "לך משוך וקני" דמי נחשב.

5 ושואלים: מאי מה היא משכוכית זו? ומשיבים: הכא כאן, בבבל תרגמו: קרקשתא פעמון שהרועה מקשקש בו והעדר הולך אחריו. ר' יעקב אומר: עיזא דאזלא בריש עדרא העז שהולכת בראש העדר והעדר רגיל ללכת אחריה. ומעירים, שפירושו זה של ר' יעקב הוא כדדרש ההוא גלילאה עליה כפי שדרש גלילי אחד לפני רב חסדא: כד רגיז רעיא על ענא, עביד לנגדא סמותא כאשר כועס הרועה על הצאן, הוא עושה את העז המנהיגה, המשכוכית עיוורת וכך כאשר כועס הקדוש ברוך הוא על ישראל הרי הוא ממנה להם מנהיגים שאינם ראויים.

6 א משנה ומונה המשנה כמה מהלכות בור: בור שכסהו הראשון לאחר שהשתמש בו, ובא השני להשתמש בו ומצאו שהוא מגולה שנפל או התקלקל הכיסוי, ולא כסהו השני — הרי השני חייב בנזקי אותו הבור. בעל הבור שכסהו כראוי, ונפל לתוכו שור או חמור ומת — פטור. לא כסהו כראוי, ונפל לתוכו שור או חמור ומת — חייב.

7 היה אדם כורה או מרחיב בור, ועבר שם שור ונבהל ונפל, אם נפל לפניו מפני קול הכרייה — הרי הוא חייב, אם נרתע לאחריו ונפל לתוך הבור מפני קול הכרייה — פטור.

8 ועוד הלכה: נפל לתוכו שור וכליו הכלים שהוא נושא עליו, כגון עול וכיוצא בהן ונשתברו הכלים, או נפלו החמור וכליו שעליו ונתקרעו הכלים — הרי זה חייב על הבהמה ופטור על הכלים, שכן הוא דין הבור מן התורה.

9 נפל לתוכו שור שהוא חרש או שוטה וכן שור קטן — חייב. נפלו לתוך הבור בן או בת ילדים קטנים או עבד או אמה — פטור שגזירת הכתוב היא שאין חייב אלא על נזקי בהמה.

10 ב גמרא שנינו במשנה שבור שכיסהו הראשון ובא שני ומצאו שהוא מגולה ולא כיסהו — חייב השני. ושואלים: וראשון עד אימת מיפטר מתי הוא פטור כאשר נתגלה בור שכיסהו? אמר רב: בשיעור זמן כזה כדי שידע, שיכול לדעת ולראות שהוא מגולה, ואז מוטלת עליו אחריות לכסותו, ואם לא עשה כן — יתחייב. ושמואל אמר: בכדי הזמן שיראו אנשים את הבור מגולה וילכו ויודיעוהו. ור' יוחנן אמר: בכדי שיודיעוהו שנפל הכיסוי, וישכור פועלים, ויכרות ארזים לעשות כיסוי יפה ויכסנו. ואם חלף שיעור זמן כזה — חייב הראשון.

11 ג שנינו במשנה שאם כסהו את הבור כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת — פטור. ושואלים: וכיון שכסהו כראוי היכי כיצד נפל? אמר ר' יצחק בר בר חנה: שהתליע הכיסוי מתוכו, ולא יכול היה לדעת שהכיסוי הזה נפגם, שבמקרה זה אנוס הוא, ואין אחריות הנזקים מוטלת עליו.

12 איבעיא להו נשאלה להם ללומדים שאלה זו: כסהו את הבור כסוי שיכול לעמוד לפני שוורים, שהוא חזק למדי כדי שיעברו עליו שוורים ולא יפול, ואולם אין הוא יכול לעמוד בפני גמלים שהם כבדים יותר, ואתו ובאו גמלים והלכו על הבור וארעוה וערערוהו את כיסויו, ואחר כך אתו באו שוורים ושברו בהליכתם את המכסה הרעוע ונפלי ביה ונפלו בו, מאי מה הדין? אמרי אומרים: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר? אי דשכיחי אם שמצויים גמלים באותו מקום — אם כן פושע רשלן הוא, שהרי היה צריך לעשות כיסוי שראוי גם לגמלים, שהרי גם גמל יכול ליפול שם. ואי דלא שכיחי ואם שאין מצויים גמלים באותו מקום, הרי אם הגיעו ועברו שם במקרה — אנוס הוא!

13 ומשיבים: לא צריכא נצרכה אלא לכגון דאתו שבאים גמלים שם לפרקים מפעם לפעם, ובמקרה זה עולה השאלה: מי אמרינן האם אנו אומרים כיון דאתיין שבאים לפרקים — פושע הוא, כיון דאיבעי ליה אסוקי אדעתיה שהיה צריך לו להעלות על דעתו שיעברו גמלים, או דלמא שמא כיון דהשתא מיהת ליכא שעכשיו על כל פנים אין גמלים — אנוס הוא?

14 ומנסים להביא ראייה, תא שמע בוא ושמע ממה ששנינו במשנתנו: כסהו כראוי, ונפל לתוכו שור או חמור ומת — פטור. ויש לשאול: היכי דמי כיצד היה הדבר בדיוק? אילימא אם תאמר שכיסהו כראוי לשוורים וכראוי לגמלים — אם כן היכי נפול כיצד נפלו לתוכו? אלא לאו האם לא מדובר כאן שכיסהו כיסוי כראוי לשוורים

15 ולא כראוי לגמלים, ומעתה יש להוסיף ולברר: ואי ואם מדובר דשכיחי שמצויים שם גמלים, אמאי מדוע פטור? הלא פושע הוא! ואי ואם מדובר שלא שכיחי מצויים שם גמלים — אם כן פשיטא פשוט, מובן מאליו שפטור, שהרי אנוס הוא! אלא לאו האם לא מדובר שם באופן דאתיין שבאים גמלים לפרקים, ואתו ובאו גמלים וארעוה וקלקלו אותו, ואתו ובאו שוורים ונפלו ביה בו, וקתני ושנה על כך שהוא פטור, אלמא מכאן, כיון דהשתא ליכא שעכשיו אין הם מצויים — אנוס הוא!

16 אמרי אומרים ודוחים: לא, לעולם מדובר שכיסהו כראוי לשוורים וכראוי לגמלים, ודקא קשיא ומה שהיה קשה לך: היכי נפול כיצד נפלו? על כך אמר ר' יצחק בר בר חנה: מדובר באופן שהתליע הכיסוי מתוכו, ואם כן אין ללמוד מכאן דבר לענין ששאלנו.

17 תא שמע בוא ושמע הוכחה לדבר ממה ששנינו במשנה: לא כסהו כראוי, ונפל לתוכו שור או חמור ומת — חייב. ונברר: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר? אילימא אם תאמר שכיסהו לא כראוי לשוורים ולא כראוי לגמלים, ונפלו שם — פשיטא, צריכא למימר פשוט, מובן מאליו, וכי צריך לומר שחייב על כך? אלא לאו האם לא מדובר שכיסהו כראוי לשוורים ולא כראוי לגמלים, ומעתה נברר: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר? אי דשכיחי אם שמצויים שם גמלים — הלא פושע הוא, ואי ואם שלא שכיחי מצויים שם גמלים — הלא אנוס הוא!

18 אלא לאו האם לא מדובר דאתיין שבאים הגמלים לפרקים, ואתו ובאו גמלים וארעוהו וקלקלוהו, ואתו ובאו שוורים ונפלו ביה בו, וקתני ושנה על כך שחייב. אלמא מכאן: כיון דאתיין שבאים לפרקים — פושע הוא, דאיבעי ליה אסוקי אדעתיה שהרי היה לו להעלות על דעתו שיבואו!

19 ודוחים: לעולם אפשר לומר שהיה הכיסוי כראוי לשוורים ולא כראוי לגמלים, וצריך לומר שבאותו מקום שכיחי מצויים באמת גמלים, ודקא קשיא ומה שהיה קשה לך: הלא במקרה כזה פושע הוא ופשוט שחייב, והלכה זו מיותרת במשנה! יש לומר כי איידי דנסיב רישא מתוך שנקט בראש מקרה של כסהו כראוי, נסיב סיפא נמי הביא גם כן בסופה מקרה שלא כסהו כראוי.

20 איכא דאמרי יש שאומרים את הסוגיה הזו בגרסה אחרת: הא נמי זו גם כן ודאי לא איבעיא לן נסתפקה לנו, שכיון דאתיין שהם באים לפרקים — פושע הוא, דאיבעי ליה אסוקי אדעתיה שהיה לו להעלות על דעתו שיבואו לשם.

21 כי איבעי לן כאשר נשאלה לנו השאלה — הכי כך הוא דאיבעיא לן שנשאלה לנו: כסהו כסוי שיכול לעמוד בפני שוורים ואינו יכול לעמוד בפני גמלים, ושכיחי ומצויים גמלים במקום, ואולם הכיסוי הזה התליע מתוכו, מהו הדין בכגון זה? מי אמרינן האם אנו אומרים: מגו דהוי מתוך שהריהו פושע אצל גמלים, הוי הריהו נחשב פושע נמי גם כן לענין התלעה, או דלמא לא אמרינן "מגו" שמא אין אנו אומרים "מתוך" ומאחר שבפועל לא אירע הדבר באשמתו אינו חייב?

22 ומציעים: תא שמע בוא ושמע ראיה לדבר ממה ששנינו במשנתנו: כסהו כראוי, ונפל לתוכו שור או חמור ומת — פטור, ואתמר עלה ונאמר עליה אמר ר' יצחק בר בר חנה: שהתליע מתוכו. ונברר: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר? אילימא אם תאמר שמדובר כאן שכיסהו כראוי לשוורים וכראוי לגמלים, והתליע מתוכו — פשיטא פשוט, מובן מאליו שהוא פטור, שהרי מאי הוה ליה למעבד מה היה לו לעשות? הרי לא יכול היה לדעת דבר זה.

23 אלא לאו האם לא מדובר במקרה כאן, שכיסהו כראוי לשוורים ולא כראוי לגמלים, ושכיחי ומצויים גמלים שם, והתליע מתוכו, וקתני ושנה במשנה: פטור, אלמא לא אמרינן מכאן שאין אנו אומרים: מגו דהוי מתוך שהריהו נחשב פושע לענין גמלים הוי הריהו גם כן פושע לענין התלעה!

24 ודוחים: לא, לעולם תפרש שמדובר כאן שכיסהו כראוי לגמלים וכראוי לשוורים, והתליע מתוכו. ודקא קשיא ומה שהיה קשה לך: כי כאשר התליע מתוכו מאי הוה ליה למעבד מה היה לו לעשות עוד על מה שעשה, ופשוט הוא שפטור? יש בכך חידוש, כי מהו דתימא שתאמר: איבעי ליה למיזל ומנקש עליה היה לו ללכת ולהקיש עליו, על הכיסוי כדי לברר אם איננו חלול מתוכו, ועל כן קא משמע לן השמיע לנו שעד כדי כך אין מחייבים אותו לבדוק.

25 ומציעים: תא שמע בוא ושמע ראיה נוספת ממה ששנינו בהמשך המשנה: לא כסהו כראוי, ונפל לתוכו שור או חמור ומת — חייב. ונברר: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר? אילימא אם תאמר שמדובר שלא כיסה את הבור כראוי לשוורים ולא כראוי לגמלים — האם צריכא למימר צריך לומר שחייב בזה?

26 אלא לאו האם לא מדובר במקרה שכיסהו כראוי לשוורים ולא כראוי לגמלים, ומעתה באיזה אופן מדובר? אי דשכיחי אם שמצויים גמלים במקום — הלא פושע הוא, ואי ואם מדובר שלא שכיחי מצויים גמלים שם — הלא אנוס הוא! אלא לאו האם לא מדובר באופן דשכיחי שמצויים שם גמלים, והתליע מתוכו, וקתני ושנה במשנה שחייב, אלמא אמרינן מכאן שאנו אומרים: מגו דהוי מתוך שהריהו פושע לענין גמלים הוי הריהו פושע אף לענין התלעה וחייב!

27 אמרי אומרים ודוחים: לא, לעולם יש לפרש שמדובר שכיסהו כראוי לשוורים ולא כראוי לגמלים, ושכיחי ומצויים שם גמלים, ואתו ובאו גמלים וארעוהו וקלקלו אותו, ואתו ובאו שוורים ונפלו ביה בו, ודקא קשיא ומה שהיה קשה לך: פשיטא פשוט, מובן מאליו שכן הוא הדין, שהרי פושע הוא ומה חידוש יש בדבר! יש להסביר: איידי דנסיב רישא מתוך שנקט בתחילה מקרה של כסהו כראוי, נסיב סיפא נמי נקט בסוף גם כן מקרה שלא כסהו.

28 תא שמע בוא ושמע ראיה אחרת ממה ששנינו: נפל לתוכו שור שהיה חרש או שוטה וכן קטן או סומא וכן מהלך בלילה — חייב בעל דהבור. היה השור פקח רואה ומהלך ביום — פטור בעל הבור, שהיה על השור להסתכל. ואמאי ומדוע יהיה פטור? נימא: נאמר: מדהוי מכיון שהריהו פושע לענין שור חרש, הוי נמי הריהו גם כן פושע לענין שור פקח! אלא לאו שמע מיניה האם לא תלמד מכאן כי לא אמרינן אין אנו אומרים בכגון זה מגו מתוך שפושע לענין אחד הרי זה נחשב פשיעה לדבר אחר, אלא מחייבים אותו רק על אותו נזק שגרמה אותה רשלנות. ומסכמים: אכן שמע מיניה למד מכאן שכן הוא.

29 א שנינו במשנה: נפל לפניו מקול הכרייה — חייב, לאחריו מקול הכרייה — פטור. אמר רב: "לפניו" ששנינו פירושו לפניו ממש, שנפל השור על פניו, ו"לאחריו" משמעו אחריו ממש, שנפל אחורנית,