ביאור שטיינזלץ על בבא קמא פ״ח

1 דאפחתה שהפחיתה מכספה, כלומר, מערכה הכספי שיינתן לו עבורה, אבל פציעה שלא אפחתה הפחיתה מכספה לא קמיבעיא ליה נשאלה לו!

2 אמר ר' יוסי בר חנינא: כאן מדובר שפצעה בפניה, ופציעה שכזו אפחתה הפחיתה מכספה, ממה שיכול לקבל עבורה.

3 א שנינו במשנה: החובל בעבד כנעני של אחרים — חייב בכל התשלומים. ור' יהודה סבור שאין צריך לשלם במקרה זה בושת. ושואלים: מאי טעמא מה הטעם של ר' יהודה? ומסבירים: אמר קרא הכתוב שממנו למדים דין בושת: "כי ינצו אנשים יחדו איש ואחיו" דברים כה, יא, ומלשון הכתוב נלמד שהוא מדבר רק במי שיש לו יחס של אחוה בישראל, יצא עבד שאין לו אחוה עם ישראל, שאינו נכלל בקהל ישראל, ולכן גם אינו בכלל אלה שמגיע תשלום על בושתם. ורבנן וחכמים סבורים: הריהו נחשב בכלל אחוה בישראל לענין בושת משום שאחיו הוא במצו‍ת, שהרי גם העבד הכנעני צריך לקיים את רוב המצוות.

4 ושואלים: אלא מעתה, לפי נימוקו זה של ר' יהודה שאין העבד הכנעני נחשב אחיו של ישראל — זוממי עבד, אנשים שהעידו עדות שקר שעבר עבירה שיש בה חיוב מיתה לא יהרוגו אותם בית דין, דכתיב שנאמר: "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" דברים יט, יט והעבד אינו בכלל אחיו! אמר רבא אמר רב ששת, אמר קרא הכתוב באותו ענין: "ובערת הרע מקרבך" דברים יט, יט, וכוונתו שיש לבער את עושה הרשעה מכל מקום, לרבות מי שזמם להרוג עבד.

5 ושואלים מצד שני: אלא מעתה, לרבנן לדעת חכמים שאומרים שעבד כנעני הרי הוא בכלל אחוה בישראל, עבד יהא כשר למלכות שנאמר בה "מקרב אחיך תשים עליך מלך" דברים יז, טו, ולדעתם הלא הוא בכלל "אחיך"! אמרי אומרים בתשובה לכך: ולטעמיך ולטעמך, לשיטתך, תיקשי יקשה לך דינו של גר לדברי הכל, בין לחכמים ובין לר' יהודה, שמדוע אומרים שאין ממנים גר למלך והרי יש לו אחוה בישראל? אלא, בענין זה אמר קרא הכתוב: "מקרב אחיך תשים עליך מלך ", וכוונתו ממובחר שבאחיך, ומטעם זה פסולים גרים ועבדים.

6 ועוד מקשים: אלא מעתה, לרבנן לדברי חכמים יהא עבד כשר לעדות, דכתיב שנאמר: "והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו" דברים יט, יח, ואם עבד הוא בכלל אחוה בישראל, מדוע לא יוכל להעיד?

7 אמר עולא: עדות לא מצית אמרת אין אתה יכול לומר שיהא כשר בה עבד, שכן אתיא באה, נלמדת פסילת עדות של עבד בקל וחומר מאשה: ומה אשה שהיא ראויה לבא בקהל להינשא לכל בן ישראל — פסולה לעדות, עבד שאינו ראוי לבא בקהל שהרי הוא אסור בבת ישראל — אינו דין שפסול לעדות?

8 ודוחים: מה לאשה שיש בה צד של קולה שכן אינה ראויה למצות מילה, תאמר בעבד שהוא ראוי למילה! ומשיבים: קטן יוכיח, שישנו במצות מילה ועדיין פסול הוא לעדות.

9 ומשיבים: מה לקטן שאינו חייב במצו‍ת, תאמר בעבד שהוא חייב ברוב המצו‍ת? ומשיבים: אשה תוכיח, שישנה בחיוב מצות ופסולה לעדות.

10 וחזר הדין, לפי זה יוצא שהדיון הולך וחוזר: לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, שיש צדדים שונים ונימוקים שונים בין לפסול ובין להכשיר, ואולם הצד השוה שבהן — שכן גם אשה וגם קטן אינן חייבים בכל המצו‍ת ופסולין להעיד, אף אני אביא אוסיף בדין זה את העבד — שאף הוא אינו חייב בכל המצו‍ת ופסול להעיד.

11 ומקשים שוב: מה להצד השוה שבהם שכן אינו איש, שלא אשה ולא קטן קרויים "איש", ולכן פסולים לעדות, תאמר בעבד שהוא נקרא "איש"?

12 אלא יש להביא נימוק אחר לפסולו של עבד לעדות: תיתי תבוא תילמד ההלכה הזו מגזלן, כשם שהוא פסול לעדות כך עבד פסול לעדות. ומשיבים: מה לגזלן שכן מעשיו הרעים גרמו לו, תאמר בעבד שאין שלא מעשיו גרמו לו?

13 אלא תיתי תבוא תילמד ההלכה הזו מגזלן ומחד מהנך ומאחד מאלה, מאשה או מקטן.

14 מר בריה בנו של רבינא אמר טעם אחר לפסולו של עבד לעדות: מה שאמר קרא הכתוב "לא יומתו אבות על בנים" דברים כד, טז, כוונתו: לא יומתו אנשים מישראל, וכן לא ייענשו בשאר עונשים על פי עדותם של מי שהם אבות שאין להם חייס ייחוס של בנים, כלומר, שאין בניהם מתייחסים אחריהם שאלו הם העבדים. דאי סלקא דעתך שאם יעלה על דעתך לומר שמשמעות הפסוק הזה כדאמרינן כמו שאנו אומרים, מפרשים אותו כפשוטו שלא יומתו אבות על בנים — בגלל עדות של בנים, לכתוב רחמנא שתכתוב התורה "לא יומתו אבות על בניהם", מאי מה פירוש "בנים"? שמע מינה למד מכאן שלא יומתו על פי אבות שאין להם חייס ייחוס בנים.

15 ומקשים: אלא מעתה, לפי אותו הסבר, מה שנאמר בהמשך כתוב זה "ובנים לא יומתו על אבות" דברים כד, טז, הכי נמי כך גם כן תפרש: לא יומתו אנשים על פי עדותם של בנים שאין להם חייס ייחוס אבות? אלא מעתה לפי זה גר הכי נמי כך גם כן נאמר שהוא פסול לעדות שהרי אין לו ייחוס אבות, שמשעה שהתגייר אין הוא מתייחס ואינו נחשב כבן לאביו!

16 אמרי אומרים בתשובה: הכי השתא כך עכשיו כיצד אתה משווה?! גר, נהי אם אמנם שאין לו חייס ייחוס למעלה לאבותיו שלו, אבל למטה לבניו וצאצאיו יש לו חייס ייחוס, לאפוקי להוציא למעט עבד שאין לו כלל חייס ייחוס, לא למעלה ולא למטה.

17 ויש הוכחה לדבר, שכן דאי סלקא דעתך שאם עולה על דעתך לומר שגר פסול לעדות, אם כן לכתוב רחמנא שתכתוב התורה "לא יומתו אבות על בניהם" לכדאמרינן לכפי שאמרנו, פירשנו: לא יומתו אבות בעדות בנים, ונכתוב רחמנא ושתכתוב התורה "ובנים לא יומתו על אבות", דשמעת מינה תרי שתלמד מכאן שתי הלכות: חדא אחת — שלא יומתו בנים בעדות אבות, ואידך והאחרת, — שלא יומתו על פי בנים שאין להם חייס ייחוס אבות, כלומר, גר,

18 ואילו דינו של עבד נפקא ליה יצא לו, יילמד בקל וחומר מגר ובאופן זה: ומה גר שלמעלה מצד אבותיו הוא שאין לו חייס ייחוס, אבל למטה מצד בניו יש לו חייס ייחוס — פסול לעדות, עבד שאין לו חייס ייחוס כלל לא למעלה ולא למטה — אינו דין שיהא פסול לעדות?

19 אלא מדכתב רחמנא ממה שכתבה התורה לא כך אלא "לא יומתו אבות על בנים", משמע מכאן ללמדנו: לא יומתו על פי אבות שאין לו חייס ייחוס בנים, שמע מינה למד מכאן: עבד שאין לו חייס ייחוס לא למעלה ולא למטה — הוא שפסול לעדות, אבל גר כיון שיש לו חייס ייחוס למטה — כשר לעדות.

20 וכי תימא ואם תאמר: לכתוב רחמנא שתכתוב התורה "ובנים לא יומתו על אבותיהם", למה לי לאיזה ענין דכתב רחמנא שכתבה התורה "ובנים לא יומתו על אבות", שמשמע הכתוב לפי זה: לא יומתו על פי בנים שאין להם חייס ייחוס אבות? יש לומר: איידי מתוך שכתב "לא יומתו אבות על בנים", כתב נמי גם כן באותו סגנון "ובנים לא יומתו על אבות".

21 ב שנינו במשנה: חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה, שהחובל בהם — חייב, והם שחבלו באחרים — פטורים. מסופר: אימיה אמו של רב שמואל בר אבא מהעיר הגרוניא הות נסיבא ליה היתה נשואה לו לר' אבא, לאחר הנישואין כתבתינהו לנכסי כתבה את נכסיה לרב שמואל בר אבא ברה בנה שיזכה בהם. בתר דשכיבא אחרי שמתה האם,

22 אזל הלך רב שמואל בר אבא קמיה לפני ר' ירמיה בר אבא לתבוע את נכסי אמו שניתנו לו, אוקמיה בנכסי העמידו, נתן לו זכות, בנכסים לפי השטר. אזל הלך ר' אבא בעלה של האם אמרה למילתא קמיה אמר את הדבר לפני רב הושעיא, אזל הלך רב הושעיא אמרה קמיה אמר אותה לפני רב יהודה. אמר ליה לו רב יהודה: הכי כך אמר שמואל: האשה שמכרה בנכסי מלוג נכסים שלה שהבעל אוכל את פירותיהם בחיי בעלה ומתה — דין הוא שהבעל מוציא אותם מיד הלקוחות הקונים. ואף מתנה זו שנתנה לבנה — כמכר הוא, והכל שייך לבעל.

23 אמרוה את ההלכה הזו של רב יהודה קמיה לפני ר' ירמיה בר אבא שפסק לא כך, שכן נתן הנכסים ביד רב שמואל, אמר להו להם: אנא מתניתא ידענא אני את המשנה אני יודע ועליה אני סומך, דתנן שכן שנינו במשנה: הכותב נכסיו לבנו שיזכה בהם הבן לאחר מותו וכל עוד האב חי הוא יהנה מפירות הנכסים — הבן אינו יכול למכור את הנכסים הללו מפני שהן עדיין ברשות האב, והאב אינו יכול למכור מפני שהן כתובין ושייכים לבן. אם מכר האב — הריהם מכורים לקונה, לאכול מפירותיהם עד שימות האב. אם מכר הבן את הנכסים — אין לו ללוקח בהם דבר עד שימות האב.

24 ומכאן נלמד: כי מיית כאשר ימות האב מיהא אית ליה בכל אופן יהיה לו ללוקח נכס זה, ואף על גב ואף על פי שמת הבן בחיי אב, שלא אתו באו כלל לידי הבן.

25 ומסבירים ביתר פירוט את דבריו של ר' ירמיה בר אבא, שאנו מפרשים משנה זו כדעת ר' שמעון בן לקיש, שאמר: לא שנא שונה אם מת הבן בחיי האב שלא אתו באו הנכסים כלל לידיה לידו של הבן, לא שנא שונה אם מת האב בחיי הבן, דאתו לידיה שבאו לידו של הבן, בכל אופן קנה הלוקח.

26 דאתמר שנאמר שנחלקו בהלכה הנוגעת למשנה בכותב נכסיו לבנו. מכר הבן את ירושתו בחיי האב, ומת הבן בחיי האב, ואחר כך מת האב, ר' יוחנן אמר: לא קנה לוקח, ריש לקיש אמר: קנה לוקח.

27 ומסבירים את טעמיהם בפירוט: ר' יוחנן שאמר שלא קנה לוקח, אמר אומר לך את טעמו בהסבר דבריו: כי קתני מתניתין כאשר שנה במשנתנו מכר הבן לא קנה לוקח עד שימות האב, וכי מיית וכאשר מת האב אית ליה יש לו ללוקח נכס זה, מדובר שלא מת הבן בחיי האב, דאתו שכבר באו הנכסים לגמרי לידי הבן כשמת האב, ומידיו עוברים הם ליד הלוקח. אבל מת הבן בחיי האב, שלא אתו לידיה באו לידיו של הבן, כי מיית כאשר מת אב נמי לית ליה גם כן אין לו ללוקח בהם דבר.

28 ואומרים: אלמא קא סבר מכאן רואים שהוא סבור שקנין פירות שיש לאדם בדבר — כקנין הגוף דמי נחשב, וכיון שהאב אוכל את הפירות נמצא שכי זבין כאשר מכר הבן — לאו דידיה זבין לא את שלו מכר, שהרי אינו יכול למכור את זכות אכילת הפירות, השייכת לאב.

29 ואילו ר' שמעון בן לקיש שאומר קנה לוקח, טעמו כי קתני מתניתין כאשר שנה במשנתנו מכר הבן אין ללוקח עד שימות האב, משמע: כי מיית כאשר ימות אב מיהת אית ליה מכל מקום יש לו ללוקח, לא שנא שונה לא מת הבן בחיי האב דאתו לידיה שבאו לידיו של הבן ולא שנא שונה אם מת הבן בחיי האב שלא אתו לידיה דבן באו לידיו של הבן בכל מקרה קנה לוקח, ומעירים:

30 אלמא קסבר מכאן שהוא סבור: קנין פירות לאו לא כקנין הגוף דמי נחשב, וכי קא זבין וכאשר הוא מוכר — דידיה קא זבין את שלו הוא מוכר. ושבים להסבר טענתו של ר' ירמיה בר אבא.

31 ואנן השתא ואנו עכשיו, בין ר' ירמיה בר אבא ובין רב יהודה, הלא כר' שמעון בן לקיש סבירא להו סבורים הם, וקאמר ואומר ר' ירמיה בר אבא: אי סלקא דעתך אם עולה על דעתך לומר שקנין פירות כקנין הגוף דמי נחשב, אם כן, כי מיית כאשר ימות האב ומיית ומת הבן בחיי האב, אמאי אית ליה מדוע יש לו ללוקח זכות בהם? הרי כי קא זבין האי לאו דידיה קא זבין כאשר זה הבן מכר, לא את שלו הוא מכר!

32 אלא לאו שמע מינה האם לא תלמד מכאן שקנין פירות לאו לא כקנין הגוף דמי נחשב, ואם כן מדוע לא יזכה רב שמואל בר אבא בנכסים שנתנה לו אמו בחייה?

33 אהדרוה לקמיה החזירו את התשובה הזו לפני רב יהודה, אמר להו להם: הכי כך אמר שמואל: הלכה זו שבעל מוציא מיד לקוחות אינה דומה למשנתנו באב שכתב נכסיו לבנו.

34 ושואלים: מאי טעמא מה טעם הדבר? אמר רב יוסף: בשלמא אי תני איפכא נניח אם היה שונה ההיפך: הכותב נכסיו לאביו לאחר מותו, ומכר האב בחיי הבן, ומת בחיי הבן, ואומרת המשנה כי הלוקח זוכה בנכסים לאחר מות הבן, איכא למפשט מינה יש, אפשר, לפתור מכאן שקנין פירות לאו לא כקנין הגוף דמי נחשב, וכפי שהוכחנו קודם.

35 אלא השתא עכשיו דקתני שהוא שונה דווקא הכותב נכסיו לבנו, טעמו של דבר שהמכר של הבן בחיי אביו תקף משום שהבן ראוי ליורשו הוא, שיש לו כבר זכות בנכסים, ולא משום השטר לבדו. ואילו במקרה של רב שמואל בר אבא, הרי לא הבן יורש, אלא הבעל הוא יורשה.

36 אמר ליה לו אביי לרב יוסף: אטו ברא ירית אבא, אבא וכי הבן יורש את האב, והאב לא ירית ברא יורש את הבן? ומצד זכות הירושה אין איפוא הבדל ביניהם. אלא גם אם היה שונה במשנה "הכותב נכסיו לאביו", היינו מבינים כי טעם הדבר — לאברוחינהו לנכסי מבריה קא אתי להבריח את הנכסים מבנו הוא בא, רוצה, ומשום כך כתבם לאביו. הכא נמי לאברוחינהו לנכסי מאחוה אתי כאן גם כן, באב שכותב לבנו, להבריח את הנכסים מאחיו הוא בא, שיש לאב בנים אחרים, והוא רוצה שרק בנו זה יירש נכסיו. ואם כן, אין ראיה משימוש המשנה במקרה זה דווקא.

37 אלא יש לדחות הסבר זה שאמרנו, ולומר באופן אחר: מאי מה פירוש מה שאמר שמואל שזכות הבעל בנכסים שמכרה אשתו בחייה אינה דומה למשנתנו לפיה אב אינו זוכה בנכסים שמכר בנו? הטעם הוא אחר: משום שיש כאן תקנת אושא, שהיא תקנה מיוחדת לגבי זכות הבעל בנכסי אשתו. שאמר ר' יוסי בר חנינא: באושא התקינו, שהאשה שמכרה בנכסי מלוג שהכניסה בנישואיה לבעלה והיה המכר בחיי בעלה ומתה, הבעל מוציא את הנכסים מיד הלקוחות.

38 אמר רב אידי בר אבין, אף אנן נמי תנינא אף אנו גם כן שנינו רמז לתקנת אושא במקור אחר, אם היו עדים שאמרו: "מעידים אנו באיש פלוני שגירש את אשתו ונתן לה את כתובתה",