ביאור שטיינזלץ על בבא קמא ל״ג

1 ומשיבים: אחר — לית ליה אימתא דרביה אין לו אימת רבו הנפח עליו, ולכן גם אם מפציר בו לצאת צריך הנפח לבדוק אם אמנם יצא, ואם לא עשה כן — חייב גלות, האי זה, השוליה — אית ליה אימתא דרביה יש לו אימת רבו עליו, ולכן יכול הנפח להניח שאם ציוה עליו לצאת בוודאי יצא. ואם לא יצא ומת מהניצוצות — אינו חייב גלות, שאנוס הוא.

2 רב זביד משמיה משמו של רבא מתני לה היה שונה אותה, את הלכתו של ר' יוסי בר חנינא, אהא על ברייתא זו: נאמר בפרשת הרוצח בשגגה "ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת" דברים יט, ה — פרט לממציא את עצמו, שההורגו בשוגג פטור מגלות. ומכאן אמר ר' אליעזר בן יעקב: מי שיצתה אבן מתחת ידו, והוציא הלה הנפגע את ראשו וקיבלה נפגע בה ומת — פטור הזורק מגלות. אמר ר' יוסי בר חנינא: פטור מגלות אם הרגו, ואולם חייב בארבעה דברים של נזיקין אם לא הרגו.

3 ומעירים: מאן דמתני לה אהא מי ששונה אותה, את ההלכה של ר' יוסי, על זו — כל שכן ששונה אקמייתא על הראשונה במי שנכנס לחנותו של נגר שחייב בנזיקין, ומאן דמתני לה אקמייתא ומי ששונה אותה על הראשונה, אבל אהא על זו פטור לגמרי, משום שאפשר להגיד שזה אנוס לגמרי הוא.

4 א תנו רבנן שנו חכמים: פועלים שבאו לתבוע שכרן מבעל הבית ונכנסו לשם כך לחצירו, ונגחן שם שורו של בעל הבית, וכן אם נשכן כלבו של בעל הבית, ומת הפועל — הרי בעל הבית פטור. אחרים אומרים: רשאין פועלים לתבוע שכרן מבעל הבית, כלומר, ברשות נכנסו ואחריות נזקיהם על בעל הבית.

5 ושואלים: היכי דמי כיצד בדיוק מדובר כאן? אי דשכיח במתא אם שמצוי בעל הבית בעיר מאי טעמא מה הטעם של אחרים שחייב? שוודאי יכולים הפועלים לפגוש אותו בעיר ולתבוע שכרם שם, ואינם צריכים לשם כך להיכנס לחצירו! אי דשכיח אם שמצוי בעל הבית רק בבית דווקא, מאי טעמא מה הטעם של התנא קמא הראשון שפטור? הרי ברור שהם רשאים לתבוע את שכרם!

6 ומשיבים: לא צריכא נצרכה הלכה זו אלא בגברא דשכיח ולא שכיח באדם שמצוי ואיננו מצוי תמיד בבית וקרי אבבא וקראו לו הפועלים על השער שרצונם להיכנס, ואמר להו להם בעל הבית: "אין" כן. מר סבר חכם זה, אחרים, סבור שמה שאומר "אין" כן — "עול תא" משמע "היכנס ובוא" משמעו ואם כן נתן להם רשות להיכנס ולכן חייב בנזקיהם. ומר סבר וחכם זה, תנא קמא, סבור: "אין" כן — "קום אדוכתך" משמע "עמוד על מקומך" משמעו שאני יוצא אליך, ואין להם רשות להיכנס, ומשום כך פטור בעל הבית.

7 ומעירים: תניא כמאן דאמר "אין" "קום אדוכתך" משמע שנויה ברייתא כדעת מי שאומר ש"כן" "עמוד על מקומך" משמעו, דתניא שכן שנינו בברייתא: פועל שנכנס לתבוע את שכרו מבעל הבית ונגחו שורו של בעל הבית, או נשכו כלבו — פטור, אף על פי שנכנס ברשות. ויש לתהות: אמאי מדוע פטור אם נכנס ברשות? אלא לאו האם לא מדובר כאן דקרי אבבא שקרא על השער ואמר ליה לו בעל הבית "אין" "כן", ושמע מינה ולמד מכאן: "אין" "כן" — "קום אדוכתך" משמע "עמוד על מקומך" משמע ו.

8 ב משנה שני שוורין תמין שחבלו זה את זה — משלמין במותר בהפרש חצי נזק. כלומר, אומדים את הנזקים שהזיקו שניהם, ואם נמצא שניזוק אחד יותר מחבירו, הרי מי שהזיק שורו יותר משלם לניזק מחצית מן הנזק היתר. אם היו שניהן שני השוורים מועדין והזיקו זה את זה — משלמין במותר נזק שלם.

9 היה אחד השוורים תם ואחד מועד, אם הזיק יותר המועד בתם מאשר התם במועד — משלם במותר נזק שלם, ואם תם הזיק במועד יותר מאשר המועד בתם — משלם במותר חצי נזק.

10 וכן שני אנשים שחבלו זה בזה — משלמין במותר נזק שלם, שהרי אדם מועד לעולם.

11 אדם שחבל בשור מועד ובאותה שעה חבל השור המועד באותו אדם — משלם במותר נזק שלם. הזיקו זה את זה אדם בתם ותם באדם, הרי אדם בתם — משלם במותר נזק שלם, תם באדם — משלם במותר חצי נזק. ר' עקיבא אומר: אף תם שחבל באדם — משלם במותר נזק שלם, שלדעתו כאשר שור מזיק אדם אין הבדל בין תם למועד.

12 ג גמרא הוזכרה במשנתנו מחלוקת ר' עקיבא וחכמים בדין שור שנגח אדם, ובענין זה תנו רבנן שנו חכמים: נאמר "או בן יגח או בת יגח כמשפט הזה יעשה לו" שמות כא, לא כוונתו: כמשפט שור בשור — כך משפט שור הפוגע באדם. מה שור שפגע בשור — תם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם, אף שור שפגע באדם — תם משלם חצי נזק, ומועד נזק שלם.

13 ר' עקיבא אומר: "כמשפט הזה" — כתחתון, כמאוחר יותר בפרשה הקודמת, דהיינו שור מועד, שהוזכר סמוך לפסוק זה, ולא כעליון הנזכר למעלה, מקודם דהיינו שור תם.

14 יכול משלם מן העלייה, שיהא דינו לכל דבר כשור מועד לגבות את הנזק מנכסי המזיק כולם — תלמוד לומר: "יעשה לו", כוונתו: מגופו משלם, ואינו משלם מן העלייה, שזהו ההבדל בין שור תם לשור מועד שנגח אדם, שאין הבדל ביניהם בשיעור הנזקים אלא לענין דרך גבייתם.

15 ושואלים: ורבנן וחכמים שאינם מחלקים בין נוגח אדם לנוגח בהמה לענין חיובי שור תם ושור מועד, המלה "הזה" שבאה לצמצם את ההשוואה למה לי? ומשיבים: לפוטרו מארבעה דברים, שאף שמשלם בעל השור עבור הנזק, אינו משלם שאר דברים שמשלם אדם שחבל באדם.

16 ושואלים: ור' עקיבא לפוטרו מארבעה דברים מנא ליה מנין לו? ומשיבים: נפקא ליה יוצא לו, נלמד הדבר מהכתוב "ו איש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו" ויקרא כד, יט ומדייק: איש בעמיתו חייב בתשלומי ארבעה דברים ולא שור בעמיתו.

17 ושואלים: ורבנן וחכמים מדוע אף הם אינם למדים משם? ומסבירים: אי מההיא אם מהכתוב ההוא הוה אמינא הייתי אומר: צער לחודיה בלבד אין הוא צריך לשלם לו, אבל ריפוי ושבת אימא אמור שצריך ליתן ליה לו, על כן קא משמע לן השמיע לנו הפסוק הנוסף שאינו משלם דבר מלבד הנזק עצמו.

18 ד משנה שור תם שוה מנה מאה דינרים שנגח שור שוה מאתים דינרים, ואין הנבילה של השור המת יפה שווה כלום — נוטל הניזק את השור המזיק כולו, שהרי הוא שווה חצי הנזק.

19 ה גמרא מעירים: מתניתין מני משנתנו כשיטת מי היא — כשיטת ר' עקיבא היא. דתניא שכן שנינו בברייתא: לאחר שהזיק יושם יוערך השור בבית דין, אלו דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: הוחלט השור. כלומר, אין צורך עוד בהליכים משפטיים אם הכל מסכימים לגבי שיעור הנזק, ומיד הוחלט השור לניזק.

20 ומסבירים: במאי קמיפלגי במה, באיזה עקרון, חלוקים הם? ר' ישמעאל סבר סבור כי הניזק בעל חוב של המזיק הוא, וזוזי וכסף הוא דמסיק ליה שנושה בו, אבל אין לו בעלות בגוף השור המזיק. ואילו ר' עקיבא סבר סבור: שותפי נינהו שותפים הם, שמשעה שניזק על ידי שור תם נעשה הניזק שותף למזיק בגופו של השור המזיק.

21 ומעירים: וקמיפלגי בהאי קרא וחלוקים הם בפירושו של פסוק זה: "ומכרו את השור החי וחצו את כספו" שמות כא, לה; ר' ישמעאל סבר סבור: לבי דינא קמזהר רחמנא את בית הדין מזהירה התורה, כלומר, ציווי זה נאמר לבית הדין כיצד יעריכו את הנזקים, ור' עקיבא סבר סבור: לניזק ומזיק מזהר להו רחמנא מזהירה אותם התורה, ואין כאן ענין לבית הדין.

22 ושואלים: מאי בינייהו מה ההבדל המעשי ביניהם אם שותפים הם אם לא? ומשיבים: במקרה שהקדישו ניזק את השור איכא בינייהו יש ביניהם הבדל, שלדעת ר' ישמעאל כל עוד לא נמסר השור לניזק על ידי בית הדין הרי הוא שייך למזיק, ולדעת ר' עקיבא משעת הנזק הריהו שייך כבר לניזק, ולכן יכול להקדישו.

23 בעא מיניה שאל אותו רבא מרב נחמן: אם מכרו המזיק לאחר, לדעת ר' ישמעאל מהו הדין? האם נאמר כיון שאמר ר' ישמעאל בעל חוב הוא הניזק, וזוזי וכסף הוא דמסיק ליה שנושה בו, אם כן כיון שמכרו — מכור, או דלמא שמא נאמר:

24 כי כיון דמשעבד ליה שהוא משועבד לו לניזק לשלם ממנו, אם אין בידו כסף — לאו כל כמיניה אין זה בכחו למוכרו? אמר ליה לו רב נחמן: אינו מכור.

25 והקשה לו רבא על כך: והתניא והרי שנינו בברייתא: מכרו — מכור! השיב לו: ובכל זאת חוזר וגובהו הניזק מן הלוקח. ושוב שואלים: וכי מאחר שחוזר וגובהו מן הלוקח, למה, לאיזה ענין, נחשב הוא מכור? הרי נמצא שלא היתה זו מכירה כלל! ומשיבים: לרידיא לענין חרישה. כלומר, שמה שהשתמש הקונה בשור למלאכתו, כגון לחרישה, עד שלקחו ממנו הניזק בחזרה — כדין עשה, ואין הניזק יכול לגבות ממנו את דמי החרישה בשורו.

26 ושואלים: שמע מינה האם תלמד מכאן שמי שלוה ומוכר לאחר מכן מטלטלין — בית דין גובין לו למלווה את חובו מהם מן הקונה? שהרי לדברי ר' ישמעאל יש על השור רק שעבוד מכוח החוב לניזק. ודוחים: שאני התם שונה שם בשור המזיק דכמאן שכמי שעשאו אפותיקי משכון המיוחד לגבייה דמי נחשב, שהרי התורה אמרה שגובים מן השור, ואם כן נעשה השור משועבד במיוחד לגביית חוב זה, מה שאין כן בשאר מיטלטלים של הלווה.

27 ומקשים: והאמר והרי אמר רבא: אם עשה את עבדו אפותיקי ומכרו — בעל חוב גובה הימנו ממנו, מן הקונה, ואולם אם עשה את שורו אפותיקי ומכרו — אין בעל חוב גובה הימנו ממנו. ואם כן הרי זה בניגוד לדברים שאמרנו, ששור המזיק, שאף הוא נעשה אפותיקי — הניזק חוזר וגובה ממנו!

28 ומשיבים: מדברי רבא עצמם יש להסביר דבר זה, שכן עבד מאי טעמא מה טעם גובים אותו מהקונה אם עשאוהו אפותיקי — משום דאית ליה קלא שיש לו קול לענין זה, שעשיית עבד אפותיקי אינה מצויה והדבר מתפרסם ברבים, ועל דעת זו קנה אותו. האי נמי שור זה גם כן כיון שנגח — קלא אית ליה, דתורא נגחנא קרו ליה קול יש לו, ששור נגחן קוראים אותו, ויודע הקונה שיש עליו שעבוד, ומשום כך חוזר הניזק וגובה ממנו.

29 תני שנה רב תחליפא בר מערבא בן ארץ ישראל קמיה לפני ר' אבהו ברייתא זו: שור המזיק, אם מכרו — אין הוא מכור, ואולם אם הקדישו — מוקדש.

30 ושואלים: מכרו מאן מי, הניזק או המזיק? אילימא אם תאמר שמכרו המזיק, אם כן זה ששנינו "מכרו — אין הוא מכור", מני כשיטת מי היא — כשיטת ר' עקיבא היא, שאמר הוחלט השור לניזק, ואולם בהמשך, כששנינו "הקדישו מוקדש" — אתאן באנו לשיטת ר' ישמעאל, שאמר: יושם השור בבית דין!

31 אלא תאמר שמכרו ניזק. ומעתה, מה ששנינו "מכרו — אין מכור", מני כשיטת מי היא — כשיטת ר' ישמעאל היא, שהשור אינו שלו כלל, ואולם בהמשך, כששנינו "הקדישו — מוקדש", אתאן באנו לשיטת ר' עקיבא. ואם כן ברייתא זאת אינה כאף אחת מן השיטות!

32 ומשיבים: לעולם מדובר שמכרו והקדישו המזיק, ודברי הכל. מכרו אינו מכור, ואפילו לשיטת ר' ישמעאל, דהא משעבדא ליה שהרי משועבד לו השור לניזק ואינו רשאי למכרו.

33 ואולם אם הקדישו מוקדש — אפילו לשיטת ר' עקיבא, ולא כהקדש גמור, אלא משום טעמו של ר' אבהו. שאמר ר' אבהו שאם מקדיש אדם דבר שיש עליו שעבוד, למרות שאינו יכול להקדישו, מכל מקום עליו לפדותו, גזירה שמא יאמרו האנשים הרואים שהקדש יוצא בלא פדיון, והם אינם יודעים שלא חל ההקדש. ולכן, אף שהקדש השור לא חל, מכל מקום פודים אותו פדיון כל שהוא, כדי שלא יבואו לזלזל בהקדש.

34 א תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: שור תם שהזיק, אם עד שלא עמד בדין מכרו המזיק — הריהו מכור, הקדישו — הריהו מוקדש. אם שחטו ו כן אם נתנו במתנה — מה שעשה עשוי. משעמד בדין והתחייב לשלם לניזק, מכרו — אינו מכור, הקדישו — אינו מוקדש, שחטו או נתנו במתנה — לא עשה ולא כלום.

35 קדמו בעלי חובות של הבעלים והגביהו גבו את השור כפרעון, בין חב התחייב בחוב זה עד שלא הזיק, כלומר, קודם שהזיק, בין הזיק עד שלא חב — לא עשו ולא כלום, לפי שאין משתלם הניזק אלא מגופו של השור התם, ולכן הוא משועבד לו.

36 ואילו מועד שהזיק, בין שעמד בדין בין שלא עמד בדין, אם מכרו — מכור, אם הקדישו — מוקדש, אם שחטו וכן אם נתנו במתנה — מה שעשה עשוי. קדמו בעלי חובות והגביהו אותו בחובם, בין חב עד שלא הזיק בין הזיק עד שלא חב — מה שעשה עשוי, לפי שאין משתלם הנזק אלא מן העלייה, מנכסי בעל השור כולם, ולא מגופו של השור. ומשום כך אין הבדל מה ייעשה בשור זה עצמו.

37 את הברייתא הזו מבררים. אמר מר החכם: שור תם שהזיק מכרו מכור, יש לפרש כמו שאמרנו — לרדיא לחרישה, שעד שהניזק יגבה אותו יכול בינתיים הקונה לחרוש בו.

38 הקדישו מוקדש — לא שקדוש ממש, אלא משום מה שאמר ר' אבהו שאין מפקיעים לגמרי מן ההקדש, אלא נותן בפדיונו דבר מועט ולוקחו.

39 ועוד שנינו בברייתא: שחטו או נתנו במתנה — מה שעשה עשוי. ושואלים: בשלמא נניח מה שאמרנו נתנו במתנה — מה שעשה עשוי הכוונה היא לרדיא לחרישה, שמקבל המתנה יכול לחרוש בו, אלא שחטו — מדוע הפסיד הניזק? ליתי ולשתלם מבשריה שיבוא ויקבל את התשלום מבשרו של השור השחוט,

40 דתניא שכן שנינו בברייתא: נאמר "ומכרו את השור החי" שמות כא, לה "חי", אין לי אלא חי, שחטו מנין שגם כן כך הוא הדין? תלמוד לומר: "ומכרו את השור" — כוונתו מכל מקום ובכל מצב שהוא!

41 אמר רב שיזבי: לא נצרכא נצרכה אלא לפחת שחיטה, כלומר, הפחת שפחת ערכו מחמת השחיטה, שאם פחת ערכו ושוב אינו מכסה את דמי הנזק, מכל מקום אין הניזק יכול לגבות יותר מאשר השור כפי שהוא לפניו.

42 אמר רב הונא בריה בנו של רב יהושע: זאת אומרת, מכאן יש ללמוד כי המזיק שעבודו של חבירו, כלומר, אם אדם מזיק נכס המשועבד לחבירו — הרי זה פטור מלפצותו על כך, שהרי לבעל השעבוד יש רק זכות על אותו הנכס, ואולם אינו שלו ממש.

43 ושואלים: פשיטא פשוט, מובן מאליו הוא, שהרי זהו ששנינו בברייתא! ומשיבים: יש מקום לחלק, מהו דתימא שתאמר: דווקא התם שם, בשוחט את השור, כך הוא הדין, משום הוא דאמר ליה שאומר לו המזיק: לא חסרתיך ולא מידי דבר, דאמר ליה שאומר לו : זיקא בעלמא רוח בלבד הוא דשקלי מינך שלקחתי ממך, שהרי לא לקח דבר מגוף השור, אלא שנטל ממנו את חייו, שהוא כעין "היזק שאינו ניכר" ולכן הוא פטור. אבל בעלמא בכלל, אם מזיק נזק ניכר בשעבוד — ליחייב יהא חייב, על כן קא משמע לן השמיע לנו רב הונא בריה דרב יהושע שאין הדבר כן, ובכל מקרה המזיק שעבוד חבירו פטור.

44 ושואלים: הא נמי זו גם כן רבה אמרה כבר, שאמר רבה: השורף שטרותיו של חבירו שיש בהם התחייבויות של אחרים לחבירו — הריהו פטור, אף שעתה חבירו אינו יכול לגבות עוד על ידם נכסים משועבדים!

45 ומשיבים: יש בכל זאת חידוש בדברי רב הונא בריה דרב יהושע, שכן מהו דתימא שתאמר: דווקא התם שם הוא פטור משום דאמר ליה שאומר לו המזיק לבעל השטרות: ניירא בעלמא קלאי מינך נייר בלבד שרפתי לך ואני מוכן לשלם עבור הנייר, אבל היכא במקום שחפר בה, בשדה משועבדת, בורות שיחין חפירות ומערות, שהזיק לו באופן ממשי — ליחייב יהא חייב על כך, וישלם לבעל השעבוד, על כן קא משמע לן השמיע לנו שאף בזה פטור, דהא הכא שהרי כאן, בשוחט את השור, הריהו כמאן דחפר כמי שחופר בה בקרקע בורות שיחין ומערות דמי, שהרי הזיקו נזק ממשי, וקאמר ואומר על כך התנא: מה שעשה עשוי.

46 ועוד בפירושה של הברייתא, נאמר שם: קדמו בעלי חובות והגביהו, בין חב עד שלא הזיק בין הזיק עד שלא חב — לא עשה ולא כלום, לפי שאין התם משלם אלא מגופו.

47 ומבררים: בשלמא נניח במקרה שהזיק עד שלא חב מובן הדבר, כי הניזקין קדמו ולכן יש להם שעבוד קודם על השור. אבל אם היה זה במקרה שחב המזיק עד שלא הזיק שורו, הלא בעל חוב קדים מוקדם לניזקין, ומדוע לא תהיה לו זכות קדימה בשור?