ביאור שטיינזלץ על בבא קמא מ״ז

1 ליתא אם אין את הפרה לפנינו, כגון שברחה — משתלם רביע נזק מולד.

2 ומעירים: מדברי רבא אלו עולה כי טעמא הטעם, דווקא משום שלא ידעינן אי הוה יודעים אנו אם היה ולד בהדה עימה כי כאשר נגחה אי או לא הוה היה, ולכן משלם רבע נזק. אבל אי פשיטא לן דהוה אם פשוט, ברור לנו שהיה ולד בהדה עימה כי כאשר נגחה — משתלם כוליה כל חצי הנזק מגוף הולד אם הפרה איננה.

3 ומעירים, כי רבא הולך כאן לטעמיה לטעמו, לשיטתו, שאמר רבא: פרה שהזיקה כשהיתה מעוברת — גובה מולדה. מאי טעמא מה טעם הדבר? — גופה היא והוא כחלק ממנה, וכיון שהיה חלק מגופה יכול לגבות ממנו. לעומת זאת תרנגולת שהזיקה — אינו גובה מביצתה, מאי טעמא מה טעם הדבר? פירשא בעלמא פרש סתם הוא, כלומר, אין הביצה חלק מגופה של התרנגולת אלא דבר נפרד ממנה, ולכן אינו יכול לגבות תשלום שגובים רק מגוף התרנגולת.

4 א ועוד אמר רבא: כאשר צריכים להעריך את הנזקים בשור שנגח את הפרה ונמצא עוברה מת לצדה אין שמין לנזק הפרה בפני עצמה, ולולד בפני עצמו. אלא שמין לולד על גב הפרה, שמעריכים את הנזק של פרה מעוברת, ועל ידי כך נמצא סכום הנזק פוחת קצת. שאם אי אין אתה אומר כן — נמצא אתה מכחיש מפסיד את המזיק.

5 וכן אתה מוצא בקוטע יד עבדו של חבירו שאין מעריכים כמה אדם מוכן לקבל בעד קטיעת יד של עבדו, אלא מעריכים מה הבדל המחיר בין עבד שלם ועבד קטוע יד. וכן אתה מוצא דבמזיק חלק משדה של חבירו שאין מעריכים את הנזק של מקום הנזק לבד כמה הוא שווה אילו היה נמכר בעצמו, אלא מעריכים את הפחת ביחס לשווי חלקת אדמה גדולה יותר.

6 אמר ליה לו רב אחא בריה בנו של רבא לרב אשי: עיקר טענתו של רבא הוא שהמזיק נמצא מפסיד, ואולם אי דינא אם הדין הוא כך — ליכחוש שיפסיד מזיק ומה טעם הוא זה?

7 אמר רב אשי: משום דאמר ליה שאומר לו המזיק: פרה מעברתא אזיקתך, פרה מעברתא שיימנא פרה מעוברת הזקתיך, פרה מעוברת אני מעריך לך, ואין זה מן הדין להעריך את הפרה לעצמה ואת העובר לעצמו.

8 אגב כך דנים בבעיה הבאה, פשיטא פשוט לנו שאם היתה הפרה בבעלות דחד של אדם אחד וולד דחד של אדם אחד, אחר — הרי הפיצוי עבור פיטמא הפיטום, ערכה של הפרה המעוברת מחמת פיטומה, בוודאי משלמים לבעל פרה. והשאלה היא: נפחא מאי הנפח מה הוא, כלומר, מה שפחת מחירה משום שעכשיו היא נראית פחות גדולה, למי משלמים? רב פפא אמר: אף זה משלמים לבעל הפרה. רב אחא בריה בנו של רב איקא אמר: חולקין. ומסכמים: והלכתא והלכה: חולקין.

9 ב משנה הקדר שהכניס קדרותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות בעל הבית, ושברה בהמתו של בעל הבית את הקדירות — פטור בעל הבית. ואם הוזקה בהמתו של בעל הבית בהן, בקדירות — בעל הקדרות חייב. ואולם אם הכניס את הקדירות ברשות — בעל החצר חייב במה שהזיקה בהמתו את הקדירות.

10 וכן מי שהכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות, ואכלתן בהמתו של בעל הבית — פטור בעל הבית. ואם הוזקה בהמתו בהן כגון שהחליקה עליהם — בעל הפירות חייב. ואם הכניס ברשות את פירותיו — בעל החצר חייב במה שניזוקו על ידי בהמתו.

11 וכן אם הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא

12 ברשות, ונגחו שורו של בעל הבית, או שנשכו כלבו של בעל הבית — פטור בעל הבית. נגח הוא, שורו, את שורו של בעל הבית — חייב. נפל השור שהוכנס שלא ברשות לבורו של בעל הבית, והבאיש קלקל, הסריח את מימיו של הבור — חייב בעל השור לשלם על קלקול המים. היה אביו או בנו של בעל הבית לתוכו בתוך הבור וכשנפל השור עליו הרגו — הרי זה משלם את הכופר. ואם הכניס את השור ברשות — בעל החצר חייב בנזקים.

13 רבי אומר: בכולן, בכל המקרים שנזכרו במשנה: בקדירות, בפירות ובשור — אינו חייב בעל החצר, ואף אם נתן לאותו אדם רשות להכניס, עד שיקבל עליו בעל הבית במפורש לשמור את הדברים שהרשה להכניס לחצירו.

14 א גמרא ומבררים את שיטת משנתנו. בתחילת המשנה נאמר שהקדר שהכניס קדירות לחצר בעל הבית שלא ברשות חייב בנזקים שנגרמו לבעל הבית על ידי הקדירות, ואפשר לדייק מכאן: טעמא הטעם, דווקא שהכניס שלא ברשות — חייב בעל הקדירות, הא הרי אם הכניס ברשות — לא מיחייב מתחייב בעל קדירות בנזקי בהמתו של בעל החצר, ולא אמרינן אומרים אנו כי קבולי קביל קיבל על עצמו בעל הקדירות נטירותא שמירה של בהמתו של בעל החצר שלא תוזק בקדירותיו.

15 מני כשיטת מי היא — כשיטת רבי היא, שאמר בסוף המשנה: כל נתינת רשות להכניס דבר לרשותו בסתמא בסתם וללא התנאה מפורשת לשמירה — לא קביל עליה נטירותא קיבל עליו בכך בעל הבית שמירה. והוא הדין למי שקיבל רשות להכניס דבר לחצר חבירו, שלא קיבל על עצמו יחד עם זה את שמירת הדבר שלא יוזק.

16 אימא סיפא אמור את הסוף של אותה הלכה, ושם נאמר: אם הכניס ברשות — בעל החצר חייב, אתאן לרבנן באנו איפוא לשיטת חכמים החולקים על רבי, דאמרי שהם אומרים: בסתמא נמי קבולי קביל עליה נטירותא בסתם גם כן קיבל על עצמו שמירה, שהרי נתן לו רק רשות להכניס, ולא פירש שהוא שומר על הקדירות מפני בהמתו, ובכל זאת הריהו מתחייב בנזקים.

17 ותו ועוד נאמר בסוף המשנה: רבי אומר בכולן אינו חייב עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור, ואם כן נמצא שמשנה זו רישא וסיפא ראשה וסופה כשיטת רבי, ומציעתא ואמצעיתה רבנן כדעת חכמים!

18 אמר ר' זירא: תברא שבורה חלוקה היא תחילת המשנה, שאינה לפי שיטה אחת ומי ששנה זו לא שנה זו ויש כאן שתי שיטות. רבא אמר: אפשר לפרש שתחילת המשנה כולה כדעת רבנן חכמים היא, וכשהכניס ברשות הרי שמירת קדירות קבל עליו בעל החצר ואפילו נשברו הקדירות ברוח, ולא רק על ידי בהמתו, ואילו הנכנס לא קיבל עליו שמירה כל עיקר.

19 ב שנינו במשנה שאם הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות והוזקה בהמתו של בעל הבית בפירות — חייב בעל הפירות. על כך אמר רב: לא שנו כן אלא בזמן שהוחלקה בהן הבהמה ונפלה, אבל אם אכלה מן הפירות וניזוקה מחמת כך — פטור, מאי טעמא מה טעם הדבר — הוה היה לה שלא תאכל, שדבר זה לא בעל הפירות עשה, אלא הבהמה מעצמה עשתה.

20 אמר רב ששת: אמינא אומר אני כי ניים ושכיב כאשר נמנם ושכב רב אמר להא שמעתא את ההלכה הזו כלומר, אין ההלכה מדוייקת כל צרכה. דתניא שהרי שנינו בברייתא: הנותן סם המות לפני בהמת חבירו — פטור על כך מדיני אדם, וחייב בדיני שמים. ונדייק: סם המות הוא שפטור אם נתן לפניה — משום שלא עבידא דאכלה עשויה כרגיל לאכול ולכן אינו חייב בדיני אדם, אבל אם נתן לפניה פירות דעבידא דאכלה שעשויה לאכול ומתה מאכילתם — בדיני אדם נמי מיחייב גם כן יהיה חייב, ואמאי ומדוע? והלא לשיטת רב נאמר גם כאן: הויא היה לה שלא תאכל, ואם כן, הרי זו קושיה לשיטת רב!

21 אמרי אומרים ומיישבים את דברי רב: הוא הדין אפילו ניזוקה באכילת פירות נמי גם כן פטור מדיני אדם, והא קא משמע לן ודבר זה השמיע לנו בברייתא, שאפילו סם המות נמי גם כן שלא עבידא דאכלה עשויה לאכול — בכל זאת חייב על כך בדיני שמים.

22 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור ותרץ באופן אחר: סם המות שחייב עליו אם נותנו לפני בהמת חבירו נמי גם כן מדובר באפרזתא מין עשב, הנראה כמאכל בהמה ואולם הוא רעל, דהיינו פירי שזהו כשאר פירות שאף עליהם פטור מדיני אדם אם אכלתם הבהמה ומתה, וכשיטת רב שהיה לה שלא תאכל.

23 מיתיבי מקשים על דברי רב, ממה ששנינו בברייתא: האשה שנכנסה לטחון חטים אצל בעל הבית שלא ברשות, ואכלתן את אותן חיטים בהמתו של בעל הבית — פטור בעל הבית. אם הוזקה בהמתו של בעל הבית בחיטים הללו — חייבת האשה. ולשיטת רב אמאי ומדוע? נימא נאמר: הוה היה לה לבהמה שלא תאכל!

24 אמרי אומרים בתירוץ הדברים: מה הקושיה בכך? ומי עדיפא ממתניתין והאם ברייתא זו עדיפה ממשנתנו דאוקימנא שהעמדנו, פירשנו אותה שהוחלקה בהן? אף בברייתא מדובר שניזוקה הבהמה בהחלקה על הפירות ולא באכילתם.

25 ותוהים: ובאמת, ודקארי לה מאי קארי לה וזה שהקשה אותה קושיה מה הקשה אותה? הרי ברור שאפשר לתרץ כך! ומשיבים, אמר יכול היה לומר לך המקשה: בשלמא מתניתין קתני נניח משנתנו ששנה בה "אם הוזקה בהן" אפשר לפרש שהוחלקה בהן הוא, אבל הכא כאן בברייתא לאחר שנאמר "ואכלתן בהמתו של בעל הבית" קתני שנה "ו אם הוזקה", ולא קתני שנינו "בהן", הואיל ואכילה הוא דקתני ששנה מקודם מסתבר לומר שהנזק של הבהמה היה באופן זה של אכילה שהוזכר מקודם.

26 ומעירים: ואידך, אמר והאחר, המתרץ יכול לומר לך: לא שנא שונה אם אמר "הוזקה" או "הוזקה בהן", בשניהם אפשר לומר שהוזקה בהחלקה ולא באכילה.

27 ומציעים: תא שמע בוא ושמע ראיה ממה ששנינו בברייתא במקום אחר: הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות ואכל השור חטין של בעל הבית וכתוצאה מכך התריז שילשל ומת — פטור בעל הבית, ואם הכניס ברשות — בעל החצר חייב. ואמאי ומדוע חייב בעל הבית בנזק השור? נאמר כשיטת רב: הוה ליה היה לו לשור שלא יאכל, ואם אכל הוא הזיק את עצמו!

28 אמר רבא: ברשות על שלא ברשות קרמית אתה מקשה? אין זו סתירה, שאם הכניסו ברשות — שמירת שורו של המכניס קבל עליו, ואפילו חנק השור את עצמו הרי הוא חייב באחריות.

29 ג איבעיא להו נשאלה להם ללומדים שאלה זו: היכא דקביל עליה נטירותא במקום שקיבל עליו בעל החצר שמירה של הדברים הנכנסים ברשותו מהו? האם רק שמירה דנפשיה של נזקי עצמו ובהמותיו הוא דקביל עליה שקיבל עליו, או דלמא שמא אפילו נטירותא דעלמא קביל עליה שמירה בכלל של נזקים מבחוץ קיבל עליו?

30 ומציעים, תא שמע בוא ושמע פתרון ממה דתני ששנה רב יהודה בר סימון ששנו במסכת נזקין דבי בבית מדרשו של החכם קרנא, וכך שנה: הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות, ובא שור ממקום אחר ואכלן — פטור, ואם הכניס ברשות — חייב. ונברר: מאן מי הוא הפטור ומאן ומי הוא החייב כאן? לאו האם לא נפרש פטור — בעל החצר, וחייב — בעל החצר? משמע שאם קיבל עליו שמירה לדעת חכמים, שהרי הכניס ברשות — חייב אפילו אם הזיק שור זר.

31 אמרי אומרים שאפשר לדחות: לא, פטור כוונתו בעל השור המזיק, וחייב — בעל השור המזיק

32 . ומקשים: ואי ואם מדובר בבעל השור,