ביאור שטיינזלץ על בבא קמא נ״ט

1 אכלה הבהמה את הענבים בעודם סמדר מיד בתחילת גידולם — ר' יהושע אומר: רואין אותן את הענבים שניזוקו כאילו הן ענבים העומדות ליבצר, ולפי שיעור זה מעריכים את הנזק, ואילו חכמים אומרים: רואין את החלקה כמה היתה יפה שווה קודם לכן וכמה היא יפה לאחר הנזק, ואת ההפרש ישלם, ואין מעריכים את הפירות לעצמם. ר' שמעון בן יהודה אומר משום בשם ר' שמעון: במה דברים אמורים שמעריכים את החלקה שניזוקה — בזמן שאכלה לולבי גפנים ענפים צעירים של גפנים או יחורי שתילי תאנים, אבל כאשר אכלה פגים של תאנים שעדיין לא הבשילו, או בוסר של ענבים — רואין אותן כאילו היו ענבים עומדות ליבצר.

2 קתני מיהת שנה מכל מקום, וחכמים אומרים: רואין אותן כמה היתה יפה וכמה היא יפה, ולא קתני שנה שמעריכים זאת בששים.

3 אלא מאי אית מה יש לך למימר לומר — שהכוונה בלשון זו היא שמעריכים בששים, הכא נמי כאן גם כן בברייתא העוסקת באדם הגורם נזק בעצמו, יש להבין את הלשון "רואים כמה היתה יפה" וכו', שמעריכים את הנזק בששים.

4 אגב שהובאה ברייתא זו דנים במה שנאמר בה. אמר אביי: ר' יוסי הגלילי ור' ישמעאל אמרו דבר אחד, כלומר, שניהם הולכים בשיטה אחת לגבי אומדן הנזקים, שמעריכין לפי שארית הפירות שלא נאכלו באותו שדה, כמה הם שווים לאחר שהבשילו.

5 ר' יוסי הגלילי — הא דאמרן זו שאמרנו בברייתא, שנידון במשוייר שבו.

6 ר' ישמעאל — דתניא שכן שנינו בברייתא: נאמר "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" שמות כב, ד, וכוונתו: מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק, אלו דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא אומר: לא בא הכתוב אלא לגבות לניזקין מן העידית, שהמזיק משלם ממיטב שדהו וכרמו, שאם משלם לו בקרקעות נותן לו מן העידית שבקרקעותיו, וקל וחומר להקדש, שאם הזיק להקדש משלם מן העידית.

7 ולא תימא תאמר, תפרש את דברי ר' ישמעאל כהסברו של רב אידי בר אבין, שאמר רב אידי בר אבין: כאן מדובר כגון שאכלה הבהמה ערוגה בין הערוגות, ולא ידעינן יודעים אנו אי אם ערוגה זו כחושה רזה ופחותה הואי היתה, אי אם שמינה הואי היתה, דאמר שאומר הכתוב: קום שלים עמוד ושלם שמינה במיטב דאיכא השתא שיש עכשיו, ואין אומרים שערוגה זו שניזוקה לא היתה מטופחת כל כך. דהכי לא אמרינן שכך אין אנו אומרים,

8 מאי טעמא מה טעם לא ניתן לפרש כך? לפי הכלל הגדול: המוציא מחבירו עליו הראיה, שצריך הניזק להוכיח שהערוגה שניזוקה היתה מן המיטב. אלא כוונת ר' ישמעאל לפרש "מיטב שדהו" של ניזק — במיטב דלקמיה שלפניו, ומאי ניהו ומה הוא — כי היאך דסליק כמו זה שהוא צומח ועולה לאחר מכן, דהיינו המשוייר שבו, שלפי זה מעריכים את תשלום הנזק.

9 ועוד בברייתא: אמר מר החכם, ר' שמעון בן יהודה אומר משום בשם ר' שמעון: במה דברים אמורים שמעריכים את חלקת השדה שניזוקה, כמה היתה יפה וכמה היא יפה — שאכלה לולבי גפנים ויחורי תאנים. ונדייק מכאן: הא הרי אם אכלה סמדר — רואין אותן כאילו היו ענבים עומדות ליבצר. ואולם, אימא סיפא אמור את סופה של הברייתא: אכלה פגים או בוסר שהוא שלב מאוחר יותר בהבשלה הוא שרואין אותן כאילו היו ענבים עומדות ליבצר, הא הרי אם אכלה סמדר — רואין אותן כמה היא יפה וכמה היתה יפה, ואם כן יש סתירה מן הדיוקים של התחלת הדברים ושל סופם!

10 אמר רבינא: כרוך את הדברים ותני ושנה אותם יחד וכך תשנה: במה דברים אמורים שמעריכים כמה שווה השדה בזמן הנזק — בזמן שאכלה הבהמה לולבי גפנים ויחורי תאנים, אבל אכלה סמדר פגין או בוסר, רואין אותן כאילו היו אלה ענבים עומדות ליבצר, שדין הסמדר כדין הפגים והבוסר.

11 ושואלים: אי הכי אם כך אתה מפרש, נמצא כי שיטת ר' שמעון בן יהודה היינו הוא כשיטת ר' יהושע לענין סמדר, ואין כל הבדל בין השיטות!

12 ומשיבים: איכא בינייהו יש הבדל ביניהם לגבי כחש גופנא פחת של הגפן עצמה שהגפן שניזוקה היתה נחלשת על ידי הענבים הצומחות בה, ועתה שנאכלו הענבים לא נחלשה הגפן, שלשיטה אחת מתחשבים בפחת הזה ומנכים אותו מתשלום הנזק, ולשיטה אחרת אין מחשיבים אותו, ולא מסיימי ואין הם מוגדרים, כלומר, נראה לנו כי בנושא זה חלקו ר' יהושע ור' שמעון בן יהודה, אלא שלא ברור לנו מה דעת כל אחד מהם בענין זה.

13 ואילו אביי אמר: מסיימי ומסיימי מוגדרים ומוגדרים הם ויש אפשרות לברר מי האומר כשיטה זו ומי האומר כשיטה האחרת, שכן מאן מיהו התנא דחייש לכחש גופנא החושש לפחת של הגפן עצמה — ר' שמעון בן יהודה היא, דתניא שכן שנינו בברייתא בענין אחר: ר' שמעון בן יהודה אומר משום בשם ר' שמעון בן מנסיא: אונס אינו משלם לאנוסה בתולה את תשלום הצער שגרם לה במעשהו, מפני שסופה להצטער תחת בעלה, שאם היתה נישאת היתה סובלת אותו צער עצמו, ואם כן אין לחשב צער זה בתשלומים שמשלם האונס. ואמרו לו חכמים: אינו דומה צערה של הנבעלת ברצון אשה נשואה לצערה של הנבעלת באונס, שנבעלת באונס יש לה צער גדול יותר. על כל פנים רואים שר' שמעון בן יהודה מנכה מן התשלומים של עכשיו כל פחת שהיה בא ממילא לאחר מכן, והוא הסבור כן לענין פחת הגפן.

14 אמר אביי: הני תנאי תנאים אלה שיבואר הלאה מי הם, ור' שמעון בן יהודה, אמרו דבר אחד לענין זה. ר' שמעון בן יהודה — הא דאמרן זו שאמרנו לגבי אונס ופחת הגפן. הני תנאי מאי היא תנאים אלה מה הוא —

15 דתניא שכן שנינו בברייתא בדין אדם המזיק אשה הרה וגורם לה להפיל את עוברה, שאמרה תורה שחייב לשלם לבעלה את דמי הוולדות, ר' יוסי אומר: תשלום זה הוא דמי הוולדות נכי פחות התשלום שהיו מוציאים עבור חיה מילדת, שכיון שהפילה שוב אין הבעל צריך לשלם למילדת, ומנכים דמים אלה. בן עזאי אומר: נכי פחות דמי מזונות, שצריך היה הבעל להוסיף לאשתו בזמן הריונה. ואגב הבאת ברייתא זו מסבירים את טעם המחלוקת.

16 מאן דאמר נכי מי שאומר פחות דמי חיה, כל שכן שהוא מסכים כי נכי פחות דמי המזונות, ומאן דאמר נכי ומי שאומר פחות דמי מזונות, אבל נכי פחות דמי חיה — לא, דאמר ליה שיכול הבעל לומר לו למזיק: אתתא דידי פקיחא אשתי שלי פיקחת וזריזה היא ולא מבעיא צריכה חיה כדי ללדת.

17 א ושוב לעיקר הענין כיצד מעריכים, מסופר: רב פפא ורב הונא בריה בנו של רב יהושע עבוד עובדא כוותיה עשו מעשה כשיטתו של רב נחמן והעריכו דקל שניזוק בששים אגב הקרקע.

18 והלכה זו נאמרה בלישנא אחרינא לשון אחרת: רב פפא ורב הונא בריה בנו של רב יהושע שמו העריכו את הנזק שנגרם לדקלא דקל אגב הערכת קטינא דארעא חלקת האדמה שבה עמד הדקל, כמה היתה שווה עם הדקל וכמה בלעדיו.

19 ומסכמים: והלכתא כוותיה והלכה כשיטתו של רב פפא ורב הונא בריה בנו של רב יהושע בדקלא דארמאה בדקל ארמי שאיננו משובח, שנאמד אגב הקרקע, והלכתא כוותיה דריש גלותא והלכה כשיטתו של ראש הגולה בדקלא פרסאה בדקל פרסי שהוא משובח, ויש לו חשיבות לעצמו, ואין מעריכים אותו אגב הקרקע.

20 ובענין זה מסופר: אליעזר זעירא הקטן

21 הוה סיים מסאני אוכמי היה נועל נעליים שחורות שלא כמנהג ישראל, וקאי בשוקא ועומד בשוק של נהרדעא, אשכחוהו דבי ריש גלותא מצאוהו אנשי בית ראש הגולה ואמרו ליה לו: מאי שנא הני מסאני מדוע שונים נעליים אלה שאתה נועל? אמר להו להם: דקא מאבילנא שאני מתאבל על ירושלים ומשום כך נועל אני נעליים שחורים, שכן דרך האבלים בלבושים שחורים. אמרו ליה לו: וכי את חשיבת לאיתאבולי אתה אדם חשוב מספיק כדי להתאבל בפרהסיה על ירושלים? סבור יוהרא הוה חשבו שגאוה סתם היא, וכיון שנוהג שלא כמנהג ישראל אתיוה וחבשוה הביאוהו לבית הסוהר ואסרוהו שם כעונש.

22 אמר להו להם: גברא רבה אנא אדם גדול אני, כלומר, תלמיד חכם אני הראוי להתאבל על ירושלים בפרהסיה. אמרו ליה לו: מנא ידעינן מניין אנו יודעים שכן הוא? אמר להו להם: או אתון בעו מינאי מילתא אתם תשאלו אותי דבר ואענה לכם, או אנא איבעי מינייכו מילתא אני אשאל אתם דבר. אמרו ליה לו: בעי את שאל אתה.

23 אמר להו להם: האי מאן דקץ כופרא מי שקוצץ תמרי בוסר של חבירו מאי מה משלם? אמרו ליה לו: משלם דמי כופרא תמרי בוסר. אמר להם: והא הוו תמרי והרי יהיו בסופו של דבר תמרים בשלים ונמצא שהפסיד אותם יותר! אמרו ליה לו: אם כן משלם דמי תמרי תמרים. אמר להו להם: והא לאו תמרי שקל מיניה והרי לא תמרים לקח ממנו וכיצד נחייב אותו בנזק על דבר שלא עשה?

24 אמרו ליה לו: אם כן אימא לן את אמור לנו אתה. אמר להו להם: מעריכים את הנזק אגב הקרקע בששים כיוצא בו. אמרו ליה לו: מאן אמר כוותיך מי אומר כמותך שיוכיח שאתה צודק? אמר להו להם: הא הרי שמואל חי ובית דינו קיים, יכולים אתם לשאול אותו. שדרו קמיה שלחו לפני שמואל את הבעיה ומה שפסק אליעזר זעירא, אמר להו להם: שפיר קאמר לכו יפה אמר לכם כי בששים מעריכים, וכיון ששמעו כך הבינו שאדם גדול הוא ושבקוהו והניחוהו.

25 א שנינו במשנה שר' שמעון אומר: אכלה פירות גמורים משלם מחיר של פירות גמורים לעצמם, ואין מחשבים את מחירם אגב הקרקע. ומבררים: מאי טעמא מה טעם, מקור, הדבר? שכן הא דאמר רחמנא זה שאמרה התורה "ובער בשדה אחר" שמות כב, ד וכתוב זה מלמד ששמין מעריכים על גב השדה, הני מילי דברים אלה אמורים דווקא במידי בדבר, בפירות, שצריך לשדה כדי לגדול בו, ואילו הני אלה הפירות הגמורים כיון שלא צריכי צריכים לשדה — בעינייהו בעי שלומי בעינם, כמות שהם, צריך לשלם.

26 אמר רב הונא בר חייא אמר ר' ירמיה בר אבא: דן רב הלכה למעשה בנושא אחד כר' מאיר למרות שבדרך כלל פוסקים כדעת החולק עליו, ופסק הלכתא הלכה לתלמידים כר' שמעון אף שדעתו היא דעת יחיד.

27 ומסבירים: דן רב עצמו כר' מאיר, דתניא שכן שנינו בברייתא: שדה שייחד הבעל לאחריות לגביית כתובתה של אשתו, ורצה אחר כך הבעל למוכרו. אם כתב הבעל ומכר את השדה לראשון ולא חתמה לו אשתו שהיא מאשרת את הדבר, והתבטלה המכירה, ואחר כך מכר וכתב לשני וחתמה לו — הרי אבדה בכך האשה את כתובתה, שהרי המכירה חלה ושוב אין לה ממה לגבות, אלו דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר, יכולה היא שתאמר: נחת רוח עשיתי לבעלי אבל לא התכוונתי לוותר באמת על זכותי, ועדיין השעבוד קיים, אתם התובעים מה לכם עלי.

28 ופסק רב הלכתא הלכה כר' שמעון, כי הא דתנן כמו זו ששנינו במשנתנו, ר' שמעון אומר: אכלה פירות גמורין — משלמת פירות גמורין, אם אכלה סאה — סאה, אם אכלה סאתים — משלמת סאתים.

29 ב משנה המגדיש עושה גדיש תבואתו בתוך שדה חבירו שלא ברשות בעל השדה, ואכלתן בהמתו של בעל השדה את פירות התבואה — פטור בעל השדה, ואם הוזקה בהן על ידי אכילתה — בעל הגדיש חייב, ואולם אם הגדיש ברשות — הרי בעל השדה חייב בנזק שאירע לתבואה.

30 ג גמרא ומבררים: לימא תנן האם נאמר ששנינו משנה שלא כשיטת רבי, דאי שאם כשיטת רבי, האמר הרי אמר: מי שנתן לחבירו רשות להכניס דברמה לחצירו, אינו חייב באחריותו עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור, וכאן הרי לא קיבל עליו לשמור! אמר רב פפא: הכא בנטר בי דרי עסקינן כאן בשומר הגרנות עוסקים אנו, שאנשים מכניסים את תבואתם לרשותו על מנת שישמור עליה. שכיון דאמר ליה שאומר לו השומר לבעל התבואה: "עייל היכנס וגדוש", הרי זה כמי שאומר לו "עייל ואנטר היכנס ואשמור לך" הוא זה.

31 ד משנה השולח את הבערה אש ביד חרש שוטה וקטן שאינם בני דעת ואינם אחראים למעשיהם, אם נגרם על ידי כך נזק — פטור בדיני אדם שהרי הוא עצמו לא עשה מעשה, וחייב בדיני שמים, שהרי מבחינה מוסרית יש עליו אחריות. שלח את האש ביד פקח וגרם שריפה — השליח הפקח חייב, שאין שליח לדבר עבירה.

32 ועוד לענין אחריות על בעירה: אם אחד הביא את האור אש ואחריו אחד הביא את העצים ומתוך כך יצאה האש והזיקה — המביא את העצים חייב. ולהיפך, אחד הביא את העצים ואחריו אחד הביא את האור — המביא את האור חייב, שהאחרון הגורם לשריפה הוא שחייב.

33 בא אחר וליבה את האש ומתוך כך יצאה האש והזיקה — המלבה חייב, שהוא האחרון שגרם. ליבתה הרוח את האש — כולן פטורין שהרי הקודמים לא עשו בעצמם את הנזק.

34 ה גמרא אמר ריש לקיש משמיה משמו של חזקיה: לא שנו שהמשלח את האש ביד חרש שוטה וקטן פטור אלא שמסר לו גחלת וליבה אותה החרש עצמו, אבל אם מסר לו שלהבת — חייב, מאי טעמא מה טעם הדבר? מעשיו של המשלח הם גרמו לו במישרין שתהא דליקה.

35 ור' יוחנן אמר: אפילו מסר לו שלהבת — פטור, מאי טעמא מה טעם הדבר? צבתא אחיזתו של החרש גרמה לו, שהרי סתם שלהבת אינה גורמת דליקה, והמשלח את החרש לא מחייב חייב בנזקים שגרם עד שימסור לו גווזא ענפים