ביאור שטיינזלץ על בבא קמא ל׳

1 משום בשם ר' ישמעאל שאדם חייב על הבור אף שאינו ברשותו!

2 ומשיבים: לא קשיא אין זה קשה, הא זו — שיטה דידיה שלו, שסבור שעל נזקים שאינם שלו פטור. הא זו — דרביה של רבו, כלומר, שאמר בשם ר' ישמעאל שסבור שחייב על נזקים אלה, אף כי הוא עצמו אינו סובר כן.

3 א משנה השופך מים ברשות הרבים והוזק בהן אחר — חייב השופך בנזקו. המצניע טומן, מחביא את הקוץ ואת הזכוכית באדמה, וכן הגודר את גדרו שבין רשותו לרשות הרבים בקוצים, וכן גדר שנפל לרשות הרבים, והוזקו בהן אחרים — הרי זה חייב בנזקן.

4 ב גמרא על מה ששנינו במשנה שהשופך מים ברשות הרבים חייב בנזקם, אמר רב: לא שנו אלא שנטנפו נתלכלכו כליו של העובר במים, אבל הוא עצמו שהוחלק בהם ונפל וניזוק — פטור השופך, כי קרקע עולם הזיקתו ולא המים.

5 אמר ליה לו רב הונא לרב: מדוע יפטר אם נחבט אדם בקרקע? לא יהא דינם של המים שנשפכו באותו המקום אלא כרפשו הבוץ שלו שהזיק ברשות הרבים שהרי עשו מים אלה טיט, וטיט זה שייך לו, וחייב על נזקיו!

6 ענה לו: מי סברת האם סבור אתה שמדובר שלא תמו נבלעו ויבשו מיא המים ונעשו רפש? כאן מדובר במקרה שכבר תמו מיא המים ונשארה רק לחלוחית, וממנה נתלכלכו בגדיו.

7 ושאל: אם כן תרתי שתים שתי הלכות בענין ניטנפו כליו למה לי? שהרי לשיטת רב כבר נאמרה הלכה זו במשנה הקודמת בענין הכד שנשבר והתלכלכו בגדיו במימיו!

8 ומשיבים: הלכה חדא אחת נאמרה לנזק שאירע בימות החמה, וחדא ואחת לנזק בימות הגשמים.

9 והסבר להבדל בדברים, ממה דתניא ששנינו בברייתא: כל אלו שאמרו פותקין ביבותיהן פותחים את הביב המנקז את השפכים מביתם לרשות הרבים, וגורפין מנקים ומוציאים החוצה את מי מערותיהן שהיו מכונסים בהן מים שריחם רע, שבימות החמה אין להן רשות לעשות זאת, ובימות הגשמים כיון שבין כה וכה יורד גשם יש להם רשות, ואף על פי שכל אלו ברשות הם מוציאים את המים, אם הזיקו אותם המים — חייבין לשלם. וכיון שיש הבדל לענין רשות לשפוך מים בין ימות החמה וימות הגשמים, היה צורך לשנות גם משנה ראשונה וגם משנה זו, שאף ששפך ברשות — חייב בנזקים.

10 ג נאמר במשנה כי המצניע את הקוץ ואת הזכוכית, והגודר את גדרו בקוצים — חייב בנזקו. ועל כך אמר ר' יוחנן: לא שנו במשנתנו אלא מפריח, שבנה את הגדר באופן שהיו הקוצים בולטים החוצה, אבל מצמצם, שקוצי הגדר היו בתוך רשותו שלו — לא חייב. ושואלים: מאי טעמא מה הטעם שפטור? אמר רב אחא בריה בנו של רב איקא: לפי שאין דרכן של בני אדם להתחכך בכתלים, אלא בדרך כלל מרחיקים קצת מן הכותל, ונמצא שלא רק שהיה זה ברשותו, אלא שלא גרם היזק כלל ברשות הרבים.

11 ועוד באותו ענין, תנו רבנן שנו חכמים: המצניע קוצותיו קוציו וזכוכיותיו לתוך כותל של חבירו, ובא בעל כותל וסתר כותלו ונפל לרשות הרבים, והזיקו הקוצים והזכוכית — חייב המצניע.

12 אמר ר' יוחנן: לא שנו אלא בכותל רעוע, שהיה המצניע צריך לשער שיהרסהו בעל הכותל במהרה, אבל בכותל בריא חזק — המצניע פטור, וחייב בעל הכותל.

13 אמר רבינא, זאת אומרת: המכסה בורו בדליו של חבירו, ובא בעל הדלי ונטל דליו ונגרם נזק בבור — חייב בעל הבור.

14 ושואלים: פשיטא פשוט, מובן מאליו שכן הוא, שהרי הוא בדיוק כדברי ר' יוחנן בענין המצניע קוצים בכותל רעוע, שמתחילת הצנעת המזיק הבור או הקוץ עומד הוא להפוך למזיק, ומה חידש רבינא בדבריו?

15 ומשיבים: מהו דתימא שתאמר: התם שם דווקא בכותל הוא שפטור בעל הכותל, משום שלא הוי ידע ליה דלודעיה ידע מיהו אותו שהצניע שיוכל להודיעו שיוציא משם את קוציו, אבל הכא דידע ליה, הוה ליה לאודועיה כאן שבעל הדלי הוא יודע אותו, את בעל הבור, היה לו להודיעו שהוא נוטל משם את דליו, על כן קא משמע לן השמיע לנו רבינא, שאף כאן אין עליו חובה להודיע לבעל הבור, ואין מוטלת עליו כלל אחריות לדבר.

16 ועוד בענין זה, תנו רבנן שנו חכמים: חסידים הראשונים היו מצניעים קוצותיהם וזכוכיותיהם בתוך שדותיהן שלהן, ומעמיקים להן בהצנעה זו שלשה טפחים, כדי שלא יעכב את המחרישה.

17 רב ששת שדי להו בנורא היה זורק אותם, את קוציו, באש, רבא שדי להו בדגלת היה זורק אותם בתוך נהר חדקל הכל כדי שלא להזיק את הבריות.

18 אמר רב יהודה: האי מאן דבעי למהוי חסידא מי שרוצה להיות חסיד — לקיים מילי שיקיים את הדברים של מסכת נזיקין כדי שיימנע מלהזיק את חביריו. רבא אמר שיקיים מילי הדברים שנאמרו במסכת אבות, ואמרי לה ויש אומרים: מילי הדברים שנידונים במסכת ברכות.

19 ד משנה המוציא את תבנו וקשו לרשות הרבים לזבלים, שרוצה להשתמש בהם אחר כך לשם זיבול, והוזק בהן אחר — חייב המוציא את הקש בנזקו, וכל הקודם לזכות בהן זכה בהם, שיכול כל אדם לקחת קש זה לעצמו. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל המקלקלין ברשות הרבים והזיקו בקלקול זה — חייבין לשלם, וכל הקודם בהן זכה.

20 ההופך את הגלל גללי בהמה שהיו מונחים ברשות הרבים, והוזק בהן אחר — חייב בנזקו.

21 ה גמרא ומציעים: לימא מתניתין האם לומר שמשנתנו המחייבת את המוציא תבנו וקשו בנזקים שנגרמו ברשות הרבים. היא שלא כשיטת ר' יהודה.

22 דתניא שהרי שנינו בברייתא, שר' יהודה אומר: בשעת הוצאת הזבלים, כאשר דרך בני אדם לעשות זאת, אדם מוציא זבלו לרשות הרבים וצוברו שם כל שלשים יום, כדי שיהא נישוף נדרס ברגלי אדם וברגלי בהמה, שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ, כלומר, אין רשות לאחרים לעכב את המוציאים, כיון שעל תנאי זה קיבלו כל ישראל את הארץ בימי כיבושה בזמן יהושע בן נון. ואם כן, הואיל וברשות הוציא את זבלו — לא יתחייב עליו.

23 ודוחים: אפילו תימא תאמר שמשנתנו כדעת ר' יהודה, מכל מקום מודה ר' יהודה שאם הזיק — משלם מה שהזיק, שאף שעשה ברשות, אין זה פוטר אותו מאחריות לנזקים.

24 ומקשים, והתנן והרי שנינו במשנה, שר' יהודה אומר: אם נדלקה ערימת קש שעל גבי בהמה העוברת ברשות הרבים בנר חנוכה שהועמד ברשות הרבים — פטור בעל הנר, מפני שהוא מוציא את הנר לרשות הרבים ברשות. משמע שדבר שנעשה ברשות — אינו חייב לשלם נזקיו. מאי לאו האם אין הכוונה שבעל הנר פטור משום שהדליק ברשות בית דין, שכיון שיש לו רשות לעשות זאת בגלל הוראת בית דין שוב אינו חייב בנזקים?

25 ודוחים: לא, משום רשות מצוה, שלא די בכך על מנת לפוטרו משום שמותר בכך, אלא דווקא אם מצוה לעשות כן. דתניא שכן שנינו בברייתא, ר' יהודה אומר: בנר חנוכה — פטור, מפני שהוא רשות מצוה, שמפני שהוא מקיים מצוה הותר לו לעשות זאת. אבל דבר שאין בו מצוה, אף שיש לו רשות בית דין לעשות — אינו נפטר משום כך מחובת תשלום על נזקיו.

26 ומציעים: תא שמע בוא ושמע ראיה לדבר ממה ששנינו במקור אחר: כל אלו שאמרו מותרין לקלקל ברשות הרבים — אם הזיקו חייבין ללשלם, ור' יהודה פוטר, הרי למדנו במפורש שלדעת ר' יהודה אם עשה ברשות בית דין פטור מתשלום על נזקיו!

27 אמר רב נחמן: מתניתין משנתנו עוסקת כשהוציא שלא בשעת הוצאת זבלים שאז אין לו רשות בית דין להוציא, ושיטת ר' יהודה היא שרק אם עשה שלא ברשות — חייב.

28 רב אשי אמר:

29 תבנו וקשו דווקא תנן שנינו שחייב עליהם משום דמשרקי שהם מחליקים ואנשים ניזוקים מהם יותר מבשאר דברים, ובזה אף ר' יהודה מודה שחייב עליהם.

30 א שנינו במשנה כי המוציא את תבנו וקשו לרשות הרבים — כל הקודם בהן זכה. ובפירושה של זכיה זו נחלקו חכמים. אמר רב: זכה בין בגופן, בעצם הדבר שהוציאו בעליו לרשות הרבים, בין בשבחן, בריווח, בהשבחה שנוצרה בהם במשך הזמן שהיו ברשות הרבים. וזעירי אמר: זכה בשבחן אבל לא בגופן, וצריך לשלם לבעל הקש והתבן את שוויים כפי שהיה בזמן שהוציאם.

31 ומבררים: במאי קמיפלגי במה, באיזה עקרון, נחלקו? — רב סבר: קנסו גופן משום שבחן, שקנסו חכמים על הבעלים שיפסידו את גוף הדבר שהוציא אף שהוא של בעליו, משום תוספת השבח שהרוויח על ידי מעשה אסור. וזעירי סבר: לא קנסו גופן משום שבחן, אלא רק את שבחם בלבד. ומנסים להביא ראיה לשיטתו של זעירי, מדבר שאין בו שבח כלל.

32 תנן שנינו בהמשך המשנה: ההופך את הגלל ברשות הרבים והוזק בהן אחר — חייב בנזקו. ואילו "כל הקודם זכה" לא קתני שנה, הרי שעל גוף הדבר לא גזרו, וקשה לרב!

33 ומשיבים: מכאן אין להוכיח, כי תנא לרישא שנה בתחילה במוציא תבנו וקשו שהקודם זכה, והוא הדין לסיפא לסוף בהופך את הגלל שגם כן זכה בו, ולא היה צריך לחזור ולשנותו שנית.

34 ומקשים: והא תני עלה והרי שנויה ברייתא אחרת עליה: אסורין משום גזל, ומכאן שאין אדם אחר יכול לזכות בהם, וקשה לרב!

35 ומשיבים: כי קתני כאשר שנה "אסורין משום גזל" — אכולה מתניתין קאי על כל משנתנו הוא עומד, מתייחס ולא רק על קטע מסויים זה, והכוונה היא לאותו שקדם וזכה. כלומר, כיון שזכה בהם אדם מן הרחוב — אסור באיסור גזל לכל אדם אחר לקחת את הדבר ממנו.

36 ומקשים: והא והרי לא קתני הכי שנה כך, דתנן שהרי שנינו בברייתא: המוציא תבנו וקשו לרשות הרבים לזבלים, והוזק בהן אחר — חייב בנזקו, וכל הקודם בהן זכה, ומותר משום גזל. וההופך את הגלל לרשות הרבים והוזק בהן אחר — חייב, ואסור משום גזל!

37 אמר רב נחמן בר יצחק: וכי מדין גלל קרמית אתה משליך, מראה סתירה לשיטת רב שיכול אחר לזכות בו?! דבר שיש בו שבח, כלומר, שערכו עולה במשך הזמן על ידי היותו ברשות הרבים, יכול אתה לתרץ לשיטת רב כי קנסו את גופו משום שבחו, ואילו דבר שאין בו שבח — לא קנסו על גופו, והגללים אין ערכם עולה על ידי היותם ברשות הרבים.

38 איבעיא להו נשאלה להם ללומדים: לדברי רב האומר שקנסו גופן משום שבחן, האם לאלתר קנסינן מיד אנו קונסים אותו, שיכול אחר לזכות בו, אף שעדיין לא הספיק להשביח, או שמא לכי מייתי שבחא קנסינן כאשר מביא שבח קונסים אנו אותו?

39 ומציעים: תא שמע בוא ושמע ראיה לדבר, מדקאיירינן מכיון שדיברנו, הקשינו מדין גלל שאין בו שבח, משמע שקונסים אפילו לפני שהביא שבח!

40 ודוחים: ותסברא וסבור אתה שאפשר להוכיח מכאן? הלא כי איירינן כאשר דיברנו מדין גלל היה זה מיקמי דלשני לפני שתירץ רב נחמן בר יצחק שדין גלל שונה מאחרים. אבל לבתר דשני לאחר שתירץ רב נחמן מה שתירץ, מי איכא למירמא האם יש מקום להקשות מגלל כלל? ואין להביא משם ראיה.

41 ומציעים: לימא כתנאי האם אפשר לומר שהדבר שנוי במחלוקת תנאים שנחלקו באותו ענין, ששנינו: שטר שכתוב בו רבית — קונסין אותו את המלוה ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: גובה את הקרן, אבל לא את הרבית. ואם כן לימא האם לומר: רב שאמר כשיטת ר' מאיר שלדבריו קונסים את גוף הדבר הקרן משום השבח הריבית האסור, וזעירי שאמר כרבנן כשיטת חכמים שלדבריהם קונסים רק את השבח?

42 ודוחים: אמר יכול היה לומר לך רב: אנא דאמרי אני שאמרתי את שיטתי אפילו לרבנן לדעת חכמים אמרתי, כי עד כאן לא שמענו כי קאמרי רבנן התם אמרו חכמים שם שאין קונסים בגוף ההלוואה אלא משום שהיתה זו קרן דבהתירא שבהיתר, שהרי עצם ההלוואה של הקרן מעשה של היתר הוא, וכל האיסור הוא רק הריבית הנוספת, ואותה יש לקנוס. אבל הכא כאן במוציא קשו ותבנו לרשות הרבים, קרן גופא עצמו הדבר עצמו קמזיק מזיק ויש מקום לקנוס אותו בגוף הדבר.

43 ומן הצד השני זעירי אמר יכול היה לומר לך: אנא דאמרי אני שאמרתי את שיטתי אפילו לדעת ר' מאיר אמרתי, שכן עד כאן לא שמענו כי קאמר אמר ר' מאיר התם שם בהלוואה בריבית שאינו גובה אף הקרן, אלא משום שמשעת כתיבה של השטר כבר נעשית עבירה, דעבד ליה שומא שכבר עשה את ההערכה בשטר בשעת כתיבת הסכום, אבל הכא כאן כשמוציא את קשו ותבנו לרשות הרבים מי יימר דמזיק מי יאמר שהקש כלל יזיק? וכיון שבשעת הנחת הקש והתבן אין זה בהכרח שיזיקו — אין מקום לקנוס את האיש בקש ובתבן עצמם.

44 ומציעים עוד: לימא האם לומר שרב וזעירי חלוקים כהני תנאי כמחלוקת תנאים אלה, ששנינו: המוציא תבנו וקשו לרשות הרבים לזבלים, והוזק בהן אחר — חייב המוציא בנזקו, וכל הקודם לזכות בהן, בזבלים — זכה, ואסורין משום גזל. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל המקלקלין ברשות הרבים והזיקו — חייבין לשלם, וכל הקודם בהן זכה, ומותרין משום גזל.

45 ומעתה נברר: הא גופא קשיא הברייתא הזו היא עצמה קשה, אמרת בדברי חכמים: כל הקודם בהן זכה, והדר קאמר וחזר ואמר אסורין משום גזל, משמע שאסור לזכות בהם! אלא לאו הכי קאמר האם לא כך אמר, כך יש להבין את הדבר: וכל הקודם בהן זכה כוונתו — בשבחן, ואסורין משום גזל כוונתו — אגופן לגבי גופן. ואתא ובא רבן שמעון בן גמליאל למימר לומר: אפילו גופן נמי גם כן כל הקודם בהן זכה. ונמצא שיש מחלוקת תנאים אם קנסו גם בגופם או רק בשבחם.

46 ומעירים: לדעת זעירי ודאי מחלוקת תנאי תנאים יש בכך, שהרי רבן שמעון בן גמליאל במפורש מתיר אותם משום גזל, ואולם לדעת רב, מי לימא תנאי האם לומר כי מחלוקת תנאים היא?

47 משיבים: אמר יכול היה לומר לך רב: דכולי עלמא לדעת הכל: קנסו גופן משום שבחן, והכא וכאן בשאלה של הלכה ואין מורין כן קא מיפלגי חלוקים הם, דאתמר שנאמר שנחלקו אמוראים בענין זה של קנסו גופם משום שבחם אם מורים כן לרבים, שרב הונא אמר דבשם רב: הלכה ואין מורין כן, כלומר, שאמנם מותר למוצא לקחת לעצמו אף את גוף הקש והתבן, אבל אין מורים לרבים בפומבי לעשות כן, כדי שלא ילמדו דרכי גזל, והיא כדברי תנא קמא בברייתא. רב אדא בר אהבה אמר: הלכה, ומורין כן, וכדברי רבן שמעון בן גמליאל.

48 ושואלים: איני וכי כן הוא שכך דעתם? והא והרי רב הונא עצמו אפקר חושלי הפקיר שעורים קלופות ששטח אדם אחד ברשות הרבים, וכן רב אדא בר אהבה אפקר הפקיר