ביאור שטיינזלץ על בבא קמא מ״ח

1 מאי מה ברשות ומאי ומה שלא ברשות איכא יש כאן? שלגבי שורו של אדם זר אין הבדל אם הכניס זה את פירותיו לחצר חבירו ברשותו או שלא ברשותו!

2 אמרי אומרים בתשובה: אם ברשות הכניס — הויא לה הריהי לגבי אותו שור בכלל נזקי שן ברשות הניזק שלענין הפירות הריהי כחצר שלו, ושן ברשות הניזק חייבת. ואם הכניס שלא ברשות — אם כן הויא לה הריהי כשן ברשות הרבים, ושן ברשות הרבים פטורה. על כל פנים מכאן לא למדנו דבר לענייננו.

3 ומציעים, תא שמע בוא ושמע ראיה ממקום אחר, ששנינו בברייתא: הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות, ובא שור ממקום אחר ונגחו — פטור, ואם הכניס ברשות — חייב. ונברר: מאן מי פטור ומאן ומי חייב? לאו האם לא פטור כוונתו בעל חצר, וחייב בעל חצר? ומכאן יש ראיה ששמירת כל הנזקים קיבל עליו בעל הבית.

4 ודוחים: לא, פטור בעל השור המזיק, וחייב בעל השור המזיק. ושואלים: אי הכי אם כך מאי מה ברשות ומאי ומה שלא ברשות איכא יש כאן, ומה ההבדל לגבי שור מזיק זה? שהרי בנזקי קרן חייב על נגיחה בכל מקום, ואף ברשות הרבים!

5 אמרי אומרים בתשובה: הא מני זו כשיטת מי היא — כשיטת ר' טרפון היא, שאמר: משונה דין שונה יש לקרן בחצר הניזק — נזק שלם משלם. ולפי שיטתו כך פירושה של הברייתא: אם ברשות הכניס הניזק את שורו — הויא לה הריהי קרן בחצר הניזק, ומשלם המזיק נזק שלם, אם שלא ברשות נכנס — הויא לה הריהי קרן ברשות הרבים, ופטור מנזק שלם, ולא משלמא משלמת אלא חצי נזק.

6 א מסופר: ההיא איתתא דעלתה למיפא בההוא ביתא אשה אחת שנכנסה לאפות בבית אחד ובידה עיסת בצק, אתא ברחא דמרי דביתא אכלה ללישא חביל ומית בא התיש של בעל הבית אכל את העיסה של האשה וכתוצאה מכך התחמם ומת, חייבה רבא את האשה לשלומי לשלם את דמי ברחא התיש.

7 ושואלים: לימא פליגא האם לומר כי חלוק רבא על רב, שהרי אמר רב במכניס פירותיו לחצר חבירו שלא ברשות והוזקה בהמת חבירו באכילתם, שפטור בעל הבית, משום הויא שהיה לה שלא תאכל?

8 אמרי אומרים בדחיה: הכי השתא וכי כך אתה משווה?! התם שם שהכניס פירותיו שלא ברשות — לא קביל עליה נטירותא קיבל על עצמו שמירה שלא יזיקו, הכא כאן שהיה הדבר ברשות — קביל עליה נטירותא קיבל על עצמו, כלומר, האשה, שמירה.

9 ושואלים: ומאי שנא ובמה שונה זה ממה ששנינו בברייתא: האשה שנכנסה לטחון חטין אצל בעל הבית שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל הבית — פטור בעל הבית מלשלם לה, ואם הוזקה בהן הבהמה — חייבת האשה. ונדייק: טעמא הטעם, דווקא משום שנכנסה שלא ברשות, הא הרי אם נכנסה ברשות — היה דינה: פטור!

10 אמרי אומרים בתשובה: אם נכנסה לטחון חטים, כיון דלא בעיא צניעותא מידי שאינה צריכה צניעות כלל — לא בעי מסלקי מרוותא דחצר נפשייהו, ועליה דידיה רמי נטירותא אין צריכים בעלי החצר לסלק עצמם משם, ועליו עצמו מוטלת השמירה. אבל אם נכנסת למיפא לאפות, כיון דבעיא שצריכה היא צניעותא צניעות משום שהיא מגלה את זרועותיה תוך כדי לישה, משום כך מרוותא בעלי החצר מסלקי נפשייהו מסלקים את עצמם משם, כדי שתוכל לאפות, הלכך עלה דידה רמיא נטירותא על כן עליה עצמה מוטלת השמירה של כל הנמצא בחצר.

11 ב שנינו במשנה: הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות וכו'. ועוד בענין זה של שור הנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות וגרם בכניסתו זו לנזק, אמר רבא: הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות, וחפר בה השור בורות שיחין ומערות — בעל השור חייב בנזקי החצר, במה שקילקל שורו את החצר, ובעל החצר חייב בנזקי הבור אם נתקל מישהו ונפל בבור זה.

12 אף על גב אף על פי שאמר מר החכם שיש לפרש את הכתוב "כי יכרה איש בר" שמות כא, לג כהדגשה למיעוט: "איש" — ולא שור שכרה בור, והיה צריך איפוא בעל החצר להיות פטור על בור זה, הכא כאן כיון דאית ליה להאיך שיש לו לזה, לבעל החצר חובה למלוייה למלאותו את הבור בעפר ולא קא מלייה מילאו — כמאן דכרייה דמי כמי שכרה את הבור הוא נחשב.

13 ועוד אמר רבא בענין דומה: הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות, והזיק השור את בעל הבית, או בעל הבית נתקל והוזק בו — חייב בעל השור. רבץ השור והזיק בכך — פטור.

14 ותמהים: ומשום שרבץ והזיק ברביצתו הוא פטור? אמר רב פפא: מאי מה פירוש "רבץ" — הכוונה היא שהרביץ הטיל על האדמה גללים ואחרי כן נטנפו בהם כליו בגדיו של בעל הבית, דהויא שהריהם נעשו הגללים כהיזק בור, ולא מצינו מצאנו בור שחייב בו את נזקי הכלים.

15 ושואלים: הניחא זה נוח לשיטת שמואל שאמר: כל תקלה בכלל נזק בור הוא, שיש לה דיני בור לפוטרו מנזקי כלים. אלא לשיטת רב שאמר שאין רכושו של אדם נחשב לבור עד אלא אם כן הוא מפקר ליה מפקיר אותו, מאי איכא למימר מה יש לומר?

16 אמרי אומרים: סתם גללים אפקורי מפקיר להו מפקיר אותם בעל השור, ואם כן הרי זה בור גמור גם לדעת רב.

17 ועוד הלכה בענין דומה אמר רבא: אדם או בעל חיים שנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות, והזיק את בעל הבית או בעל הבית הוזק בו, שנתקל בו — חייב, ואם הזיקו בעל הבית — פטור.

18 אמר רב פפא: לא אמרן אמרנו דבר זה אלא כשלא הוה ידע ביה היה בעל הבית יודע בו שנכנס, אבל אם הוה ידע ביה היה יודע בו שנכנס, אף שנכנס בלא רשות, אם הזיקו בעל הבית — חייב. ומסבירים: מאי טעמא מה הטעם? משום דאמר ליה שאומר לו הניזק לבעל החצר: נהי דאית אמנם יש לך רשותא לאפוקי רשות להוציא אותי , מחצרך, אבל לאזוקי לית להזיק אותי אין לך רשותא רשות.

19 ומעירים: ובשיטתם זו, שמחייבים בכל מקרה את הנכנס שלא ברשות על נזקי בעל הבית, אזדו לטעמייהו הולכים הם, רבא ורב פפא, לשיטתם, שאמר רבא ואיתימא ויש אומרים שאמר זאת רב פפא:

20 שניהם, שני אנשים שהיו באותו מקום ברשות, או ששניהם היו במקום אחד שלא ברשות. אם הזיקו זה את זה, שפגעו במישרין — חייבין שניהם. אם נתקלו והוזקו זה בזה — פטורין. ונדייק מכאן: טעמא הטעם, דווקא כששניהם נכנסו ברשות או שניהם שלא ברשות, אבל אם אחד נמצא במקום ברשות כגון בעל הבית, שהחצר שלו, ואחד שלא ברשות, כגון זה שנכנס, זה שברשות אם הזיק — פטור, וזה שלא ברשות — חייב בנזקי השני, וכדברי רבא ורב פפא.

21 א עוד שנינו במשנה: שור שנכנס שלא ברשות ונפל לבור והבאיש את מימיו — חייב. ובהסבר הלכה זו אמר רבא: לא שנו הלכה זו אלא שהבאיש השור את המים בשעת נפילה, אבל אם לאחר נפילה הובאשו המים מחמתו, כגון שמת שם והסריחה הנבילה — פטור, מאי טעמא מה טעם הדבר? הוי נהיה נעשה השור בור כלומר, תקלה, ומים הריהם ככלים שנפלו לבור, ולא מצינו מצאנו בור שחייב בו את נזקי הכלים.

22 ומעירים: הניחא דבר זה נוח לשיטת שמואל, שאמר: כל תקלה בור הוא, ויש לה כל דיני בור, ואף לפוטרו מנזקי כלים. אלא לשיטת רב שאמר שאינו נקרא בור עד דמפקר ליה שמפקיר אותו, מאי איכא למימר מה יש כאן לומר? שמן הסתם אין הבעלים מפקיר את השור או אף את נבלתו!

23 אלא, אי איתמר, הכי איתמר אם נאמר הדבר, כך נאמר אמר רבא: לא שנו הלכה זו אלא שהבאיש השור את מימי הבור מגופו נבלתו, אבל הבאיש השור את המים מריחו — פטור הבעלים. מאי טעמא מה טעם הדבר? גרמא בעלמא גרימה בלבד הוא, שאמנם הוא אחראי לנפילה, אך הסרחון לא נעשה על ידי מעשה שורו עצמו, אלא מאליו, ועל גרמא בעלמא גרימת נזק בסתם לא מיחייב מתחייב אדם לשלם, אלא רק אם הוא מזיק בפועל.

24 ב עוד שנינו במשנה: היה אביו או בנו לתוכו של הבור, ונפל השור עליו והרגו — משלם בעל השור את הכופר. ושואלים: ואמאי ומדוע משלם כופר? הא הרי תם הוא השור, ותם פטור מתשלום כופר! אמר רב: בשור המועד ליפול על בני אדם בבורות עסקינן עוסקים אנו כאן.

25 ושואלים: אי הכי, בר קטלא אם כך, בן מוות הוא השור, שאם שור הוא מועד לדבר זה הרי הוא כמזיק ביודעין וחייב מיתה! ומשיבים, אמר רב יוסף: מדובר כאן דחזא ירוקא שראה ירק על פי הבור ונפל, שלא התכוון במקרה זה להזיק בנפילה, אלא לאכול, אלא שמועד הוא ליפול כך, ולכן משלם כופר.

26 שמואל אמר: אכן, שור זה שבמשנתנו תם הוא, ואולם הא מני משנה זו כשיטת מי היא — כשיטת ר' יוסי הגלילי היא, שאמר: תם — משלם חצי כופר. ואף במשנתנו יש להבין שהכוונה היא לחצי כופר.

27 עולא אמר: אכן משנתנו כשיטת ר' יוסי הגלילי היא הסבור שאף שור תם שייך בתשלום כופר, אלא שהוא מחייב במלוא תשלום הכופר, שכן ר' יוסי הגלילי אמר כשיטת ר' טרפון שאמר: קרן תמה שהזיקה בחצר הניזק — נזק שלם משלם בעליה לניזק, הכי נמי כך כאן גם כן כופר שלם משלם למרות שהוא תם.

28 ושואלים: בשלמא נניח להסברו של עולא היינו דקתני זו ששנינו היה אביו או בנו לתוכו לפי שהיתה זו קרן בחצר הניזק, אלא להסברו של שמואל מאי איריא מה שייך, מדוע הוזכרו דווקא אביו או בנו? אפילו אחר נמי גם כן צריך לשלם עליו חצי כופר, ואף אם היה זה ברשות הרבים!

29 ומשיבים: אכן כך, אלא שאורחיה דמילתא קתני דרך הדברים המצויה שנה, שמן הסתם היה בבור מישהו ממשפחת בעל החצר.

30 ג עוד שנינו במשנה שאם הכניס ברשות — בעל החצר חייב. רבי אומר: בכולן אינו חייב עד שיקבל עליו לשמור. איתמר נאמר שחלקו אמוראים בפסק ההלכה שבמחלוקת זו: רב אמר: הלכתא הלכה כתנא קמא, ושמואל אמר: הלכתא הלכה כרבי.

31 ובאותו ענין שבמשנתנו עוד תנו רבנן שנו חכמים: אמר בעל החצר לבעל השור "כנוס הכנס שורך לחצרי ושמרו שמור אותו אתה ", אם הזיק השור את בעל החצר — חייב בעליו, אם הוזק — פטור בעל החצר. אם אמר לו "כנוס שורך ואני אשמרנו", אם הוזק השור — חייב בעל החצר, הזיק השור — פטור בעל השור.

32 תחילה מעירים לגופם של דברים, הא גופא קשיא ברייתא זו עצמה קשה, שכן אמרת אומר אתה בתחילת הברייתא שאם אמר לו "כנוס שורך ושמרו" אם הזיק השור — חייב, אם הוזק — פטור.

33 ונדייק בדבר: טעמא הטעם דווקא משום שאמר ליה לו בעל החצר לבעל השור "שמרו", אז חייב בעל השור ופטור בעל חצר, הא סתמא הרי סתם נתינת רשות להכניס את שורו בלא אמירה מפורשת "שמור אתה אותו" — היינו מבינים שחייב בעל חצר אם הוזק השור, ופטור בעל השור אם הזיק, וטעמו של דבר כשיטת חכמים במשנה, כי בסתמא בסתם מקבל עליה נטירותא עליו בעל החצר שמירה כאשר מתיר לו להיכנס לחצירו.

34 לעומת זאת, אימא סיפא אמור את סוף הברייתא: אמר לו "כנוס שורך ואני אשמרנו", אם הוזק — חייב, ואם הזיק — פטור.

35 ונדייק: טעמא הטעם דווקא משום שאמר ליה לו בעל החצר לבעל השור "ואני אשמרנו" הוא דמחייב שמתחייב בעל החצר ופטור בעל השור, הא סתמא הרי סתם נתינת רשות בלא שקיבל עליו שמירתו במפורש — חייב בעל השור ופטור בעל החצר, משום דבסתמא שבסתם בעל החצר לא מקבל עליה נטירותא עליו שמירה, ובזה

36 אתאן באנו לשיטת רבי, שאמר שאין חייב עד שבמפורש יקבל עליה נטירותא עליו שמירה בעל הבית לשמור, ונמצא כי רישא תחילת הברייתא כדעת רבנן חכמים וסיפא וסופה כדעת רבי!

37 אמר ר' אלעזר: תברא שבורה, חצויה, כלומר, אין ברייתא זו לפי שיטה אחת, אלא מי ששנה זו לא שנה זו. רבא אמר: כל הברייתא כולה כשיטת רבנן חכמים היא, ואין לדייק מן הלשון "אשמרנו", בסופה, שכן איידי דנסיב רישא מתוך שנקט בתחילה בדברי בעל החצר את הביטוי "שמרו", תנא סיפא שנה בסופה "ואני אשמרנו". אבל הוא הדין גם אם לא אמר כן, ונתן לו רשות בסתם להכניס לחצירו, שלדעת חכמים סתם נתינת רשות להיכנס היא גם קבלת אחריות על שמירה.

38 ואילו רב פפא אמר: כל הברייתא כולה כשיטת רבי היא, שבסתם אינה מקבל עליו שמירה, וכדיוק הדברים מסוף הברייתא. ובאשר לדיוק הדברים בתחילתה: סבר סבור לה כשיטת ר' טרפון, שאמר: קרן בחצר הניזק — נזק שלם משלם.

39 הלכך על כן, אם אמר ליה לו "שמרו" — לא מקני ליה מקנה לו על ידי כך מקום חלק כלשהו בחצר, שהרי אינו נותן לו אפשרות להתנהג בחצר לענין השור כאילו היתה זו חצירו, והויא ליה והרי היא נגיחה שנוגח השור את בהמתו של בעל החצר קרן בחצר הניזק, וקרן בחצר הניזק משלם נזק שלם.

40 ואולם אם לא אמר ליה לו "שמרו" — הרי על ידי מתן הרשות להכניס את השור אקנויי אקני ליה הקנה לו מקום חלק כלשהו בחצר לענין נזיקין, והויא ליה והרי היא חצר השותפין, וקרן בחצר השותפין אינו משלם אלא חצי נזק.

41 ד משנה שור שהיה מתכוין לנגוח את חבירו, והכה את האשה המעוברת וכתוצאה מכך יצאו ילדיה ולדותיה מתים — פטור בעל השור מדמי ולדות. ואילו אדם שהיה מתכוין להכות את חבירו והכה את האשה המעוברת, ויצאו ילדיה מתים — משלם דמי ולדות.

42 כיצד משלם דמי ולדות? כלומר, כיצד מעריכים את שוויים של הוולדות? שמין מעריכים את האשה כמה היא יפה שווה, אילו היתה נמכרת כשפחה עד שלא בטרם ילדה, וכמה היא יפה משילדה, ונותנים את ההפרש לבעלה של האשה. אמר רבן שמעון בן גמליאל :