ביאור שטיינזלץ על בבא קמא כ״ז

1 פטורין, לפי שאף אחד מהם לא הרג את האדם כולו, ואין חייבים מיתה על הריגת מקצת נפש. ר' יהודה בן בתירא אומר: אם הכוהו בזה אחר זה — האחרון חייב, מפני שקירב את מיתתו. ואף כאן, אף שהראשון זרק את התינוק, השני שקיבל את התינוק בסייף קירב את מיתתו, ולדעת ר' יהודה בן בתירה יהיה חייב.

2 ועוד מקרה דומה: זרק תינוק מראש הגג ובא שור מועד וקבלו בקרניו ומת — הרי זו פלוגתא מחלוקת בין ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא ורבנן וחכמים. דתניא שכן שנינו בברייתא על הכתוב המדבר בתשלום הכופר: "ונתן פדין נפשו" שמות כא, ל משמעו דמי ניזק, שצריך משלם הכופר לשלם דמיו של הניזק, ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר: דמי מזיק, כי המזיק הוא זה שצריך לכפר ולפדות נפשו ממיתה. ולענייננו, התינוק שנזרק לא היו לו דמים בעת שנגחו השור, כיון שהיה בהכרח מת בנפילתו, ולפיכך, לדעת הסובר שבעל השור משלם דמי ניזק — הרי הוא פטור. ואולם לדעה שמשלם דמי מזיק — צריך לשלם כופר על עצמו.

3 א ועוד אמר רבה דין דומה: נפל אדם מראש הגג ובתוך כדי נפילתו נתקע באשה באופן שנמצא שבא עליה, הרי זה חייב בארבעה דברים, וביבמתו אם היתה אשה זו יבמתו — לא קנה אותה בכך שתהא כאשתו. שלמרות שהיבם קונה את היבמה בביאה כלשהי בשוגג ובלא כוונה מכל מקום במקרה זה לא קנה, מפני שלא התכוון כלל לביאה.

4 ומפרטים: מה הם אותם ארבעה דברים שחייב בהם: חייב בנזק, בצער, בריפוי, בשבת. אבל בבשת — לא, דתנן שכן שנינו במשנה: אינו חייב על הבשת עד שיהא מתכוין לבייש, וזה ודאי לא נתכוון לכך.

5 ועוד אמר רבה במקרה דומה: נפל אדם מראש הגג ברוח שאינה מצויה שלא יכול היה להביא בחשבון מראש שיפול, והזיק ובייש בנפילתו — חייב על הנזק, ופטור בארבעה דברים, לפי שלא נתכוון לכך. אם ברוח מצויה נפל, הרי זו פשיעה רשלנות, ולכן אם הזיק ובייש בנפילתו — חייב בארבעה דברים, ואולם פטור על הבשת, שהרי לא נתכוון ליפול. ואם נתהפך תוך כדי נפילתו, שהתכוון ליפול דווקא על האדם, כדי שלא יינזק בנפילה בקרקע — חייב אף על הבשת שגרם, שאף שלא נתכוון לבייש מכל מקום נתכוון לפגוע,

6 דתניא שכן שנינו בברייתא: ממשמע שנאמר "ושלחה ידה" דברים כה, יא איני יודע שהחזיקה, אם כן מה תלמוד לומר בהמשך הכתוב "והחזיקה במבושיו "? לומר לך: כיון שנתכוין להזיק, אף על פי שלא נתכוין לבייש — חייב גם על הבושת שבדבר.

7 ועוד אמר רבה: הניח אדם לו, לאדם אחר, גחלת על לבו, ומת אותו אדם בשריפה — פטור המניח, משום שהלה היה צריך להסיר מעצמו את הגחלת, והמניח לא היה צריך לחשוב שהנפגע לא יסירנה ממנו ויישרף. אבל אם שם גחלת על בגדו של חבירו ונשרף הבגד — חייב, שיתכן שאותו אדם סבור שיתבע את נותן הגחלת ויקבל את דמי הבגד, ולכן אינו טורח להסיר את הגחלת.

8 אמר רבא: תרוייהו תננהי את שניהם שנינו ברמז במקומות אחרים. ענין זה של הניח גחלת על לבו שפטור — דתנן שכן שנינו במשנה: כבש עליו לחץ אדם ודחפו לתוך האור האש או לתוך המים, ואינו יכול לעלות משם, ומת בתוך כך — חייב מיתה, כרוצח. דחפו לתוך האור או לתוך המים, ויכול לעלות שם, ומת — פטור, ואף המניח גחלת על לבו הריהו כנותנו לתוך האור באופן שיכול לצאת משם.

9 וכן ענין המניח גחלת על בגדו של חבירו שחייב גם כן שנינו, דתנן ששנינו במשנה: אמר לחבירו "קרע את כסותי", "שבר את כדי" אם עשה כן — חייב בתשלומים, אבל אם אמר לו "קרע את כסותי על מנת לפטור" — פטור. הרי שאף אם אמר לו חבירו במפורש להזיק והזיק — חייב, וכל שכן כאשר לא אמר לו חבירו כלום. שאין זה מסיר מעליו את האיסור להזיק לחבירו ואת האחריות למה שעשה.

10 בעי שאל רבה בהמשך לסיכומי ההלכות הללו: אם הניח גחלת על לב עבדו של חבירו, מהו מה? האם כגופו של אדם אחר דמי נחשב ופטור, או כממונו דמי נחשב וחייב? אם תמצא לומר שכאשר הניח גחלת על לב עבד הרי זה כגופו דמי נחשב שהיה לו דעת לסלקה, הניח על שורו מהו?

11 הדר פשטה חזר, ופתר אותה את השאלה באופן זה: עבדו כגופו שהרי יש בו דעת להסיר הגחלת, שורו הרי הוא כשאר ממונו — לפי שאין בו דעת.

13 א משנה המניח את הכד ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בה ושברה — הרי זה פטור על מה ששבר, ואם הוזק בה, בכד — בעל החבית שהניחה חייב בנזקו של הניזק.

14 ב גמרא ומעירים: פתח משנה זו בכד "המניח את הכד", וסיים בחבית "בעל החבית חייב".

15 ותנן נמי ושנינו במשנה להלן גם כן חילופי לשון אלה: שני אנשים שהיו מהלכים ברחוב, זה בא בחביתו וזה בא בקורתו, נשברה כדו של זה בקורתו של זה — פטור. אף שם התחלפו הלשונות: פתח בחבית וסיים בכד.

16 ותנן נמי ושנינו גם כן כעין זה במשנה אחרת: זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש, נסדקה חבית של דבש שהיא יקרה יותר ושפך זה יינו והציל את הדבש לתוכו — אין לו אלא שכרו שכר טרחתו, אבל אינו יכול לתבוע את מחיר היין ששפך, כיון שלא עשה זאת על פי הוראתו של בעל הדבש. ואף כאן פתח בכד וסיים בחבית.

17 אמר רב פפא: מכל אלה אנו למדים כי היינו זהו כד היינו זהו חבית ואין הבדל מהותי ביניהם, ולכן המשנה מערבת ושונה שניהם כאחד. ושואלים: למאי נפקא מינה מה יוצא להלכה מכאן מלימוד זה שכד וחבית נחשבים כדבר אחד? ומשיבים: למקח וממכר, שאם ביקש אדם לקנות חבית ונתן לו המוכר כד — אין הקונה יכול לומר: לא לכך נתכוונתי.

18 ושואלים: היכי דמי כיצד בדיוק מדובר? אילימא אם תאמר באתרא דכדא לא קרו במקום שלכד אין קוראים חבית, ולחבית לא קרו כדא אין קוראים כד אלא מבחינים ביניהם, הא הרי לא קרו קוראים לה, לחבית, כד, וברור שאם מבקש אדם חבית רצונו בחבית ולא בכד!

19 ומשיבים: לא צריכא נצרכה הלכה זו אלא במקום דרובא קרו לה לכדא כדא ולחביתא חביתא שרוב האנשים מקפידים וקוראים לכד כד ולחבית חבית, ואיכא נמי דקרו לחביתא כדא ולכדא חביתא ויש גם כן אנשים הקוראים לחבית כד ולכד חבית וזאת באה ההלכה לחדש: מהו דתימא שתאמר: זיל בתר רובא לך אחר הרוב, וכיון שרוב האנשים מבחינים ביניהם, הרי אף המוכר והקונה חייבים להבחין ביניהם,

20 קא משמע לן השמיע לנו במשנה שאין הולכין בממון אחר הרוב, שבספק בענייני ממונות אין הולכים לפי הרוב, אלא המוציא מחבירו עליו הראיה.

21 א שנינו במשנה שאם בא אחר ונתקל בה בחבית שהונחה ברשות הרבים ושברה — פטור. ושואלים על הלכה זו: אמאי מדוע פטור? איבעי ליה לעיוני ומיזל צריך היה לו להתבונן במה שלפניו וללכת, שאפילו ברשות הרבים אין אדם יכול להלך בלא להסתכל, ומדוע לא יתחייב על שבירת החבית!

22 אמרי דבי אמרי בני בית מדרשו של רב משמיה משמו של רב: מדובר כאן לא במניח חבית אחת אלא בממלא רשות הרבים כולה בחביות, והרי הוא חוסם את דרכם של ההולכים בה, וכיון שרשות הרבים שייכת לכל אדם, יכול הוא לבקע דרכו בין החביות וללכת. שמואל אמר: באפילה שנו הלכה זו שבמשנתנו שפטור, שאז לא היה יכול להתבונן שלא ייתקל בחבית. ר' יוחנן אמר: מדובר במקרה שהיתה החבית מונחת בקרן זוית פינה של רשות הרבים, ולכן לא יכול היה ההולך לראותה קודם שנתקל בה.

23 על הסברים אלו אמר רב פפא: לא דיקא מתניתין אין משנתנו מדוייקת בלשונה אלא או כפי שהסביר שמואל או כפי שהסביר ר' יוחנן. דאי שאם כהסברו של רב, מאי אריא מה שייך, מדוע דווקא מדובר בנתקל בחבית? אפילו שבר את החבית במזיד נמי גם כן לא יהא חייב, שהרי אין בעל החבית רשאי לחסום את רשות הרבים.

24 אמר רב זביד משמיה משמו של רבא: אפשר לתרץ לשיטת רב כי הוא הדין שאפילו שבר ביודעין יהא פטור, והאי דקתני וזה ששנה במשנתנו בלשון "נתקל", טעמו של דבר הוא כי איידי דבעי למתני סיפא על ידי, מתוך, שרצה לשנות בסופה ואם הוזק בה — בעל החבית חייב בנזקו, שדין זה הוא דוקא בנתקל, אבל שבר את החבית מדעת והוזק בה בשבירתו — לא יצטרך בעל החבית לשלם לו על נזקו, למרות ששברה ברשות, מאי טעמא מה טעם הדבר — הוא דאזיק אנפשיה שהזיק לעצמו, שלא נזהר שלא ייפגע בזמן ששברה. לכן קתני רישא שנה גם בתחילתה "נתקל", ואם כן אין להקשות מדיוק לשון המשנה על הסברו של רב.

25 אמר ליה לו ר' אבא לרב אשי: הכי אמרי במערבא משמיה כך אומרים בארץ ישראל משמו של ר' עולא הסבר אחר למשנה: אפילו היתה החבית במקום הנראה לעין — פטור הנתקל בה, לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים, שכן העובר מניח שרשות הרבים פנויה ופתוחה לכל, ואם לא התבונן ושבר דבר שהונח ברשות הרבים — אינו חייב לשלם.

26 מסופר: הוה עובדא היה מעשה בנהרדעא שנתקל אדם בכד במקום גלוי וחייב שמואל את הנתקל לשלם. היה מעשה כזה בפומבדיתא, וחייב רבא.

27 ושואלים: בשלמא נניח שמואל שפסק כן — עשה כשמעתיה כהלכתו, כדעתו, שהרי הוא אמר שהמשנה מדברת דווקא בנתקל באפילה. אבל במקרה אחר, היה לו להתבונן — וחייב. אלא רבא לימא כשמואל סבירא ליה האם לומר שכ דעת שמואל הוא סבור שפטור השובר ברשות הרבים רק אם היה הדבר באפילה?

28 אמר רב פפא: לאו דווקא, קרנא דעצרא הוי קרן זוית הסמוכה לבית הבד היתה, שהכל יודעים ששם מניחים אנשים את כדיהם כשהם ממתינים לקבל שמן, שכיון שברשות קעבדי עושים, איבעי ליה לעיוני ומיזל היה צריך לו להתבונן בדרכו וללכת.

29 ב ומביאים ענין בו הוזכרה גם משנתנו. מסופר: שלח ליה לו רב חסדא לרב נחמן שאלה זו: הרי אמרו כך אומרים, נוהגים הדיינים לפסוק לגבי שיעורי עונשו של המכה את חבירו וביישו בכך: לרכובה — אם בועט בו בברכו — משלם שלש סלעים, ולבעיטה — משלם חמש, ולסנוקרת אגרוף — שלש עשרה. ולפי זה לפנדא דמרא לקת המעדר ולקופינא דמרא לראש המעדר אם היכהו בהם מאי מה חייב לשלם לו?

30 שלח ליה לו רב נחמן: חסדא חסדא, קנסא קא מגבית וכי קנס אתה גובה בבבל?! הרי בבבל אין דיינים סמוכים ואינם רשאים לדון דיני קנסות, ואילו כל הסכומים שקצבו לתשלום בושת וכיוצא בהם — דיני קנסות הם. אימא אמור לי גופא דעובדא היכי הוה גופו של מעשה איך היה, שאוכל לדון בו.

31 שלח ליה לו והסביר: דההוא גרגותא דבי תרי שהיה בור מים של שני שותפים וההסדר ביניהם היה שכל יומא יום הוה דלי חד מנייהו היה דולה ממנו אחד מהם לפי התור. אתא חד קא דלי ביומא דלא דיליה בא אחד מהם דלה מן הבור ביום שאינו שלו. אמר ליה לו חבירו: יומא דידי היום שלי הוא לדלות ולא שלך. לא אשגח ביה השגיח בו החבר. שקל פנדא דמרא ומחייה לקח הלה קת של מעדר, והיכהו, ותבעו הלה לדין על מכתו זו.

32 אמר ליה לו רב נחמן: אם כך היה הדבר מאה פנדי בפנדא למחייה מאה מכות במעדר יש לו להכותו כי המכה צדק במה שעשה. שכן אפילו למאן דאמר לשיטת מי שאומר בכלל: לא עביד איניש דינא לנפשיה אין אדם רשאי לעשות דין לעצמו ועליו ללכת לדיין, גם לדעתו במקום פסידא הפסד אם לא יעשה מעשה — עביד איניש דינא לנפשיה עושה אדם דין לעצמו.

33 ג דאתמר שנאמר, שנחלקו רב נחמן ורב יהודה בדבר, רב יהודה אמר: לא עביד איניש דינא לנפשיה אין אדם עושה דין לעצמו. רב נחמן אמר: עביד איניש דינא לנפשיה עושה אדם דין לעצמו.

34 ומסבירים את מחלוקתם: היכא דאיכא פסידא במקום שיש הפסד אם לא יעשה מעשה — כולי עלמא לא פליגי דעביד איניש דינא לנפשיה הכל אינם חולקים, ומודים שעושה אדם דין לעצמו. כי פליגי היכא דליכא פסידא כאשר נחלקו, הרי זה במקום שאין הפסד, שרב יהודה אמר: לא עביד איניש דינא לנפשיה אין אדם עושה דין לעצמו, שכיון דליכא פסידא שאין הפסד בדבר — ליזיל קמיה דיינא ילך לפני הדיין. רב נחמן אמר: עביד איניש דינא לנפשיה עושה אדם דין לעצמו, שכיון שבדין הוא עביד עושה — לא צריך הוא טרח לטרוח וללכת לבית הדין, אלא יכול הוא לעשות דין לעצמו.

35 מתיב מקשה רב כהנא ממה ששנינו, בן בג בג אומר: אל תיכנס בחשאי לחצר חברך ליטול את שלך ממנו שלא ברשות, שמא תראה עליו כגנב, שיחשוד שאתה בא לגנוב ממנו, אלא שבור את שיניו, כלומר, קח בחזקה, ואמור לו: שלי אני נוטל. וקשה לדעת רב יהודה, שהרי מכאן רואים שעושה אדם דין לעצמו!

36 אמר ליה לו: