ביאור שטיינזלץ על בבא קמא ג׳

1 הגלל עד תמו" מלכים א יד, י, ולמדו ש"גלל" זה הוא שן הבהמה.

2 ומבררים את הברייתא. אמר מר החכם בברייתא זו: "ושלח" זו הרגל, וכן הוא אומר: "משלחי רגל השור והחמור" ישעיה לב, כ. ושואלים: אפשר לדייק ולומר כי טעמא הטעם ש"ושלח" זה רגל רק משום דכתב רחמנא שכתבה התורה בנביא "משלחי רגל השור והחמור", ואולם לכאורה פירוש זה הוא הכרחי מעצמו, הא לאו הכי במאי מוקמת לה הרי בלא כך במה היית מעמיד אותו את הכתוב "ושילח את בעירה"?

3 שהרי אי אם קרן — הלא הדבר כתיב נאמר כבר בפסוק אחר, ואי אם בנזקי שן — גם כן הרי כתיב נאמר פסוק אחר, שנאמר "וביער בשדה אחר", וממילא אין כתוב זה עוסק אלא בנזקי רגל!

4 ומשיבים: איצטריך צריך ראיה נוספת לדבר, כי סלקא דעתך אמינא היה עולה על דעתך לומר אידי ואידי זה וזה גם "ושילח" וגם "וביער", מדברים אשן על נזקי שן בשני אופנים של נזקי שן, והא וזה, הכתוב "וביער בשדה אחר" מדבר באופן דמכליא קרנא שמכלה את הקרן, את כל תבואת השדה, ואילו הא זה, הכתוב שנאמר בו "ושילח" מדבר באופן דלא מכליא קרנא שאינה מכלה את הקרן, אלא רק מקצת הפירות, והוא ענין של "ושילח" בלבד, שאף עליו חייבה התורה לשלם. על כן קא משמע לן השמיע לנו הכתוב "משלחי הרגל" ש"שילוח" הוא נזקי רגל.

5 ושואלים: והשתא דאוקימנא ועכשיו, שהעמדנו, הסברנו קטע זה של הפסוק ארגל על נזקי רגל, נזקי שן דלא מכליא קרנא מנלן שאינה מכלה את הקרן, מניין לנו? שהרי לפי זה נזקי שן נלמדים רק מן הכתוב "וביער בשדה אחר", ומשמע דווקא שן כזו שמבערת ומכלה הכל!

6 ומשיבים: אין צורך בכתוב מיוחד לענין זה, שאנו דנים בנזקי שן דומיא דרגל בדומה לנזקי רגל שנזכרו באותו פסוק: מה רגל לא שנא מכליא קרנא ולא שנא לא מכליא קרנא אינו שונה כשמכלה את הקרן ואינו שונה כשאינה מכלה את הקרן אף שן — לא שנא מכליא קרנא, ולא שנא לא מכליא קרנא אינו שונה כשהיא מכלה את הקרן, ואינו שונה כשאינה מכלה את הקרן. וממשיכים לדון בפרטי הברייתא.

7 אמר מר החכם בברייתא זו: "ובער" — זו השן, וכן הוא אומר: "כאשר יבער הגלל עד תמו". ונדייק: טעמא דכתב רחמנא הטעם, דווקא, משום שכתבה התורה "כאשר יבער הגלל עד תמו" יודעים אנו שמדובר בשן, ואולם לכאורה אינו נחוץ כתוב מיוחד לכך, ומעצמו היה מובן כך הכתוב, הא לאו הכי במאי אוקימנא ליה הרי בלא כך במה היינו מעמידים, מסבירים אותו את הכתוב?

8 אי אם נזקי קרן — הלא כתיב נאמר, אי אם נזקי רגל — הלא כתיב נאמר! ומשיבים: איצטריך הוצרך הדבר להיאמר, כי סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר אידי ואידי ארגל זה וזה מדברים על רגל, ואולם הא זה שנאמר "וביער בשדה אחר" — הרי זה מדובר באופן דאזיל שהיא הולכת ממילא מאליה, שהבהמות מזיקות מעצמן, ואילו הא זה שנאמר "ושילח את בעירו" הרי זה מדובר באופן דשלח שלוחי ששלח בכוונה, ובשניהם חייבה התורה לשלם, ולא היינו יודעים על נזקי שן, על כן קא משמע לן השמיע לנו ש"וביער" הוא נזקי השן.

9 ושואלים: והשתא דאוקי אשן ועכשיו שהעמיד, הסביר, את "וביער" על נזקי השן, רגל דאזלא ממילא מנלן ההולכת מעצמה מניין לנו שחייב עליה? שהרי נאמר באב נזיקין זה רק "ושילח"!

10 ומשיבים: דומיא בדומה לנזקי שן שהוזכרו באותו פסוק; מה שן לא שנא שלחה שלוחי, לא שנא דאזל ממילא אינו שונה אם שלחה, ואינו שונה אם הלכה מעצמה — אף רגל לא שנא שלחה שלוחי, לא שנא אזלא ממילא אינו שונה אם שלחה, ואינו שונה אם הלכה מעצמה.

11 ושואלים: ולכתוב רחמנא ושתכתוב התורה רק "ושלח את בעירה" ולא בעי יצטרך כלל את הכתוב של "ובער בשדה אחר ", ונאמר כי הביטוי "ושילח" משמע רגל ומשמע שן, כיצד? משמע רגל — דכתיב שנאמר "משלחי רגל השור והחמור", ומשמע שן — דכתיב שנאמר "ושן בהמת אשלח בם" דברים לב, כד!

12 ומשיבים: אי לאו קרא יתירה אם לא המקרא היתר של "וביער", הוה אמינא הייתי אומר: אין הפסוק מדבר בכל הנזקים, אלא או הא זה או הא זה והייתי אומר שכוונת הכתוב לחייב בתשלום או רגל לפי שהזיקו מצוי וצריך שמירה תמידית, או שן שיש הנאה להזיקו עם ההיזק.

13 ומקשים: מכדי הרי שקולין הן, ששתי האפשרויות שקולות זו כזו, ושתיהן יכולות להיכנס למשמעות "ושילח", ואם כן יבאו שניהם, שהכתוב מדבר בשני אבות נזיקין אלה, דהי מנייהו מפקת שהרי איזה מהם אתה מוציא ממשמעות הכתוב? ואם כן, שוב אין צורך ב"וביער"! ומשיבים: אף על פי כן איצטריך נצרך הדבר, שכן סלקא דעתך אמינא היה עולה על דעתך לומר כי הני מילי דברים אלה אמורים דווקא היכי דשלח שלוחי כאשר שולח את בהמתו לשדה חבירו בין לנזקי שן בין לנזקי רגל, אבל אם אזלא ממילא הולכת מעצמה — לא, על כן קא משמע לן השמיע לנו שבכל מקרה חייב.

14 ולאחר שביררנו את המקור בתורה לנזקי שן ורגל, שבים לדון בדבריו של רב פפא "יש מהן מן התולדות שלאו כיוצא בהן באבות", האם דבריו אלה אמורים באבות אלו. תולדה של שן מאי מה היא — כגון נתחככה הבהמה בכותל להנאתה וגרמה על ידי כך נזקים לכותל, או טינפה פירות על ידי שנתגלגלה עליהם להנאתה.

15 ואם כן מאי שנא במה שונה אב הנזיקין שן שהוא נזק הבא על ידי אכילה, שהגדרתו שיש הנאה להזיקו שבהמה גורמת נזק מתוך שרצונה ליהנות, והמזיק הוא ממונך, ושמירתו מוטלת עליך — הני נמי אלה גם כן נכללים בהגדרה זו לגמרי, שכן גם בהם יש הנאה להזיקן, וממונך הם, ושמירתן עליך! אלא יש לומר כי תולדה של שן כשן עצמה היא. וכי קאמר וכאשר אמר רב פפא שיש הבדל בין אב לתולדה הרי זה ביחס לתולדה של רגל.

16 ועל כך מקשים: תולדה של רגל מאי מה היא — כגון שהזיקה הבהמה בגופה ולא ברגליה דרך הילוכה, או בשערה שהסתבך בדבר דרך הילוכה, או בשליף חבל שעליה, או בפרומביא זמם שבפיה, או בזוג פעמון שתלוי בצוארה.

17 אולם גם בזה, מאי שנא במה שונה אב הנזיקין רגל שהגדרתו: שהזיקו מצוי, וממונך, ושמירתו מוטלת עליך, הני נמי אלה גם כן הזיקן מצוי, והם ממונך, ושמירתן מוטלת עליך! אלא ודאי תולדה של רגל כרגל. וכי קאמר וכאשר אמר רב פפא דבריו שתולדה אינה כאב, הרי זה על תולדה של בור.

18 ונברר תחילה: תולדה של בור מאי ניהו מה הוא? אילימא אם תאמר שאב הנזיקין הוא כשהבור עמוק עשרה טפחים לפחות, שזהו שיעור בור האמור בתורה, ותולדה היא בור שעומקו תשעה טפחים. אולם, הרי לא תשעה כתיבי נאמרו בתורה במפורש, ולא עשרה כתיבי נאמרו, ואם אב הנזיקין הוא זה הכתוב במפורש בתורה — הרי שניהם אינם כתובים!

19 ומשיבים: הא לא קשיא זה אינו קשה, ואפשר לומר שאף שאין השיעורים מפורשים בכתוב, מכל מקום כך יש להבין את משמעו. שהרי בנזקי בור "והמת יהיה לו" שמות כא, לד אמר רחמנא אמרה התורה, וקים להו לרבנן ומוחזק להם לחכמים כי עשרה טפחים בעומק עבדן עושים, גורמים מיתה לבעל חיים הנופל בהם, ואילו תשעה טפחים — נזיקין עבדי עושים, מיתה לא עבדי עושים. ואם כן אותו בור הכתוב בתורה — של עשרה טפחים הוא, ופחות מכן הריהו תולדה.

20 ועדיין מקשים: סוף סוף נמצא כי זה, בור בן עשרה טפחים, הוא אב נזיקין למיתה, וזה של תשעה טפחים הוא אב לנזקין אחרים, ואין איפוא לחלק בין בור עשרה לבור תשעה, ולומר כי אחד מהם הוא אב והשני הוא תולדה!

21 אלא יש לומר שדבריו של רב פפא אודות התולדות שאינן כאב, מוסבים אאבנו על אבנו, סכינו, ומשאו שהניחן ברשות הרבים והזיקו, ואלה דינם אינו כדין אב הנזיקין בור.

22 ושואלים: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר? אי דאפקרינהו אם שהפקירם את אבנו סכינו ומשאו — הרי בין לשיטת רב ובין לשיטת שמואל שתתבררנה להלן — היינו זהו ממש, בור ששניהם מסכימים כי בכלל הגדרת בור כל דבר שהפקירו בעליו, וגרם להיזק ברשות הרבים.

23 ואי ואם מדובר במקרה שלא אפקרינהו הפקירם, הרי אי אם לדעת שמואל שאמר שכל המכשולים כולם שאדם מניח ברשות הרבים אף שלא הפקירם מבורו למדנו, ובכלל בור הם, אם כן, היינו הרי זה בור, ואי ואם לשיטת רב שאמר שמכשולים כאלה שלא הפקירם כולם משורו, מדין קרן, למדנו, שבכללה ממונו המזיק ברשות הרבים, בין שהלך והזיק בין שהלך אחר והוזק בו — היינו הרי זה שור, לכל דיניו. ונאמר: לשיטת רב שתולדות הקרן הן, הרי כבר נתברר שתולדות הקרן הן כמותה.

24 ואולם אף לשיטת שמואל שתולדות הבור הן, מאי שנא מה שונה בור — שכן תחלת עשייתו גורמת לנזק, והוא ממונך, ושמירתו מוטלת עליך, אם כן הני נמי אלה גם כן תחלת עשייתן לנזק, והם ממונך, ושמירתן מוטלת עליך! אלא יש לומר כי כל תולדה של בור הרי היא כבור, וכי קאמר וכאשר אמר רב פפא שיש הבדל בין תולדה לאב — הרי זה על תולדה של המבעה.

25 אלא שדבר זה עצמו צריך עיון, שכן מאי ניהו מה הוא מבעה זה? כי כפי שיתבאר להלן לא ברור מה הוא בדיוק המבעה הכתוב במשנה, ומעתה אי אם לדעת שמואל שאמר: מבעה זו שן — הא אוקימנא הרי כבר העמדנו, הגענו למסקנה שתולדה של שן — כשן. אי אם לדעת רב, שאמר: מבעה זה אדם המזיק, אם כן מאי מה אבות ומאי ומה תולדות אית ביה יש בו באדם המזיק? הרי לכל נזקיו יש דין אחד!

26 וכי תימא ואם תאמר לחלק כך באדם המזיק: אב נזיקין לגבי אדם, הוא כאשר הזיק בזמן שהוא ניעור, ואילו תולדה היא כאשר הוא ישן וגורם נזק שלא בכוונה, אלא תוך כדי שינה, והתנן והרי שנינו במשנה: אדם נחשב מועד לעולם, בין שהוא ער בעת שמזיק, בין שהוא אז ישן. משמע שלגבי אדם אין חלוקה בין ער לישן לענין אחריותו בנזקין!

27 אלא תאמר שהכוונה בתולדה היא לכיחו וניעו שגרמו לנזק. על כך יש לשאול: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר? אי בהדי דאזלי קמזקי אם בשעה שהם הולכים, יוצאים מפיו, הם מזיקים שליכלכו דבר או המאיסוהו משימוש הרי כחו הוה היה זה, שדינם כשאר דברים שאדם עושה בכחו, והריהם כמו שעושה בגופו. אי בתר דנייח אם לאחר שנח הרוק במקומו נתקל בו אדם וניזוק, אם כן בין לרב בין לשמואל דבר שהפקירו ברשות הרבים וגורם לנזק היינו זהו בור וכבר אמרנו שתולדותיו כמותו! אלא תולדה של מבעה, בכל אופן שנבין מושג זה, דינה כמבעה. וכי קאמר וכאשר אמר רב פפא שיש הבדל בין תולדה לאב הרי זה בענין תולדה של אש.

28 ושואלים: תולדה של אש מאי ניהו מה היא? אילימא אם תאמר אבנו סכינו ומשאו שהניחן במקום גבוה, כגון בראש גגו, ונפלו ברוח מצויה והזיקו, עדיין יש לברר: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר, אי בהדי דאזלי קא מזקי אם בשעה שהולכים, נופלים, הם מזיקים היינו זהו אש, שהרי

29 מאי שנא במה שונה אש שהגדרתה היא שכח אחר מעורב בהן, שהרי אין האש שהדליק מזיקה אלא בסיוע הרוח, ומעיקרו ממונך היא, ושמירתו מוטלת עליך, הני נמי אלה גם כן יש בהם את כל התנאים הללו: כח אחר מעורב בהן, והם ממונך, ושמירתן מוטלת עליך! אלא תולדה של אש כאש, וכי קאמר וכאשר אמר רב פפא שיש להבדיל בין תולדה לאב הרי זה על תולדה של רגל.

30 ותוהים: רגל?! הא אוקימנא הרי כבר העמדנו, הסברנו שתולדה של רגל הרי היא כרגל! ומשיבים: רב פפא אמר דבריו בחצי נזק צרורות. שאם הלכה בהמה כדרכה, והתיזה צרורות אבן או דברים אחרים מתחת רגליה, והלכו אלה וגרמו לנזק — משלם בעל הבהמה חצי נזק בלבד, כדין קרן. דהלכתא גמירי לה שהלכה למשה מסיני למדנו אותה ואינה מפורשת בתורה, שמשלם על כך חצי נזק בלבד.

31 ומסבירים: ואמאי קרי ומדוע, לאיזה ענין, קורא לה רב פפא תולדה של רגל למרות שהוא סוג נזק מיוחד לעצמו — הרי זה לענין לשלם מן העלייה ממיטב ממונו ולא מגוף המזיק, כלומר, חיוב התשלומים מוטל על בעל הבהמה, ומשלם אותם מממונו, ולא מגוף המזיק, כפי שמשלמים חצי נזק בשור תם שנגח.

32 ושואלים: וכי הלכה זו ברורה היא? והא מבעיא בעי והרי שאל והסתפק בכך רבא. דבעי ששאל רבא: חצי נזק שמשלמים הבעלים על נזקי צרורות של בהמותיהם, האם מגופו של המזיק משלם בעליו, או מן העלייה הוא משלם? ודוחים: זו אינה קושיה, לרבא —

33 מבעיא ליה מסופקת לו הלכה זו, לרב פפא פשיטא ליה פשוטה לו שמשלם מהעלייה.

34 ושואלים: ולרבא דמבעיא ליה שנשאלה לו שהיה לו ספק בדבר, אמאי קרי מדוע, לאיזה ענין קורא לה לצרורות, תולדה של רגל? והרי דינה שונה לגמרי מדין רגל, הן בגודל חיוב הנזק והן בדרך תשלומיו! ומסבירים: בכל זאת דומה דין זה לרגל לענין לפוטרה ברשות הרבים, כי אין חייבים על נזקי רגל, ולא על צרורות, ברשות הרבים, כיון שהכל מותר להם ללכת בה.

35 א לאחר שביררנו ענין אב ותולדה בנזיקין, באים לבאר את המונחים השונים המוזכרים במשנה. בין אבות נזיקין נמנו המבעה וההבער. ושואלים: מאי מה פירוש "מבעה" שאמרו? — רב אמר: מבעה זה אדם, והכוונה היא לנזקים שגורם אדם בעצמו. ושמואל אמר: מבעה זה השן של בהמה.

36 ומבארים את דבריהם: רב אמר: מבעה זה אדם, דכתיב שכן נאמר "אמר שמר אתא בקר וגם לילה אם תבעיון בעיו" ישעיה כא, יב, הרי שלשון "בעה" מתייחסת לאדם.

37 ושמואל אמר: מבעה זה השן, דכתיב שנאמר: "איך נחפשו עשו נבעו מצפניו" עובדיה א, ו. על פסוק זה שהובא לדעת שמואל, שואלים: מאי משמע מה המשמעות, כלומר, כיצד מגיעים מפסוק זה למשמעות של שן? ומשיבים: כדמתרגם כמו שהיה מתרגם רב יוסף פסוק זה בתרגום המקובל: איכדין איתבליש איך זה נחפש עשו אתגלין מטמרוהי נגלו מסתריו, ואם כן "נבעה" משמעו — נתגלה, ולענייננו: מבעה זה השן, שכן שיניה של הבהמה מתגלות בשעת האכילה.

38 ומבררים: ורב מאי טעמא מה טעם לא אמר כשמואל? ומשיבים: אמר יכול היה לומר לך: מי קתני האם שנה במשנה "נבעה"? שהרי לפי הסברו של שמואל צריך לקרוא לשן "נבעה" — מה שנתגלה.

39 ושואלים: ושמואל מאי טעמא מה טעם לא אמר כרב? ומשיבים: אמר יכול היה לומר לך: מי קתני האם שנה "בועה" לומר שהיא פעולה ישירה של האדם? הלא "מבעה" שנינו, ומשמע שגורם לאחר לעשות מעשה.

40 ולבירור הדברים שואלים: מכדי קראי הרי הכתובים עצמם לא כמר דייקי כחכם זה מדוייקים ולא כמר דייקי כחכם זה מדוייקים, שהרי לשון "מבעה" איננה זהה לכתובים שהביאו חכמים אלה, ולכן בהכרח לא על סמך לשון הכתוב נחלקו, אלא מטעם אחר, אם כן יש לחזור ולשאול: רב מאי טעמא מה הטעם לא אמר כשמואל? ומשיבים: לדעת רב תנא שנה החכם שור וכל מילי הדברים של שור בכלל זה. כלומר, שלדעתו "שור" כולל את שלושה מיני הנזיקין שעושה השור; בקרן בשן וברגל, ובהכרח מבעה הוא סוג נזיקין אחר.

41 ושואלים: ושמואל נמי גם כן הא תנא ליה הרי שנה כבר שור ובכלל זה שן! אמר רב יהודה: תנא שנה החכם במשנה שור לענין קרנו, שסתם נזקי שור נזקי קרן הם, כמפורש בכתוב. ומבעה — לענין שינו של שור או שאר בהמה. והכי קאמר וכך אמר, כך יש להבין את המשך לשון המשנה: צריך הכתוב לפרט את החיוב באבות הנזיקין השונים, שכן לא ראי הקרן שחמור שאין הנאה להזיקו, כראי השן שאינה חמורה כמותה, שיש הנאה לבהמה להזיקה, ואין כאן נזק מכוון.