1משום שלא אכלי בשרא דתורא אכלתי בשר שור מפני שהתעניתי אתמול והייתי חלוש בגלל העדר אוכל, ולכן לא דקדקתי בדבר.2ושאלו רבא: אם כן ואלא מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא במה שונה ההתחלה ובמה שונה הסוף ומדוע לא ישלם בכל מקרה לאחיו את חלקם בארבעה וחמישה?3אמר ליה לו רב נחמן בתשובה: רישא קרינא ביה בתחילה קוראים אנו בו "וטבחו" כולו באיסורא באיסור, שבזמן הטביחה היתה הבהמה שייכת כולה לאב, ונמצא שעשה מעשה עבירה גמור בטביחה. סיפא לא קרינא ביה בסוף אין אנו קוראים בו "וטבחו" כולו באיסורא באיסור. כי לאחר מות האב יש חלק גם לבנו הגנב בבהמה זו, ונמצא שטביחתה לא היתה כולה באיסור.4א שנינו במשנה: השוחט ונמצאת טריפה וכן השוחט חולין בעזרה — משלם תשלומי ארבעה וחמישה. אמר ליה לו רב חביבי מחוזנאה איש מחוזא לרב אשי: שמע מינה למד מכאן מן הדין לגבי שחיטת חולין בעזרה, כי אינה לשחיטה אלא לבסוף, שאין מעשה השחיטה נחשב כמעשה גמור אלא בסופו,5דאי שאם תאמר שישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, ושמתחילת מעשה השחיטה הרי הוא נחשב כשוחט, אם כן, יש להקשות על דין המשנה: כיון ששחט בה פורתא מעט מיד אסרה בהנאה כדין חולין שנשחטו בעזרה, אידך השאר לא דמריה קא טבח של בעליו הוא טובח!6אמר ליה לו רב הונא בריה בנו של רבא: כי קא מחייב כאשר הוא מתחייב בתשלומים על הטביחה — אההוא פורתא על אותו מעט ששחט בראשונה הוא שמתחייב. אמר ליה לו רב אשי: לא תידחי תדחה כך, כי "וטבחו" כולו בעינן צריכים אנו וליכא ואין כאן. שלענין תשלומין אין החיוב אלא על שחיטה מלאה.7אמר לו רב הונא: אלא מכל מקום קשיא קשה מדין זה של שוחט חולין בעזרה, שהרי מכאן הוכחה ששחיטה היא רק בסוף! אמר ליה לו: הכי כך אמר רב גמדא משמיה משמו של רבא: כגון ששחט מקצת שני הסימנין קנה וושט של הבהמה בחוץ והכניס את הבהמה למקדש, וגמרן, ששחט עוד מעט עד לגמר מצוות השחיטה, בפנים. נמצא שרק בסוף השחיטה מתחייב על עבירה של שחיטת חולין בעזרה והן בחיוב הטביחה לענין תשלומים.8איכא דמתני לה אהא יש ששונה את הסוגיה הזו על דבר זה שאמרנו: אמר ר' שמעון בן לקיש משום בשם ר' לוי סבא הזקן: אינה לשחיטה אלא לבסוף, ור' יוחנן אמר: ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. אמר ליה לו רב חביבי מחוזנאה לרב אשי: לימא קסבר האם לומר שסבור ר' יוחנן שחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא אין איסורם מן התורה?9דאי סלקא דעתך דאורייתא שאם יעלה על דעתך לומר שאיסורם מן התורה, הלא מכי שחיט לה פורתא מהזמן אשר שחט אותה בהמה מעט מסימניה אסרה בהנאה, אידך — לאו דמרה קא טבח השאר גמר שחיטת הסימנים — לא של בעליה הוא טובח.10אמר ליה לו רב אחא בריה בנו של רבא: כי קא מחייב כאשר הוא מתחייב תשלומים משום טביחה — נמי אההוא פורתא גם כן על אותו מעט הוא מתחייב. אמר ליה לו רב אשי: לא תידחיה תדחה אותו כך, "וטבחו" משמע כולו בעינן צריכים אנו, כדי לחייבו בתשלומי ארבעה וחמישה, וליכא ואין כאן.11שאלו רב אחא: אלא מכל מקום קשיא קשה על ר' יוחנן! אמר ליה לו, הכי כך אמר רב גמדא משמיה משמו של רבא: כי קא מחייב כאשר הוא מתחייב, הרי זה כגון ששחט מקצת סימנין בחוץ וגמרן בפנים.12א משנה מי שהעידו בו שגנב שור או שהעל פי שנים עדים, וטבח ומכר על פיהן על פי עדותם, ונמצאו עדים אלה זוממים, שהעידו עליהם שלא היו כלל באותו מקום באותו זמן עליו הם מעידים — משלמין הכל ארבעה וחמישה, כפי שרצו לחייב אותו, כדינו של עד זומם שנענש בעונש אותו זמם לעשות לזה, כנאמר "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" דברים יט, יט.13גנב על פי עדות של שנים, וטבח ומכר על פי עדותם של שנים אחרים, אם אלו ואלו נמצאו זוממין הרי הראשונים שהעידו על הגניבה — משלמין לו תשלומי כפל, ואחרונים — משלמין תשלומי שנים או שלשה שהיה מוסיף ומתחייב לשלם על פיהם.14נמצאו אחרונים בלבד זוממין, שנתברר שאכן גנב, אבל מה שהעידו בו שטבח היתה עדות מוזמת — הוא משלם תשלומי כפל לבעלים כגנב, והן משלמין לגנב תשלומי שנים או שלשה שרצו לחייבו לשלם בנוסף לתשלומי הכפל.15נמצא אחד מן אחרונים זוממין — בטלה עדות שניה. נמצא אחד מן הראשונים זוממין — בטלה כל העדות, שכן אם אין גניבה מוכחת, ממילא אין טביחה ואין מכירה של גנב, שהרי כל עוד לא ברור שבהמה של אחר הוא טובח ומוכר — אי אפשר לחייבו בתשלומים.16ב גמרא ומבררים תחילה עניינו של עד זומם. איתמר נאמר שנחלקו אמוראים בדינו של עד זומם. אביי אמר: למפרע הוא נפסל, כלומר, יש לפסול כל עדות שהעיד מאותה שעה שהעיד עדות זו שהוזמה עתה, אף אלה שהעיד לפני שהוזם בפועל. ואילו רבא אמר: מכאן ולהבא, משעה שהעידו בו והזימוהו הוא נפסל, אבל לא משעת עדותו.17ומסבירים את טעמיהם: אביי אמר למפרע הוא נפסל, וטעמו: מההוא שעתא דאסהיד מאותה שעה שהעיד שקר הוה ליה הריהו רשע, והתורה אמרה: "אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס"שמות כג, א.18ואילו רבא אמר: מכאן ולהבא הוא נפסל, כי כל דין עד זומם חידוש מיוחד הוא שחידשה התורה, שאינו דומה לשאר הלכות, דהא תרי ותרי נינהו שהרי שנים ושנים הם גם העדים הזוממים וגם העדים המזימים אותם, מאי חזית דציית להני מה ראית שאתה שומע מאמין, דווקא לאלה האחרונים המזימים? ציית להני שמע לאלה הראשונים!19הלכך על כן מכיון שיש בו חידוש אין לך בו לפוסלו לעדות אלא משעת חידוש, כלומר, משעה שהוזם ואילך.20איכא דאמרי יש שאומרים: רבא נמי גם כן בעיקרו של הדבר כאביי סבירא ליה סבור הוא, שאמר למפרע הוא נפסל, והכא היינו טעמיה וכאן זהו טעמו של רבא,
