ביאור שטיינזלץ על בבא קמא פ״ז

1 וכן היה ר' יהודה פוטרו את הסומא מכל דינים דיני ממונות שבתורה. ומסבירים: מאי טעמא מה הטעם של ר' יהודה בענין זה? — אמר קרא הכתוב: "ושפטו העדה בין המכה ובין גאל הדם על המשפטים האלה" במדבר לה, כד, ללמדנו: כל שישנו בדין מכה מלקות ובדין גואל הדם — ישנו במשפטים כולם, ואילו כל שאינו במכה ובגואל הדם כגון סומא — אינו במשפטים, שאינו בכלל ענין משפטי.

2 ומציעים עוד בשיטת ר' יהודה בדין סומא: תניא אידך שנויה ברייתא אחרת, ר' יהודה אומר: סומא אין לו בושת, וכן היה ר' יהודה פוטרו מכל מצו‍ת האמורות בתורה. אמר רב שישא בריה בנו של רב אידי: מאי טעמא מה הטעם של ר' יהודה? אמר קרא הכתוב: "ואלה המצו‍ת החקים והמשפטים" ראה דברים ו, א ללמדנו: כל שישנו במשפטים — ישנו גם במצו‍ת וחקים, וכל שאינו במשפטים, כגון סומא כאמור בברייתא הקודמת — אינו גם במצו‍ת וחקים.

3 אמר רב יוסף שהיה עיוור: מריש הוה אמינא מתחילה הייתי אומר: מאן דאמר מי שיאמר ויקבע שהלכה כשיטת ר' יהודה, שאמר: סומא פטור מן המצו‍ת, קא עבדינא יומא טבא לרבנן אעשה אז לכבוד זאת יום טוב סעודה ומשתה לחכמים, מאי טעמא מה טעם? — דלא מפקדינא וקא עבדינא שאיני מצווה ובכל זאת אני עושה מצו‍ת.

4 והשתא דשמעית להא ואולם עכשיו אחרי ששמעתי את זו שאמר ר' חנינא, שאמר ר' חנינא: גדול המצווה בדבר ועושה אותו יותר ממי שאינו מצווה ועושה, משום כך מאן דאמר מי שיאמר לי שאין הלכה כשיטת ר' יהודה, עבדינא יומא טבא לרבנן אעשה אז יום טוב לחכמים, מאי טעמא מה טעם? — דכי מפקדינא אית שכאשר אני מצווה יש לי אגרא טפי שכר יותר על עשייתי את המצוות.

5 א משנה זה חומר חומרה שיש בהלכה באדם המזיק מבשור המזיק, שהאדם המזיק משלם נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת, ומשלם דמי ולדות אם גרם לאשה שתפיל כפי שנאמר בתורה שמות כא, כב, ואילו שור שהזיק — אינו משלם אלא נזק, ופטור מדמי ולדות.

6 בן המכה את אביו ואת אמו ולא עשה בהן חבורה פצע שיש בו דם, ובמקרה זה אינו חייב מיתה, וכן מי שחובל בחבירו ביום הכפורים, כיון שאינו מחוייב על מעשהו זה בעונש בדיני אדם החמור יותר — חייב בכולן, בכל התשלומים שמשלם אדם החובל בחבירו.

7 החובל בעבד עברי — חייב בכל התשלומים כולן, חוץ מן תשלום השבת בזמן שהעבד שחבל בו הוא שלו, שהרי עבודתו שייכת לאדוניו, והוא עצמו האדון זה שהפסיד מבטלת עבדו ממלאכה. החובל בעבד כנעני של אחרים — חייב בכולן. ר' יהודה אומר: אין לעבדים בושת ולכן עבור הבושת אינו צריך לשלם.

8 ועוד: חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה, כלומר, כל מי שמגיע לידי היתקלות עימם לא טוב לו הדבר בכל אופן שהוא, כי החובל בהן — חייב בכל התשלומים, והם שחבלו באחרים — פטורין, שהרי אין הם נחשבים כבעלי דעת ואין הם בעלי אחריות למעשיהם.

9 וכן העבד והאשה פגיעתן רעה, החובל בהם — חייב, והם שחבלו באחרים — פטורין, שהרי אין להם כעת כסף לשלם, אבל משלמין לאחר זמן, כלומר, אין זה פטור מוחלט, אלא לשעתו. שאם נתגרשה האשה או נשתחרר העבד ויש להם עתה כסף משלהם — חייבין לשלם.

10 המכה אביו ואמו ועשה בהן חבורה, והחובל בחבירו בשבת — פטור מכל עונשי הממון כולן, מפני שהוא נדון בנפשו, שחייב מיתה על מעשהו זה, ואין מענישים אותו עונש נוסף.

11 והחובל בעבד כנעני שלו — פטור מכולן, מכל תשלום של ממון לעבד, שהרי העבד קניינו הוא.

12 ב גמרא ודנים בשאלה הנוגעת לתשלום חבלה בעא מיניה שאל אותו ר' אלעזר מרב: החובל בבת קטנה של אחרים, דמי חבלה למי, לאב או לבת?

13 וצדדי השאלה: מי אמרינן האם אנו אומרים: כיון דאקני ליה רחמנא שהקנתה לו התורה שבח נעורים של בתו לאב, שהוא מקבל את כסף קידושיה, דמי חבלה נמי דאבוה הוי גם כן של אביה הוא; מאי טעמא מה הטעם? — דהא אפחתה שהרי הפחית אותה מכספה, מערכה, שמפני החבלה שיש בה לא יתנו לו מוהר כמו שנותנים לבת שלימה ובריאה, ונמצא שהאב הוא המפסיד בזה. או דילמא שמא שבח נעורים הוא דאקני ליה רחמנא שהקנתה לו התורה, ומדוע? — דאי בעי לממסר לה למוכה שחין מצי מסר שהרי אם הוא רוצה למסור אותה למוכה שחין יכול הוא למסור אותה, ואם כן יש לו זכות בלעדית בכל מה שנוגע לקידושיה, אבל חבלה, כיון דאי בעי מתחבל שאם ירצה לחבול בה בעצמו לא מצי חביל אינו יכול לחבול בה, שאסור לו לחבול בילדיו כשם שאסור לחבול בכל אדם, אם כן לא קנייה ליה רחמנא הקנתה לו התורה זכות ממונית זו?

14 אמר ליה לו רב בתשובה: לא זכתה התורה לאב בבתו אלא שבח נעורים בלבד, ולא דבר אחר, ולכן תשלומי הנזק יינתנו לבת. איתיביה הקשה לו לשיטת רב ממה ששנינו במשנתנו: החובל בעבד עברי — חייב בכולן, חוץ מן השבת בזמן שהוא שלו, ואם כן, אף בתו כיון שמעשה ידיה שלו — צריך אף תשלום השבת להיות שלו! אמר אביי: אכן, מודה רב בתשלום השבת שנותן אותו המזיק אותה לאביה, שכן מעשה ידיה עד שעת בגרות דאבוה הוי של אביה הם ודמי השבת — דמי ביטול מעשה ידיה הם.

15 איתיביה הקשה לו לשיטת רב ממה ששנינו בברייתא: אב החובל בבנו גדול — יתן לו מיד מה שחייב לשלם לו, חבל בבנו קטן — יעשה לו בדמי החבלה שחייב לו סגולה שעניינה יבואר להלן. החובל בבתו קטנה — פטור, ולא עוד אלא אחרים שחבלו בה — חייבין ליתן לאביה! ומשיבים: הכי נמי כאן גם כן מדובר בתשלומי שבת בלבד, אבל לא לגבי תשלום שאר נזקים שהם ניתנים לבת.

16 א ועל האמור בברייתא זו שהובאה עתה תמהים: ובבנו גדול — יתן לו מיד? ורמינהו ומשליכים מראים סתירה ממה ששנינו בברייתא אחרת: החובל בבניו ובבנותיו של אחרים, אם היו גדולים — יתן להם מיד את תשלומי החבלה, קטנים — יעשה להם סגולה. בבניו ובבנותיו שלו ומשמע, אפילו גדולים — פטור!

17 אמרי אומרים בתשובה: לא קשיא אין זה קשה, כאן בברייתא ששנינו שפטור מדובר כשהבנים הגדולים סמוכים על שלחנו, כלומר, שמתפרנסים וניזונים ממנו, כאן ששנינו שחייב מדובר כשאין הבנים הגדולים סמוכין על שלחנו.

18 על תירוץ זה מקשים: במאי אוקימתא לקמייתא במה העמדת את הברייתא הראשונה שחייב? — בשאין סמוכין על שלחנו; אי הכי, אימא סיפא אם כך, אמור את סופה: החובל בבתו הקטנה — פטור, ולא עוד אלא אחרים שחבלו בה — חייבין ליתן לאביה. ואם מדובר כאן שאינו מפרנס את בתו הלא לדידה בעי למיתב לה עצמה צריך לתת לה את התשלום, דבעיא מזוני שצריכה היא מזונות, שהרי אינה סמוכה על שולחן אביה!

19 ואפילו למאן דאמר לדעת מי שאומר: יכול הרב לומר לעבד "עשה עמי עבוד בשבילי ואיני זנך" לפי שאיני חייב לפרנסך, הני מילי דברים אלה אמורים בעבד כנעני, דאמר ליה שיכול האדון לומר לו: עביד עבידתא כולי יומא עבוד עבודה כל היום ולאורתא זיל סחר ולערב לך חזר על הפתחים לבקש צדקה ואכול ממה שיתנו לך, אבל עבד עברי, דכתיב שנאמר בו: "כי טוב לו עמך" דברים טו, טז, ולמדו חכמים מכאן שצריך להיות שווה עמך במאכל, עמך במשתה — לא, וחייב לספק לו מזונות, וכל שכן בתו!

20 ומשיבים: כדרך שאמר רבא בריה בנו של רב עולא בקשר לענין דומה: לא נצרכה הלכה זו אלא להעדפה, כלומר, לסכום העודף על מזונותיה ההכרחיים. הכא נמי כאן גם כן לא נצרכה אלא להעדפה, שאותו מקבל האב מן החובל בבתו הקטנה.

21 ועוד שואלים על דרך זו של יישוב הסתירה בין הברייתות: במאי אוקימתא לבתרייתא במה העמדת את הברייתא האחרונה — בסמוכין על שלחנו, ואמרנו בברייתא שגדולים — יתן להם מיד, קטנים — יעשה להם סגולה, אמאי מדוע יעשה להם סגולה? לאביהם בעי למיתבי צריך הוא לתת!

22 אמרי אומרים בתשובה: כי קא קפיד כאשר האב מקפיד לקבל דבר השייך לילדיו, הרי זה דווקא במידי דקא חסר בדבר שהוא חסר ממנו שהוא מפסיד בגללו כגון במקרה שחבל בבניו, שיצטרך לשלם לבניו, ואולם במידי דאתא מעלמא בדבר שבא מן העולם, מן החוץ שחבלו בהם אחרים — לא קפיד מקפיד.

23 ומקשים על כך: והא והרי מציאה דמעלמא קאתי להו שמהחוץ באה להם וקא קפיד והאב מקפיד על כך ולכן אומרים שמציאת הקטנים לאביהם! אמרי אומרים בתשובה לכך: רווחא דקאתי להו מעלמא, ולית להו צערא דגופייהו בגווה רווח שבא להם מהחוץ, ואין להם צער של גופם בו — קפיד מקפיד האב לקבל, אבל חבלה של ילדיו דאית להו צערא דגופייהו שיש להם צער של גופם בכך ומעלמא קאתי להו וגם מהחוץ בא להם — לא קפיד מקפיד לקבל מילדיו.

24 ומקשים: והא התם והרי שם בברייתא הראשונה מדובר במקרה דאית שיש לה לבתו צערא דגופא צער הגוף ומעלמא קאתי ומהחוץ בא לה, וקא קפיד והוא מקפיד על קבלת תשלומיה! דקתני כפי שהוא שונה: ולא עוד אלא אחרים שחבלו בה — חייבין ליתן לאביה!

25 אמרי אומרים בתשובה לכך: התם דגברא קפדנא שם שאיש קפדן הוא, וראיה לדבר דהא שהרי אין ילדיו סמוכין על שלחנו ואינו דואג למזונותיהם, איש כזה אפילו במידי דאתי להו מעלמא קפיד בדבר שבא להם מבחוץ מקפיד. ואולם הכא כאן, בברייתא זו, דלאו גברא קפדנא שלא אדם קפדן הוא, דהא שהרי ילדיו סמוכין על שלחנו, כי קא קפיד כאשר הוא מקפיד — הרי זה במידי דקא חסר ליה בדבר שהוא חסר בו, אבל במידי דאתי להו מעלמא בדבר שבא להם מן החוץ — לא קפיד מקפיד.

26 ומסבירים עוד: שנינו בשתי הברייתות שיעשה לבניו הקטנים בכסף התשלומים המגיע להם סגולה, ושואלים: מאי מה פירושה של סגולה זו? רב חסדא אמר: שיקנה להם בכסף זה ספר תורה, רבה בר רב הונא אמר: שיקנה להם דיקלא דאכיל מיניה תמרי דקל שיאכל הילד ממנו תמרים. ומעירים כי אותם הדברים שנדונו על ידי אמוראי בבל, נדונו גם בארץ ישראל.

27 וכן אמר ריש לקיש כדברי רב: לא זכתה תורה לאב אלא שבח נעורים בלבד, ור' יוחנן אמר: אפילו פציעה.

28 ותוהים: פציעה שאין בה אובדן כושר עבודה, כחבלה, סלקא דעתך עולה על דעתך לומר שיזכה בזה האב? והרי אפילו ר' אלעזר לא קמיבעיא ליה נשאלה לו, לא היה לו ספק לגבי זכות האב בתשלומי בתו אלא לגבי חבלה,