ביאור שטיינזלץ על בבא קמא כ״ו

1 ומקשים: מידי כוליה קאמרינן וכי כל הנזק אומרים אנו, רוצים אנו לומר שישלם, מלימוד הקל וחומר? פלגא קאמרינן חצי הנזק אומרים אנו והכוונה שיהא דין שן ורגל ברשות הרבים כדין קרן שם, וישלם חצי נזק!

2 ודוחים: אף דבר זה לא ניתן להיאמר, אמר קרא הכתוב לגבי תשלום חצי נזק: "וחצו את כספו" שמות כא, לה והביטוי "כספו" ולא "וחצו את הכסף" בא לשם הדגשה מיוחדת, לומר: דווקא כספו של זה של שור המזיק בנגיחה בקרן חוצים, כלומר, שמשלם חצי נזק, ולא כספו של אחר, בסוגים אחרים של נזק שגורם השור.

3 ושואלים באופן אחר: ולא תהא שן ורגל חייבת אף שהזיקה ברשות הניזק אלא חצי נזק, ונלמד הדבר מקל וחומר מקרן. וכך נאמר: ומה קרן החמור שכן אפילו ברשות הרבים חייבת, מכל מקום ברשות הניזק — אינה משלמת אלא חצי נזק, שן ורגל הקל שכן ברשות הרבים פטורה — אינו דין שברשות הניזק משלם רק חצי נזק?

4 ומשיבים: אמר קרא הכתוב בנזקי שן ורגל: "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" שמות כב, ד, והכוונה: תשלומין מעליא מעולים, שלמים.

5 ושואלים עוד ובאופן אחר: ולא תהא קרן ברשות הרבים חייב כלל, ונלמד הדבר מקל וחומר, ונאמר כך: ומה שן ורגל שברשות הניזק משלם נזק שלם — ברשות הרבים פטורה לגמרי, קרן הקלה יותר שכן ברשות הניזק משלם חצי נזק — אינו דין שברשות הרבים פטורה?

6 אמר ר' יוחנן: אמר קרא הכתוב בשור תם: "וגם את המת יחצון" שמות כא, לה, ללמד כי אין חצי נזק חלוק, לא ברשות הרבים ולא ברשות היחיד ומשלם אותו בעל השור התם בכל מקרה.

7 ועוד שואלים: ויהא אדם שהרג את חבירו בשוגג חייב בתשלום כופר ונלמד הדבר מקל וחומר, ונאמר כך: ומה שור שהזיק אדם אינו חייב בארבעה דברים שבת, ריפוי, בושת וצער — חייב בעליו בכופר אם הרג השור אדם, אדם שחייב בארבעה דברים אם הזיק לחבירו — אינו דין שיהא חייב בכופר אם הרגו?

8 ומשיבים: אמר קרא הכתוב בשור שהרג אדם: "אם כופר יושת עליו ונתן פדיון נפשו ככל אשר יושת עליו" שמות פסוק ל, ויש כאן הדגשה "עליו" ולא על אדם שהרג אדם.

9 ומקשים מן הצד השני: ויהא שור שהזיק אדם חייב בארבעה דברים מקל וחומר: ומה אדם שאינו חייב בכופר אם הרג אדם — חייב בארבעה דברים אם הזיקו, שור שחייב בכופר — אינו דין שיהא חייב בארבעה דברים?

10 ומשיבים: אמר קרא הכתוב בענין זה: "ואיש כי יתן מום בעמיתו" ויקרא כד, יט, הרי זו הדגשה הבאה למעט: איש בעמיתו ולא שור בעמיתו.

11 א איבעיא להו נשאלה להם ללומדים שאלה זו: רגל של בהמה שדרסה על גבי תינוק בחצר הניזק והמיתה אותו, מהו שתשלם, שישלם בעליו, כופר? וצדדי השאלה: מי אמרינן האם אומרים אנו מידי דהוה אקרן כשם שהוא בקרן, קרן כיון דעבד תרי ותלתא זמני אורחיה שעשה שתים ושלש פעמים דרכו הוא ונעשה מועד ומשלם בעליו כופר, הכא נמי לא שנא כאן גם כן אינו שונה, ולפי שהרגל מועדת לדרוס מתחילתה — משלם כופר.

12 או דלמא שמא אפשר לומר מצד אחר כך: קרן חמורה שכן כוונתו להזיק, ולכן משלם בעליו כופר כשהמית, האי זו רגל הרומסת אין כוונתו להזיק ולכן יהא פטור מכופר?

13 ומציעים, תא שמע בוא ושמע פתרון לבעיה ממה ששנינו בברייתא זו: הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות, ונגחו השור לבעל הבית ומת — השור בסקילה, ובעליו של השור בין שהיה השור תם בין מועד — משלם כופר שלם, אלו דברי ר' טרפון.

14 ונברר: כופר שלם בתם לר' טרפון מנא ליה מנין לו? לאו האם לא משום דסבר ליה שסבור הוא כר' יוסי הגלילי, שאמר: שור תם שהמית אדם — משלם חצי כופר ברשות הרבים, ומייתי לה ומביא, לומד אותה מקל וחומר מרגל ובאופן זה: ומה רגל שפטורה לגמרי ברשות הרבים — מכל מקום חייבת כופר שלם ברשות הניזק, קרן שחייבת חצי כופר ברשות הרבים — כל שכן שתהא חייבת ברשות הניזק כופר שלם? אלמא מכאן איכא שיש כופר ברגל.

15 אמר רב שימי מנהרדעא: אפשר לדחות ולומר כי התנא מניזקין של רגל מייתי לה מביא, לומד אותה מקל וחומר: ומה רגל שפטורה אם הזיקה ברשות הרבים — משלמת נזק שלם ברשות הניזק, קרן שחייבת חצי כופר ברשות הרבים — כל שכן שתהא חייבת כופר שלם ברשות הניזק?

16 ומקשים: אם בדרך זו הוא לומד ולפרוך ושיקשה: מה לניזקין של רגל שכן ישנן באש, שכשם שמשלם על נזקי רגל כך משלם על נזקי האש, ומכל מקום כופר אינו משלם בנזקי אש, אם נהרג על ידה אדם לעיל בבא קמא י,א. והרי זו ראיה שאין ללמוד דין כופר מדין אבות נזיקין אחרים! ואומרים: למדים זאת מטמון דבר שהיה חבוי ולא גלוי שפטור בנזקי אש וחייב ברגל, ונאמר כי אם חייב כופר על נזקי טמון ברגל ברשות הניזק, כל שכן שיהא חייב כופר על קרן ברשות הניזק.

17 ומקשים גם על כך: מה לטמון — שכן ישנו בבור, ובבור פטור מכופר! אלא יש לומר כי למדים זאת מכלים שחייב בהם בנזקי רגל ברשות הניזק אף שפטור בהם בבור, ומכאן נלמד לענין כופר בקרן ברשות הניזק.

18 ודוחים: מה לכלים שכן ישנן באש, ובאש פטור מכופר! ומשיבים: אם כן נלמד מכלים טמונים שאין חייבים עליהם באש, וחייב עליהם בנזקי הרגל. ודוחים: מה לכלים טמונים — שישנן באדם, שהרי אדם שמזיקם חייב, ואינו חייב בכופר אם הרג אדם!

19 אלא הואיל ולא ניתן ללמוד דין כופר ברשות הניזק מנזקי רגל לאו שמע מינה האם לא תלמד מכאן כי מכופר של רגל מייתי לה מביא מוכיח אותה, אלמא מכאן: איכא שיש כופר ברגל. ומסכמים: אכן, שמע מינה למד מכאן שכן הוא, והרי זה פתרון לבעיה שדנו בה ברגל שדרסה על תינוק בחצר הניזק והמיתה אותו, שדינה שחייב בכופר.

20 אמר ליה לו רב אחא מדפתי לרבינא: הכי נמי מסתברא כך גם כן מסתבר לומר דאיכא שיש כופר ברגל, דאי סלקא דעתך שאם עולה על דעתך לומר ליכא אין כופר ברגל, והתנא מניזקין של רגל מייתי לה מביא, לומד אותה, אם כן לפרוך שיקשה כך: מה לניזקין של רגל — שכן ישנן ברגל, תאמר בכופר שאינו ברגל!

21 אלא לאו שמע מינה האם לא תלמד מכאן שמכופר של רגל מייתי לה הוא מביא, לומד אותה, אלמא מכאן: איכא יש כופר ברגל, ומסכמים: אכן, שמע מינה למד מכאן שכן הוא.

22 ב משנה אדם שהזיק בגופו נחשב מועד לעולם תמיד, לפיכך בין שהיה שוגג בשעה שהזיק בין שהיה מזיד, בין שהיה ער בין שהיה ישן, אם סימא את עין חבירו וכן אם שיבר את הכלים — משלם נזק שלם.

23 ג גמרא מלשון המשנה מדייקים: קתני שנה במשנה דוגמא לחיובו כמועד "סימא את עין חבירו" דומיא בדומה לדוגמא נוספת של "שיבר את הכלים", ללמדנו שדומים הם חיובי הנזקים הללו: מה התם שם בשבירת הכלים נזק — אין כן משלם, ואולם ארבעה דברים נוספים שמשלמים בנזקי אדם באדם: ריפוי, שבת, צער, ובושת — לא משלם, אם כן אף סימא את עין חבירו, נזק — אין כן משלם, ואולם ארבעה דברים — לא משלם, שכיון שעשה זאת תוך שינה או בשוגג אינו חייב.

24 ומבררים: מנא הני מילי מנין הדברים הללו שהמזיק משלם את הנזק אפילו כשלא התכוון להזיק? מה מקור הדין בתורה? אמר חזקיה, וכן תנא דבי שנה החכם מבית מדרשו של חזקיה ברייתא זו: אמר קרא הכתוב "פצע תחת פצע" שמות כא, כה, ולשון יתירה זו באה לחייבו בתשלומי נזק על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון.

25 ומקשים: האי מבעי ליה הרי פסוק זה נצרך לו כדי ליתן צער במקום נזק, שאף שמשלם את מלוא תשלום הנזק שנגרם על ידי מכתו בכל זאת צריך לשלם גם על הצער הכאב שהצטער הנפגע! ומשיבים: אם כן שרק לכך בא ייתור לשון זה לכתוב קרא שיאמר הכתוב: "פצע בפצע", כלומר, הפצע שבתוך הפצע, דהיינו צער, מאי מה טעם ההדגשה היתירה "פצע תחת פצע" — שמע מינה תרתי למד מכאן שתים הן לענין שוגג כמזיד, והן לענין צער במקום נזק.

26 א אמר רבה: היתה אבן מונחת לו לאדם בחיקו כשהיה יושב, ולא הכיר בה, שלא ידע כלל שיש שם אבן, ועמד, ונפלה אבן זו והזיקה. לענין נזקין — חייב לשלם כל מה שהזיקה האבן, לענין ארבעה דברים הנוספים לתשלום הנזק עצמו צער וריפוי וכו' שחייב אדם לשלם על מה שהזיק אדם אחר — פטור. לענין שבת אם על ידי כך נעשתה מלאכה האסורה בשבת, כגון שיצאה האבן מרשות היחיד לרשות הרבים — הרי מלאכת מחשבת אסרה תורה בשבת, שחושב לעשותה, וכאן אין זו מלאכת מחשבת, שהרי לא חשב ולא התכוון למלאכה, ופטור. לענין גלות, שחייב ההורג אדם בשגגה, אם המית אדם בהפלת האבן — הרי זה פטור, שאין אנו רואים אותו כשוגג שחייב גלות, אלא כאנוס.

27 ולענין עבד, כלומר, אם על ידי כך גרם להוציא שינו או עינו של עבדו, האם יוצא בכך העבד לחופשי ראה שמות כא, כו –כז, הרי זו פלוגתא מחלוקת של רבן שמעון בן גמליאל ורבנן וחכמים. דתניא שכן שנינו בברייתא: הרי שהיה רבו אדוניו של העבד רופא, ואמר לו העבד: כחול עיני כדי לרפא אותה, וסימאה עיוור אותה האדון בתוך כדי הטיפול, או שביקש מן האדון חתור לי שיני עשה נקב בשיני כדי לרפאה, והפילה את השן — הרי שיחק היתל העבד באדון ויצא על ידי כך לחרות.

28 רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין העבד יוצא לחירות במקרים אלה משום שנאמר בענין זה "ושחתה" שמות כא, פסוק כו — עד שיתכוין האדון במעשהו לשחתה ולא כאשר הוא מתכוון לתקן ולרפא. ואף לענייננו, באבן שנפלה ופגעה בעינו או בשינו של העבד ולא התכוון האדון לפגוע בו, נחלקו חכמים ורבן שמעון בן גמליאל אם משתחרר העבד בכך. עד כאן דנים באופן שלא הכיר באבן.

29 ואם הכיר בה באבן שהיא בחיקו ושכחה שהיא נמצאת שם, ועמד, ונפלה האבן, לענין נזקין — גם כאן חייב בוודאי, שהרי חייב גם אם לא ידע כלל. לענין ארבעה דברים — גם כאן פטור, שהרי לא נתכוון. אבל לענין גלות — חייב, שאמר קרא הכתוב: "ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה" במדבר לה, יא — מכלל דהוה ליה שהיתה לו קודם ידיעה, שזאת היא הגדרת המושג שגגה לענין זה — דבר ידוע שנשכח, והא הויא ליה והרי כאן היתה לו ידיעה קודמת באבן שבידו. לענין שבת — גם כאן פטור, שלא היתה "מלאכת מחשבת" בזריקת האבן. לענין עבד — הרי זו פלוגתא מחלוקת של רבן שמעון בן גמליאל ורבנן וחכמים כפי שאמרנו.

30 ובמקרה שנתכוון לזרוק את האבן, אלא שנתכוין לזרוק את האבן שתים שתי אמות וזרק ארבע אמות, שעלתה בידו יותר ממה שנתכוון, לענין נזקין — חייב, לענין ארבעה דברים — פטור, לענין שבת — פטור, כי "מלאכת מחשבת" בעינן צריכים אנו כתנאי לחיובו ואין זו מלאכה שנעשתה מתוך כוונה. לענין גלות הרי "ואשר לא צדה" שמות כא, יג אמר רחמנא אמרה התורה שאם לא נתכוון להורגו — גולה, ובכלל זה פרט לנתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע שאף הוא לא צדה, והאבן הלכה רחוק ממה שנתכוון, לענין עבד — הרי זו אותה פלוגתא מחלוקת שאמרנו בין רבן שמעון בן גמליאל ורבנן וחכמים.

31 ומקרה נוסף: אם נתכוין לזרוק את האבן ארבע אמות וזרק שמנה, הרי לענין נזקין — חייב, לענין ארבעה דברים — פטור. לענין שבת, אם היה אומר בזמן זריקתו: כל מקום שתרצה תנוח, כלומר, שלא הקפיד לזורקה דווקא למקום מסויים, הרי כיון שרצה לזורקה ארבע אמות, שהוא שיעור מלאכה שחייבים עליה בשבת — אין כן, הרי הוא חייב, שהרי זרק כשיעור ארבע אמות שחייבים עליו. אי אם לא התכוון לזריקה סתם, אלא רצה לזורקה דווקא למקום מסויים — לא יהא חייב, שהרי לא היתה זאת מלאכת מחשבת, שלא עלה בידו מה שחשב. לענין גלות, הרי "אשר לא צדה" נאמר שגולה, ובכלל זה פרט לנתכוין לזרוק ארבע וזרק שמנה. לענין עבד — עדיין זו פלוגתא מחלוקת בין רבן שמעון בן גמליאל ורבנן וחכמים.

32 ב כיון שהבאנו את הדברים שאמר רבה במקרים שיש בהם צדדי חיוב ופטור באותו מעשה, מביאים עוד דברים שקבע רבה באופנים שונים של עשיית אותו מעשה. ואמר רבה: זרק אדם כלי כגון חרס מראש הגג, ובא אחר ושברו במקל תוך כדי נפילתו — הרי השובר במקל פטור, מאי טעמא מה טעם הדבר — מנא תבירא תבר כלי שבור שבר, שהרי משעת זריקתו ברור שעתיד הכלי להישבר, ולכן מי ששברו באויר אינו חייב על שבירתו.

33 ואמר רבה באותו מקרה ובאופן שונה: זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים או כסתות שאם היה נופל עליהם לא היה נשבר, ובא אחר וסלקן לאותם כרים, או קדם הוא עצמו וסלקן ונשבר הכלי — הרי זה פטור מן הנזקים, אף שנשבר הכלי בגללו. מאי טעמא מה טעם הדבר בעידנא דשדייה בזמן שזרקו הרי פסוקי מפסקי גיריה נפסקו חציו, כלומר, הפעולה שעשה בשעת הזריקה שהיתה כעין יריית חץ, לא היתה עשויה לשבור את הכלי, ואחריותו לדבר נפסקת עם גמר הזריקה, ומה שקרה לאחר מכן הוא פעולה שניה ונוספת, שאינה קשורה בראשונה.

34 ואמר רבה: זרק תינוק מראש הגג, ובא אחר וקבלו בסייף ומת התינוק — הרי זו פלוגתא מחלוקת ר' יהודה בן בתירא ורבנן וחכמים מי חייב מיתה על הריגתו. דתניא שכן שנינו בברייתא: הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות, בין שהיכוהו כולם בבת אחת בין בזה אחר זה — כולן