ביאור שטיינזלץ על בבא קמא כ״ב

1 ושואלים: והתניא והרי שנינו בברייתא האומרת להיפך: הכלב והגדי שדילגו, בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה — פטורין! תרגמא הסביר רב פפא: מדובר באופן דאפיך מיפך שהפכו את דרך קפיצתם. כיצד? — כלבא בזקירא כלב בקפיצה אחת וגדיא בסריכא והגדי בטיפוס, שדבר זה אינו כדרכם, ומשונה היא. ושואלים: אי הכי, אמאי אם כך, מדוע פטורים? שמכל מקום גרמו לנזק! ומשיבים: אין הכוונה פטורים לגמרי, אלא פטור מנזק שלם, וחייבין בחצי נזק, כדינו של כל נזק משונה, שנדון כנזק קרן.

2 א נאמר במשנה שהכלב שנטל חררה וגחלים עמה ואכל את החררה והדליק על ידי כך את הגדיש — משלם בעליו עבור החררה שאכל נזק שלם, ועבור נזקי הדליקה בגדיש חצי נזק.

3 ובענין זה של חיוב על נזקי אש מביאים: אתמר נאמר שנחלקו אמוראים, ר' יוחנן אמר: אשו, כלומר, חיובו של אדם לשלם עבור נזקים שגרמה אש שלו, הוא משום חציו, שנחשב כאילו היה יורה חץ אל מקום אחר, וכן הוא הנזק שנגרם במקום אחר על ידי האש שהבעיר במקומו. וריש לקיש אמר: אדם חייב על נזקי אשו משום ממונו, כעל שאר דברים שהם ממונו שחייב אם גרמו נזק.

4 ומבררים את שיטותיהם, ושואלים: וריש לקיש מאי טעמא מה טעם לא אמר כר' יוחנן? ומשיבים: אמר יכול היה לומר לך: אינה דומה אש לחציו, שכן חציו מכחו קאזלי הולכים, שהרי החץ נורה מפני כוחו של היורה. האי זו האש לא מכחו קאזיל הולכת, אלא הרוח היא המוליכה אותה, ומכוחו רק נוצרה האש במקומה. ושואלים מן הצד האחר: ור' יוחנן מאי טעמא מה טעם לא אמר כריש לקיש? ומשיבים: אמר יכול היה לומר לך: אינה דומה אשו לממונו, שכן ממונא אית ביה ממשא ממון שהזיק יש בו ממש ואילו הא לית ביה ממשא זו, האש, אין בה ממש ואין לומר שהאש שייכת לו כשאר דברים שהם רכושו.

5 ומנסים להביא ראיה ממה ששנינו במשנתנו, תנן שנינו: הכלב שנטל חררה וכו' משלם על הגדיש חצי נזק. בשלמא למאן דאמר נניח לשיטת מי שאומר שאשו משום חציו אם כן האש הזו חציו כוחו של הכלב הוא —

6 ולכן חייב הבעלים לשלם על מה שגרם הכלב, ומשלם חצי נזק כדין צרורות, שאף הם כוחו. אלא למאן דאמר לדעת מי שאומר אשו משום ממונו הלא האי זאת האש לאו לא ממונו של בעל הכלב הוא אלא של בעל החררה, ומשום מה יהיה חייב בעל הכלב?

7 ומשיבים: אמר יכול היה לומר לך ריש לקיש: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים לא שנטל את החררה והניחה כמות שהיא, אלא דאדייה אדויי שטלטלה ממקום למקום וכך יש להבין את דין המשנה: על חררה שאכל — משלם נזק שלם, ועל הנזק שנגרם במקום המסויים בו השליך הכלב את הגחלת — משלם חצי נזק כמו על צרורות, ואולם על הגדיש כולה פטור שהרי חיוב אש הוא משום ממונו, ואש זו אינה ממונו של בעל הכלב.

8 ור' יוחנן אינו צריך לפרש דווקא באופן זה, אלא במקרה רגיל: דאנחה אנוחי שהניחה את החררה בגדיש על מנת לאוכלה, ולכן על חררה ועל מקום גחלת משלם נזק שלם, שכן נזק זה הוא בכלל נזקי אכילה של הכלב, ועל הגדיש משלם חצי נזק, שלדעתו עיקר חיוב האש הוא משום שהיא נחשבת ככוחו, והרי זה כדין צרורות.

9 ומציעים: תא שמע בוא ושמע פתרון לשאלה זו ממה ששנינו במשנה: גמל שהיה טעון פשתן ועבר ברשות הרבים, נכנסה פשתנו לתוך החנות ודלקו נדלקה בנרו של חנווני והדליק את הבירה הבית על ידי הפשתן — בעל הגמל חייב. ואולם אם הניח חנווני נרו מבחוץ — חנווני חייב. ר' יהודה אומר: בנר חנוכה שמצוה להניחו בחוץ — פטור החנווני.

10 ומעתה, בהלכה הראשונה, שחייב בעל הגמל בנזקי האש, יש לשאול: בשלמא למאן דאמר נניח לשיטת מי שאומר אשו משום חציו יכול אתה לומר כי אש זו חציו של הגמל הוא, ולכן חייב בעליו. אלא למאן דאמר לשיטת מי שאומר אשו משום ממונו — האי זו האש לאו לא ממונא הממון של בעל הגמל הוא! ומשיבים: אמר יכול היה לומר לך ריש לקיש: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים במסכסכת כל הבירה כולה, לא שנגעה האש במקום אחר ומשם התפשטה הלאה, אלא שהגמל העביר את הפשתן הבוער ממקום למקום והדליק, והרי זה כמו הכלב שהניח את הגחלת בכל מקום ומקום.

11 ומקשים: אי הכי אם כך אימא סיפא אמור את סופה של משנה זו: אם הניח חנווני נרו מבחוץ — חנווני חייב. ואי ואם במסכסכת מדובר — אמאי מדוע חייב החנווני? הרי האש שלו היתה רק במקום אחד, והגמל הוא שהעבירה ממקום למקום! ומשיבים: כאן מדובר בשעמדה וסכסכה, שעמד הגמל במקומו ולא הלך ממקום למקום, והפשתן שעל גביו היה מרובה מאד, כך שהצית באופן ישיר את הבירה כולה.

12 ושואלים: אם עמדה וסכסכה, שלא הלך הגמל ממקום למקום, אלא החבילה היא זו שהדליקה את כל הבירה כולה, כל שכן שהחנווני פטור ובעל גמל חייב, שמוטל עליו להוציא את גמלו מן המקום! אמר רב הונא בר מנוח משמיה משמו של רב איקא: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — כגון שעמדה הבהמה להטיל מימיה ותוך כדי כך הציתה את האש בכל הבירה, ובעליה אנוס בענין זה, שאינו יכול להזיזה ממקומה.

13 רישא במקרה הראשון בעל הגמל חייב, כיון שלא איבעי ליה צריך היה לעשות כדרך שעשה ולאפושי להרבות בטעינה של פשתן על גמלו עד כדי שיכנס הפשתן לחנות, ולכן האשמה לדליקה תלויה בו. סיפא בסוף החנווני חייב, כיון שלא איבעי ליה לאנוחי היה צריך להניח את נרו מאבראי מבחוץ.

14 ומציעים עוד, תא שמע בוא ושמע פתרון לדבר ממה ששנינו: המדליק את הגדיש, והיה גדי כפות קשור לו סמוך לגדיש, וכן עבד סמוך לו לגדיש, ונשרף עמו הגדי והעבד — חייב לשלם על הגדיש ועל הגדי ואולם על העבד פטור, שכן צריך היה העבד לברוח מפני האש. ואולם אם היה עבד כפות לו באופן שלא יכול היה לברוח מהאש, וגדי סמוך לו ונשרף עמו — פטור על הגדי והגדיש.

15 ומעתה נברר, בשלמא למאן דאמר נניח לשיטת מי שאומר אשו משום חציו — משום הכי כך פטור על הגדיש במקרה השני, שהרי זה כאילו הוא הרג את העבד בחיציו ונתחייב מיתה על כך, ומי שנתחייב בעונש מיתה אין מענישים אותו גם בעונש ממון. אלא למאן דאמר לשיטת מי שאומר אשו משום ממונו אמאי מדוע פטור? אילו קטל תוריה עבדא, הכי נמי דלא מיחייב אילו היה הורג שורו שהוא ממונו עבד, כך גם כן שלא היה מתחייב בתשלום נזקים שגרם בתוך כדי כך?

16 ומשיבים: אמר יכול היה לומר לך ר' שמעון בן לקיש: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — כשהצית את האש ממש בגופו של עבד, ולכן הוא חייב מיתה ככל הורג עבד, דקם ליה בדרבה מיניה שעומד לו, די לו, בעונש הגדול ממנו של מיתה, ואין מענישים גם אותו בעונש ממון.

17 ומקשים: אי הכי, מאי למימרא אם כך, מה בא זה לומר, מה חידוש משמיענו בזה? שהרי ממש רוצח הוא, ורוצח פטור מתשלומים! ומשיבים: לא צריכא נצרכה הלכה זו אלא למקרה כגון זה: בגדי דחד של אדם אחד ועבד דחד של אדם אחד, שהיינו אומרים שכיון שהוא מתחייב ממון לאדם אחר שאינו בעל העבד — יצטרך לשלם לבעל הגדי מה שהזיק לו, למרות שהוא חייב מיתה על הריגת העבד. על כן השמיע לנו שכיון שעל אותה פעולה עצמה התחייב עונש מוות — שוב אין אנו מחייבים אותו ממון כלל.

18 ומציעים עוד, תא שמע בוא ושמע פתרון לדבר ממה ששנינו: השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן, שכל אלה אין בהם דעת — פטור מדיני אדם, שאין מחייבים אותו בבית דין על כך, ואולם חייב בדיני שמים, שמכל מקום יש לו אחריות על כך, וראוי לו לשלם.

19 ומעתה, בשלמא למאן דאמר נניח לשיטת מי שאומר אשו משום חציו — חציו של חרש שוטה וקטן הוא ולכן פטור המשלח אותם. אלא למאן דאמר לשיטת מי שאומר אשו משום ממונו, אילו מסר שורו לחרש שוטה וקטן הכי נמי כך גם כן הדין שלא מיחייב יתחייב?! והרי שנינו במפורש שחייב לעיל בבא קמא י,א!

20 ומשיבים: הא אתמר עלה הרי כבר נאמר על כך שאמר ריש לקיש משמיה משמו של חזקיה: לא שנו שפטור אלא רק כשמסר לו לשוטה גחלת והשוטה ליבה אותה ונעשתה דליקה, אבל אם מסר לו שלהבת דולקת — חייב. מאי טעמא מה טעם הדבר משום שברי היזקא ברור כאן הנזק והרי זה כאילו היה מוסר לו שור נוגח. ואם כן, אף אם חיוב אש משום ממון הוא — חייב.

21 ור' יוחנן אמר: אפילו מסר שלהבת — פטור, קסבר סבור הוא: צבתא חברתו של החרש קא גרים היא שגורמת לדליקה, שמפני שטותו לא נזהר כראוי, ולא מיחייב מתחייב המשלח אלא עד שמסר ליה לו גווזא סילתא ושרגא עץ, עצים דקים שמציתים בהם אש, ונר בוער שאז ברור הנזק, והרי זה כאילו הוא עשאו בעצמו. עד כאן הובאו ראיות שונות במחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש.

22 אמר רבא: קרא ומתניתא מסייע ליה הכתוב והברייתא מסייעים לו לר' יוחנן. קרא הכתוב — שכן אמר הכתוב "כי תצא אש" שמות כב, ה, משמע תצא מעצמה, ונאמר "ישלם המבער את הבערה", שמע מינה למד מכאן כי אשו משום חציו שאנו מתייחסים אל האיש כאילו הוא עצמו הבעיר את הבעירה, ומשום כך מחייבים אותו בתשלום נזקיה, והרי זו ראיה מן הכתוב.

23 מתניתא מן הברייתא מנין — דתניא שכן שנינו בברייתא על פסוק זה: פתח הכתוב