ביאור שטיינזלץ על בבא קמא ס״ו

1 "הם" — ולא ולדותיהם הוא דאתא שבא ביטוי זה ללמדנו. ושואלים: ובית הלל, מהיכן לומדים הם הלכה זו? ומשיבים: תרתי שמעית מינה שני דברים שומע, לומד אתה ממנו מאותו ביטוי: "הם" — ולא שינויהם, "הם" — ולא ולדותיהם. ושואלים: ובית הלל, הכתיב הלא נאמר בפסוק "גם" שהוא לשון ריבוי! ואומרים: אכן, "גם" לבית הלל קשיא קשה.

2 ומעירים: מכל מקום עד כאן לא שמענו כי פליגי נחלקו חכמים בברייתא אלא דמר סבר שחכם זה סבור: שינוי קונה, ומר סבר וחכם זה סבור: אין שינוי קונה, אבל לענין שלומי תשלומים כולי עלמא כדמעיקרא לדעת הכל כמו שהיה הדבר הגנוב שווה מתחילה משלם, דקתני שהרי שנה באותה ברייתא שהובאה מקודם: משלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כעין שגנב.

3 אם כן לימא תיהוי תיובתא האם נאמר שתהא זו קושיה חמורה על דעתו של רב, שאמר רב: קרן — כעין שגנב משלם, ואילו תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה — כשעת העמדה בדין? אמר רבא בפירוש הדברים: אם נשתנו טלאים בגופם שגדלו, או שמנו — מחזיר כדמעיקרא כמו ערך הגניבה מתחילה, אם נשתנו דמים, שנשתנה מחיר הדבר הגנוב במשך הזמן — משלם כערך של עכשיו.

4 א אמר רבה: דין זה ששינוי קונה — כתיבא ותנינא כתוב בתורה ושנינו אותו במשנה. כתיבא כתוב: "והשיב את הגזלה אשר גזל" ויקרא ה, כג, ויש לשאול: מה תלמוד לומר מה באו ללמדנו המילים, המיותרות לכאורה, "אשר גזל"? ומשיבים: אם החפץ נשאר כעין שגזל, שלא נשתנה — יחזיר אותו עצמו "את הגזילה", ואם לאו לא, שנשתנה החפץ — דמים בעלמא בלבד בעי שלומי צריך לשלם ואינו צריך להחזיר את החפץ עצמו "אשר גזל".

5 וכן תנינא שנינו במשנה: הגוזל עצים ועשאן כלים, גזל צמר ועשאן בגדים — משלם כשעת הגזילה, ואינו מחזיר אותם כפי שהם עתה לאחר שהשתנו, בגדים או כלים.

6 אי נמי או גם כן אפשר ללמוד זאת ממשנה אחרת, ששנינו: לא הספיק הבעלים ליתנו, את צמר ראשית הגז, לו, לכהן, עד קודם שצבעו את הצמר — פטור, שאין חיוב בנתינת ראשית הגז אלא על צמר כברייתו. אלמא מכאן מקור נוסף במשנה ששינוי קונה.

7 וממשיך רבה ואומר: ואילו לגבי יאוש בגניבה ובגזילה, כאשר לא עשה הגנב או הגזלן שינוי בחפץ, אבל התייאשו הבעלים ממנו, אמרי רבנן דניקני אמרו חכמים שיקנה בכך המחזיק את החפץ, מיהו לא ידעינן אי דאורייתא אי דרבנן ואולם אין אנו יודעים אם מן התורה היא הלכה זו, אם תקנה מדברי חכמים שיאוש קונה.

8 ורבה מסביר את צדדי הספק הזה: אי דאורייתא אם מן התורה היא הלכה זו, יש לכאורה ראיה לדבר, מידי דהוה כשם שהוא הדין במוצא אבידה, מוצא אבידה לאו האם לא כיון דמייאש מרה מינה מקמי דתיתי לידיה שמתייאש בעליה ממנה לפני שתגיע לידו של המוצא — קני ליה קונה אותה המוצא ביאוש זה, האי נמי זו גניבה וכיוצא בה גם כן, כיון דמייאש מרה קני ליה שמתייאש בעליה קונה אותה הגנב ביאוש, אלמא קני מכאן שיאוש קונה.

9 או דלמא לא דמיא שמא אינה דומה גניבה לאבידה, שכן אפשר לחלק ולומר אבידה הוא דכי אתאי לידיה שכאשר באה לידו — בהתירא אתיא לידיה בהיתר הוא שבאה לידו ולכן גם יאוש קונה לו מן התורה, אבל האי זה הגנב כיון דבאיסורא אתאי לידיה שבאיסור באה לידו, בגניבה או בגזילה, רק מדרבנן מדברי חכמים הוא שיאוש קונה לו,

10 דאמור רבנן ניקני שאמרו חכמים שיקנה את החפץ ביאוש הבעלים מפני תקנת השבים, כדי שלא להכביד על בעלי תשובה המבקשים להחזיר את מה שגנבו.

11 ורב יוסף חלק בענין זה על רבה ואמר: יאוש אינו קונה בגניבה וגזילה ואפילו מדרבנן מדברי חכמים, וכל עוד לא עשה הגנב או הגזלן שינוי בחפץ, צריך הוא להחזיר את החפץ עצמו לבעליו.

12 איתיביה הקשה לו רב יוסף לרבה על שיטתו שיאוש קונה בגניבה וגזילה, ממה ששנינו: גזל חמץ ועבר עליו הפסח, וחמץ זה אסור עתה בהנאה ככל חמץ שעבר עליו הפסח, ואין לו עוד כל ערך —

13 אומר לו הגזלן לבעל החמץ: "הרי שלך לפניך", ומחזיר לו את החמץ עצמו, אף שכעת החמץ אסור בהנאה ואין לו ערך. והאי והרי הבעלים כיון דמטא עידן איסורא שמגיע זמן איסור חמץ בערב פסח ודאי מייאש מתייאש הוא ממנו, ואי סלקא דעתך ואם עולה על דעתך לומר שיאוש קנה לגזלן, אמאי מדוע אומר לו הגזלן "הרי שלך לפניך"? הלא דמי מעליא בעי שלומי ליה דמים מעולים, שלמים, צריך לשלם לו, שהרי גוף החמץ נקנה לגזלן עם היאוש!

14 אמר ליה לו רבה: כי קאמינא אנא כאשר אומר אני שיאוש קונה, הרי זה כאשר זה הבעלים מתייאש, וזה הגנב רוצה לקנות. ואולם האי זה המקרה שאנו דנים בו, חמץ, הוא שונה, שכן זה הבעלים מתייאש, ואילו זה הגנב אינו רוצה לקנות בגלל איסור חמץ.

15 איתיביה הקשה לו אביי לרבה: על הכתוב בדין הקרבן "קרבנו" ויקרא א, ג דרשו שיש בכך הדגשה: קרבנו שלו כשר להקרבה, ולא הגזול, שהוא פסול לקרבן ואין המקריב יוצא בו. ומעתה נברר: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר? אילימא אם תאמר שהגזלן מקדיש ומביא את הקרבן לפני יאוש הבעלים, למה לי קרא מקרא לומר שאינו יוצא בקרבן גזול? הרי זה פשיטא פשוט, מובן מאליו, שהרי אפילו להקדישה אינו יכול כיון שאינה שלו!

16 אלא לאו האם לא מדובר כאן שהקדישה והקריבה לאחר יאוש, ואם כן שמע מינה למד מכאן כי יאוש לא קני קונה, ולכן אינו יכול להקדיש בהמה זו!

17 אמר ליה לו רבא: וליטעמיך ולטעמך, לשיטתך, לפי הבנתך, הא דתניא זו ששנינו בברייתא: נאמר בטומאת הזב: "במשכבו" ויקרא טו, ה ודרשו: משכבו שלו מטמא, ולא משכב הגזול, ונברר:

18 היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר? אילימא אם תאמר שגזל עמרא ועבדיה צמר ועשה אותו משכב, מי איכא למאן דאמר האם יש מי שאומר כי שינוי מעשה לא קני קונה, ומדוע לא ייטמא המשכב? אלא מאי אית מה יש לך למימר לומר שמדובר שם שגזל משכב דחבריה של חבירו, הכי נמי כאן גם כן מדובר שגזל קרבן דחבריה של חבירו, שכבר הקדישו חבירו, ולכן אינו יוצא בו, שהרי הוא של הקדש ואינו שלו, ואין מכאן ראיה לענין יאוש.

19 איתיביה הקשה לו אביי לרב יוסף ממה ששנינו במשנה: עורות של בעל הבית — מחשבה שחשב להשתמש בהם כמות שהם בלא כל תוספת, מטמאתן, הריהם נחשבים בכך ככלי גמור וראויים לקבל טומאה.

20 ועורות של עבדן בעל מלאכה העוסק בעיבוד עורות ומוכרם לאחרים — אין מחשבה שלו להשתמש בעורות כפי שהם מטמאתן, כיון שלא הוא המחליט בדבר אלא הקונים יחליטו מה רצונם לעשות בעור.

21 של גנב — מחשבה שלו להשתמש בעורות שגנב כמות שהם מטמאתן, של גזלן — אין מחשבה שלו מטמאתן.

22 ר' שמעון אמר: חילוף הדברים בדינם של גנב וגזלן, עורות של גזלן — מחשבה מטמאתן שקנה אותם, ושל גנב — אין מחשבה מטמאתן, לפי שלא נתייאשו הבעלים מן הגניבה.

23 ועל כל פנים שמע מינה למד מכאן מכך שאם היה יאוש בעלים היתה מחשבת הגנב מטמאתם, כי יאוש בלבד קנה! אמר ליה לו רב יוסף לאביי: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים כגון שקיצען חתך אותו הגזלן ויישר את קצותיהו לשימושו, וכיון שיש כאן גם יאוש וגם שינוי מעשה מסויים — בוודאי הגזלן קונה אותם כך.

24 מתקיף לה מקשה על כך רבה בר רב חנן: כיצד יכול אתה לפרש שמדובר כאן בשינוי של מעשה? והלא עיצבא שנו כאן, שכאן מדובר בחתיכת עור ישרה וחלקה שחשב להשתמש בה כמות שהיא, ועיצבא אין צריכה קיצוע כדי לבוא לידי שימוש ולכן היא מקבלת טומאה כפי שהיא,

25 דתנן שכן שנינו במשנה קודם לכן: כל מקום שאין בו חסרון מלאכה כדי להביאו לשימושו אלא הדבר יכול לשמש כמו שהוא — מחשבה מטמאתו אם מחליט שהוא גמר מלאכתו, אם יש בדבר חסרון מלאכה, כלומר, שיש עוד צורך לעשות מלאכה בחפץ זה כדי להכשירו לשימושו — אין מחשבה מטמאתו גם אם חשב להשתמש בו כמות שהוא, שהרי בדרך כלל אין משאירים את הדבר בצורה הגולמית הזו, חוץ מן העיצבא שבה אף מחשבה מטמאת, שכן כל מה שעושים בה מלאכה נוספת אינו אלא ליופי בלבד, והיא עצמה כבר ראויה לשימושה, ובמקרה זה של עיצבא חילקה המשנה בין בעל הבית לעבדן וכו'!

26 אלא אמר רבא: האי מילתא קשי בה דבר זה הקשה בו רבה לרב יוסף עשרין ותרתין שנין עשרים ושתים שנה, ולא איפרקה נפתרה הקושיה עד דיתיב שישב רב יוסף ברישא בראש הישיבה לאחר כל אותן שנים ופרקה ופתר אותה בעיה באומרו כי שינוי השם, כאשר משתנה שמו של החפץ, כשינוי מעשה דמי נחשב ונקנה החפץ למחזיק בו.

27 והסבר הדבר: הרי שינוי מעשה מאי טעמא מה טעם אין הגנב מחזיר את החפץ כמו שהוא כעת? כי התם מעיקרא שם, בכלי שעושים מעץ, מתחילה היו אלה עצים, ואילו השתא עכשיו הריהם כלים, אף שינוי השם נמי גם כן, מעיקרא קרו ליה "משכא" מתחילה קראו לו עור והשתא ועכשיו קוראים לו "אברזין" עור לכיסוי.

28 ומקשים: והרי מריש קורות לבנין דאיכא שיש בו שינוי השם על ידי עצם השימוש בו, דמעיקרא שמתחילה לפני שבנו אותו קוראים לו "כשורא" קורה והשתא ועכשיו קוראים לו "טללא" קירוי, ותנן ושנינו במשנה שעשו תקנה על המריש הגזול שבנאו הגזלן בבירה בנין שנוטל הנגזל דמיו של המריש, ואין מחייבים את הגזלן להחזיר את המריש עצמו מפני תקנת השבים בתשובה, שאם יחייבוהו להחזיר את המריש עצמו, ואפילו אם לשם כך יצטרך להרוס את כל הבנין, יכול הדבר לגרום שלא יעשו הגזלנים תשובה, ולכן תיקנו חכמים שישלם לו את הדמים, ולא את המריש עצמו.

29 ומכאן נדייק: טעמא הטעם, דווקא מפני תקנת השבים,