ביאור שטיינזלץ על בבא קמא ס׳

1 סלתא עצים דקים, שרגא ונר, דההוא שבזה ודאי המעשה דידיה שלו של המשלח הם שגרמו לשריפה.

2 א שנינו במשנה שאם שלח את הבערה ביד פקח — הפקח חייב, ואם בא אחר וליבה — המלבה חייב. אמר רב נחמן בר יצחק: מאן דתני מי ששונה בנוסח המשנה "ליבה" לא משתבש טועה, ומאן דתני ומי ששונה "ניבה" לא משתבש טועה. ומוכיח שלשתי המילים יש משמע של הפחת אש.

3 מאן דתני מי ששונה "ליבה" לא משתבש טועה, דכתיב שנאמר: "בלבת אש" שמות ג, ב, ומאן דתני ומי ששונה "ניבה" לא משתבש, טועה דכתיב שנאמר: "בורא ניב שפתים" ישעיה נז, יט, כלומר, דבר היוצא מן השפתים, אויר, וכן הוא ליבוי האש, הנעשה על ידי הפחת אויר באש.

4 ב שנינו במשנה שאם לבתה הרוח — כולן פטורין. ומשמע — אף מי שליבה את האש עם הרוח. ובפירוט הדברים מביאים את מה ששנינו בברייתא, תנו רבנן שנו חכמים: ליבה הוא ולבתה הרוח, אם יש בלבויו בלבד כדי ללבותה — חייב בנזקי האש, שהרי הרוח היתה רק מסייעת וגם בלעדיה היה די בליבויו. ואם לאו לא שאין ליבויו מספיק — פטור.

5 ושואלים: אמאי מדוע יהא פטור אם אין בליבויו כדי ללבותה? ליהוי שיהא זה כזורה תבואה בשבת ורוח מסייעתו, שחייב על כך משום מלאכה בשבת אף על פי שהרוח מסייעת לו ובלעדיה לא היה זורה התבואה!

6 אמר אביי: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים? כגון שליבה הוא מצד אחד, ולבתו הרוח מצד אחר והלכה השריפה עם הרוח, שנמצא שלא ליבויו הוא שגרם לשריפה, ולכן הוא פטור. רבא אמר: כאן מדובר כגון שליבה הוא ברוח מצויה ולא היה בליבוי זה כדי ללבות האש ולהבעיר, ולבתו הרוח ברוח שאינה מצויה ופטור, שכן לא היה לו להעלות על דעתו שכך יהיה. ר' זירא אמר: כאן מדובר כגון דצמרה צמורי שרק נפח מעט על האש, ואין זה ליבוי גמור.

7 רב אשי אמר: כי אמרינן כאשר אנו אומרים שחייב זורה ורוח מסייעתו — הני מילי דברים אלה אמורים דווקא לענין שבת, שבענין שבת כלל הוא שמלאכת מחשבת אסרה תורה, ואין הדבר תלוי בטיבה או בגודלה של המלאכה, כי אם בצד היצירה והמחשבה שלו. אבל הכא כאן בנזקים גרמא בעלמא גורם בלבד הוא, וגרמא בנזקין פטור כל עוד לא עשה מעשה גמור.

8 ג משנה השולח את הבערה, ואכלה האש עצים או אבנים או עפר שנתקלקלו על ידי השריפה — הרי זה חייב, שנאמר: "כי תצא אש ומצאה קצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה שלם ישלם המבער את הבערה" שמות כב, ה, לומר שגם על השחתת השדה עצמו חייב המבעיר.

9 ד גמרא ובפירוש הפסוק שהובא במשנה אמר רבא: למה לי לאיזה ענין נצרך דכתב רחמנא שכתבה התורה "קוצים" "גדיש" "קמה" ו"שדה", שלכאורה הם דוגמאות מיותרות?

10 ומסביר: צריכי נצרכו כולם להיאמר, דאי כתב רחמנא שאילו כתבה התורה "קוצים" בלבד, הוה אמינא הייתי אומר: קוצים הוא דחייב רחמנא שחייבה התורה, משום דשכיח שמצויה אש גבייהו אצלם, ושכיח דפשע ומצוי הדבר שהאדם פושע וגורם ברשלנותו לדבר זה, אבל גדיש שלא שכיח מצויה אש גבייהו אצלם אצל ערימות התבואה, ולא שכיח דפשע מצוי הדבר שהאדם פושע בכך — אימא אמור שלא יתחייב. ואי כתב רחמנא ואילו כתבה התורה "גדיש" בלבד, הוה אמינא הייתי אומר: דווקא גדיש חייב רחמנא חייבה התורה, משום שהפסד מרובה הוא, אבל שריפת קוצים שהפסד מועט — אימא אמור שלא, על כן השמיע לנו הכתוב שאפילו על נזקי קוצים חייב.

11 המלה "קמה" למה לי — ללמד: מה קמה שהיא בגלוי, אף כל דבר שבגלוי חייב עליו המבעיר, ואילו על דברים שהיו טמונים ושרפתם האש — אין המבעיר חייב עליהם.

12 ושואלים: ולשיטת ר' יהודה שמחייב גם על נזקי טמון באש, המלה "קמה" למה לי? ומשיבים: לדעתו באה המלה "קמה" לרבות כל בעלי קומה, שאין הכתוב מחייב רק תבואה אלא כל דבר העומד, אף אילנות, ואפילו בעלי חיים. ושואלים: ורבנן וחכמים שלמדו ממלה זו לדין טמון, לרבות כל בעלי קומה מנא להו מניין להם? ומשיבים: נפקא להו יוצא להם הדבר ממה שנאמר "או הקמה", ו"או" זה לשון ריבוי הוא.

13 ושואלים: ור' יהודה כיצד מפרש הוא את המלה "או"? ומסבירים: מיבעי ליה צריך הוא אותו כדי לחלק, שעל כל אחד מאלה המנויים בתורה הוא חייב, שאם לא כן היינו אומרים שרק אם שרפה האש את כל אלה ביחד חייב לשלם. ושואלים: ורבנן וחכמים, דין זה לחלק מנא להו מניין להם? ומשיבים: נפקא להו יוצא, נלמד להם דבר זה מ"או" אחר, שנאמר "או השדה".

14 ושואלים: ור' יהודה, מה הוא לומד מ"או השדה"? ומשיבים: איידי דכתב רחמנא מתוך שכתבה התורה "או הקמה", כתב כתבה גם כן "או השדה", ויש בזה רק משום יפוי הלשון, ואין ללמוד דבר מסויים לגופו של ביטוי זה.

15 וממשיך רבא בביאור חלקי הפסוק: "שדה" למה לי — לאתויי להביא לרבות לחכה האש את נירו השדה החרוש שלו וסכסכה חרכה את אבניו, שגם על נזקים אלה חייב לשלם. ושואלים: ולכתוב רחמנא ושתכתוב התורה "שדה" ולא בעי הנך נצטרך את אלה! שאם על נזקי שדה שאינו מתכלה בשריפה חייב, לא כל שכן על נזקים אחרים! ומשיבים: צריכא צריך הדבר להיאמר: דאי כתב רחמנא שאילו כתבה התורה "שדה" בלבד, הוה אמינא הייתי אומר מה שבשדה — אין כן, מידי אחרינא דבר אחר — לא, על כן קא משמע לן השמיע לנו שחייב על הכל.

16 ה אגב הדברים שאמרנו מביאים מדרש אגדה שאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: אין פורענות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם, שבגללם היא באה, ובכל זאת אינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה, שנאמר: "כי תצא אש ומצאה קצים" שמות כב, ה, אימתי אש יוצאה — בזמן שקוצים מצוין לה, ואף הפורענות אינה באה אלא כשיש רשעים שהם כקוצים, ואולם אינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה, שנאמר "ונאכל גדיש", ונדייק בלשון: "ואכל גדיש" לא נאמר, אלא "ונאכל גדיש", לומר שנאכל גדיש כבר שעוד לפני שנשרפו כל הקוצים כבר נשרף הגדיש, שהוא עיקר התבואה שבשדה.

17 וכיוצא בו תאני שנה רב יוסף ברייתא זו: מאי דכתיב מהו שנאמר במכת בכורות: "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר" שמות יב, כב מדוע נאמר הדבר אף לישראל שלא נגזרה עליהם פורענות זו כלל? כי כיון שניתן רשות למשחית להרוג אינו מבחין בין צדיקים לרשעים ופוגע באלו ובאלו, ולא עוד, אלא שמתחיל מן הצדיקים תחלה, שנאמר: "והכרתי ממך צדיק ורשע" יחזקאל כא, ח וצדיק נזכר בפסוק קודם לרשע.

18 בכי בכה רב יוסף: כולי האי נמי כל אלה גם כן הצדיקים לאין דומים בזמן הפורענות. אמר ליה לו אביי: טיבותא הוא לגבייהו דבר טוב הוא עבורם לצדיקים שמתים תחילה, דכתיב שנאמר: "כי מפני הרעה נאסף הצדיק" ישעיה נז, א, כדי שלא יסבול בסבל שבראיית רעת עמו.

19 ועוד בעניינים אלה: אמר רב יהודה אמר רב:

20 לעולם יכנס אדם הנמצא בדרך לעיר ב"כי טוב", כלומר, בעוד החמה זורחת ויש אור, כאמור: "וירא... את האור כי טוב". בראשית א, ד, וכן יצא מן העיר לדרך ב"כי טוב", שנאמר במכת בכורות במצרים: "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר" שמות יב, כב, לומר שאין ראוי להיות בחוץ בלילה שהוא עת סכנה.

21 ועוד מביאים, אגב דברים אלה תנו רבנן שנו חכמים: מגיפת דבר בעיר — כנס רגליך, כלומר, מעט ביציאה מן הבית, שנאמר: "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר" שמות יב, כב, ואומר כיוצא בו: "לך עמי בא בחדריך וסגר דלתך בעדך חבי כמעט רגע עד יעבור זעם" ישעיהו כו, כ, ואומר: "מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה" דברים לב, כה.

22 ושואלים: מאי מה צורך להביא "ואומר" פסוקים נוספים לראיה, כאשר לכאורה אפשר ללמוד הנהגה זו מפסוק ראשון בלבד? ומסבירים: גם כשהבאנו את הפסוק הראשון "ואתם לא תצאו... עד בקר", יש מקום לשאול: וכי תימא ואם תאמר: הני מילי דברים אלה אמורים שלא יצא דווקא בליליא בלילה כאשר המשחית בעיר, אבל ביממא ביום — לא, תא שמע בוא ושמע מה שנאמר בכתוב "לך עמי בא בחדריך וסגור דלתך".

23 ואף על פסוק זה יש מקום לשאול: וכי תימא ואם תאמר: הני מילי דברים אלה אמורים דווקא היכא דליכא במקום שאין אימה מגואי מבפנים, ולכן ראוי להתחבא בבית. אבל היכא דאיכא במקום שיש אימה מגואי מבפנים, כי נפיק יתיב ביני אינשי בצוותא בעלמא טפי מעלי כאשר האדם יוצא ויושב בין אנשים בחברה כללית — טוב הדבר יותר, על כן תא שמע בוא ושמע מן הכתוב "מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה" לומר: אף על גב אף על פי שמחדרים אימה, מכל מקום מחוץ תשכל חרב, ומוטב להישאר בבית.

24 ומסופר: רבא בעידן רתחא הוי סכר כוי בזמן דבר, היה סוגר את חלונות ביתו דכתיב שנאמר: "כי עלה מות בחלונינו" ירמיה ט, כ.

25 תנו רבנן שנו חכמים: אם יש רעב בעיר — פזר רגליך, כלומר, סע מן העיר, שלא תמצא פתרון לדבר במקומך, שנאמר: "ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם" בראשית יב, י, ואומר כיוצא בו: "אם אמרנו נבוא העיר והרעב בעיר ומתנו שם" מלכים ב ז, ד.

26 ושואלים: מאי מה "ואומר", לשם מה מביא את הפסוק הנוסף? ומסבירים: אף שהבאנו את הכתוב מאברהם שירד בזמן הרעב למצרים, יש מקום לומר, וכי תימא ואם תאמר: הני מילי דברים אלה שצריך לצאת מן המקום אמורים דווקא היכא דליכא במקום שאין ספק סכנת נפשות מחוץ למקום בו הוא נמצא. אבל היכא דאיכא במקום שיש ספק סכנת נפשות מחוץ לעיר — לא יצא, לכן תא שמע בוא ושמע מה שנאמר שם "לכו ונפלה אל מחנה ארם אם יחינו נחיה" מלכים ב ז, ד, ללמד שאף כשיש סכנת נפשות במקום אחר מוטב לברוח לשם מפני הרעב.

27 תנו רבנן שנו חכמים: אם יש דבר בעיר — אל יהלך אדם באמצע הדרך, מפני שמלאך המות מהלך אז באמצע הדרכים, שכיון דיהיבא ליה רשותא מסגי להדיא שניתנה לו רשות למשול בעיר הרי הוא הולך למישרין ולא בצדדים. לעומת זאת אם שלום ושקט בעיר — אל יהלך בצדי דרכים, שכיון דלית ליה רשותא, מחבי חבויי ומסגי שכיון שאין לו למלאך המוות רשות לשלוט, הוא מתחבא והולך בצד.

28 תנו רבנן שנו חכמים: אם יש דבר בעיר — אל יכנס אדם יחיד לבית הכנסת, שמלאך המות מפקיד שם כליו, ומשום כך הוא מקום מסוכן. ומעירים: והני מילי ודברים אלה שלא יכנס לבית הכנסת אמורים היכא דלא קרו ביה דרדקי במקום שאין לומדים בו התינוקות מקרא ולא מצלו ביה מתפללים בו עשרה, אבל אם היו בו דברים אלה — אין הוא מקום סכנה.

29 תנו רבנן שנו חכמים: אם היו הכלבים בוכים בלי סיבה — סימן שהם מרגישים שמלאך המות בא לעיר, כלבים משחקים משמע שאליהו הנביא בא לעיר. ומעירים: והני מילי דלית בהו ודברים אלה אמורים כשאין ביניהם נקבה, שבזמן שיש ביניהם נקיבה בגללה שוחקים הם.

30 מסופר: יתיב ישבו רב אמי ורב אסי קמיה לפני ר' יצחק נפחא הנפח מר אמר ליה חכם זה אמר לו: לימא מר שמעתתא יאמר אדוני דבר הלכה, ומר אמר ליה וחכם זה אמר לו: לימא מר אגדתא יאמר אדוני דבר אגדה, פתח ורצה למימר אגדתא לומר אגדה ולא שביק מר הניח לו חכם זה, פתח למימר שמעתתא לומר הלכה ולא שביק מר הניח לו חכם זה.

31 אמר להם: אמשול לכם משל, למה הדבר דומה? — לאדם שיש לו שתי נשים, אחת ילדה צעירה ואחת זקינה. ילדה מלקטת לו שערות לבנות מתוך שערו כדי שייראה צעיר, ואילו הזקינה מלקטת לו שחורות מתוך שערו כדי שלא ייראה צעיר ממנה, ועל ידי שתיהן נמצא קרח מכאן ומכאן, וכך אתם גורמים שלא אומר דבר.

32 אמר להן: אי הכי אם כך שאין אחד מכם מוכן לוותר, אימא לכו מלתא דשויא לתרוייכו אומר לכם דבר השווה לשניכם, שיש בו גם הלכה וגם אגדה, על הכתוב "כי תצא אש ומצאה קצים" יש לשאול: "תצא" משמעו לכאורה שתצא האש מעצמה ולא שהבעירה אדם, ומצד שני נאמר בהמשך הפסוק "שלם ישלם המבער את הבערה", ומשמע שדווקא אם אדם הבעיר את האש — עליו לשלם. ויש לפרשו כך, אמר הקדוש ברוך הוא: הגם שהבעירה יצאה מהם בגלל חטאיהם, עלי לשלם את הבערה שהבערתי.

33 אני הציתי אש בציון, שנאמר: "כלה ה' את חמתו... ויצת אש בציון ותאכל יסדתיה" איכה ד, יא, ואני עתיד לבנותה באש, שנאמר: "ואני אהיה לה נאום ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה" זכריה ב, ט.

34 שמעתתא דבר הלכה שיש ללמוד מפסוק זה — פתח הכתוב כאן בלשון השייכת לנזקי ממונו "כי תצא אש", כדרך שבהמתו של אדם ההולכת ומזיקה, וסיים בנזקי גופו "המבעיר את הבערה", משמע שהנזק מיוחס אליו כמי שעשה בגופו, לומר לך: חיוב שחייב אדם על אשו הרי הוא משום חציו, כלומר, המשלח את האש הרי הוא כיורה חצים, שהוא ככוחו, ולא כנזק של ממונו.

35 ועוד דבר אגדה הקשור קצת בעניינים אלה, נאמר: "ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבאר בית לחם אשר בשער. ויבקעו שלשת הגבורים במחנה פלשתים וישאבו מים מבאר בית לחם אשר בשער" שמואל ב כג, טו –טז ונראה לחכמים שלא יתכן לפרש כפשוטו שרצה דוד לשם תאוותו לשתות מים. אלא "מים" האמורים כאן רמז הם לתורה, שמתחבט היה בשאלה בהלכה ולא יכול היה למצוא את פתרונה,

36 ושאלו: מאי קא מיבעיא ליה מה היתה אותה השאלה שנשאלה לו? אמר רבא אמר רב נחמן: השאלה בדבר חיובו של אדם על נזקים של דבר טמון באש קמיבעיא ליה נשאלה לו, ולא ידע דוד המלך אי אם לפסוק כאותה שיטה של ר' יהודה שחייב על כך, אי כרבנן אם כשיטת חכמים, ופשטו ליה מאי דפשטו ליה ופתרו לו מה שפתרו לו, שהביאו תשובה לכך מן החכמים שבבית לחם.

37 רב הונא אמר: כך היה מעשה, גדישים של שעורים של ישראל הוו היו שם דהוו מטמרי שהיו מתחבאים פלשתים בהו בהם, והדרך להינצל מהם היתה בשריפת הגדישים הללו עליהם, וקא מיבעיא ליה ונשאלה לו לדוד שאלה זו: מהו להציל עצמו בממון חבירו, ולמעשה — האם מותר לו לשרוף את הגדישים הללו כדי להציל עצמו מסכנה.

38 שלחו ליה לו חכמים בתשובה על כך: אמנם ככלל אסור לאדם להציל עצמו בממון חבירו, אבל אתה מלך אתה, וכלל הוא שמלך פורץ גדרות של אנשים על מנת לעשות לו דרך לצרכי מלכותו ואין מוחין בידו ומשום כוח המלכות מותר לך.

39 ואילו רבנן חכמים, ואיתימא ויש אומרים שהיה זה רבה בר מרי, אמרו: מעשה שהיה כך היה, גדישים של שעורין של ישראל הוו היו וגדישין של עדשים של פלשתים היו שם, שזמן הקציר היה אז, כנאמר שם "ויבאו אל קציר אל דוד" שמואל ב, כג, יג, וקא מיבעיא להו ונשאלה להם שאלה זו: מהו הדין, האם מותר ליטול גדישין של שעורין של ישראל ליתן לפני בהמתו, על מנת לשלם להם אחר כך מתוך הגדישין של עדשים השייכים לפלשתים?

40 שלחו ליה לו תשובה כעין דברי הכתוב: "חבל ישיב רשע גזלה ישלם" יחזקאל לג, טו, לומר: אף על פי שגזילה שגזל משלם — רשע הוא, ומכאן שאסור לאדם לגזול אף אם כוונתו לשלם לאחר מכן, אבל אתה מלך אתה, ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו.

41 ושואלים: בשלמא למאן דאמר נניח לשיטת מי שאומר שהיתה השאלה האם רשאי לאחלופי להחליף גדיש בגדיש, היינו דכתיב חד קרא זהו שכתוב בפסוק אחד: "ותהי שם חלקת השדה מלאה עדשים" שמואל ב כג, יא, וכתיב חד קרא וכתוב פסוק אחר: "ותהי חלקת השדה מלאה שעורים" דברי הימים א יא, יג, ובדרך זו מיישבים את ההבדל בין הפסוקים, ששתי שדות היו, שדה השעורים של ישראל היתה, והשדה האחרת של העדשים של פלשתים היתה.

42 אלא למאן דאמר למקלי, מאי איבעיא להו להני תרי קראי לדעת מי שאומר שהשאלה היתה אם לשרוף אותם, לשם מה צריכים את שני הפסוקים הסותרים הללו? ומשיבים: אמר יכול היה לומר לך בעל שיטה זו: דהוו נמי שהיו שם גם גדישים של עדשים של ישראל דהוו מיטמרו בהו שהיו נחבאים בהם פלשתים, כלומר, שני הדברים נכונים, שגם שעורים וגם עדשים היו שם.

43 ושואלים עוד: בשלמא למאן דאמר למקלי נניח לשיטתו של מי שאומר שהיתה השאלה אם לשרוף היינו דכתיב זהו שנאמר: "ויתיצב בתוך החלקה ויצילה" שמואל ב כג, יב, שהתשובה היתה כי מעיקר הדין אסור לשרוף אותה על מנת להציל עצמו. אלא למאן דאמר לאחלופי לדעת מי שאומר שהיתה השאלה אם להחליף, מאי מה פירוש "ויצילה"? הרי לא היה כאן נזק צפוי לשדה!

44 ומשיבים: שלא שבק להו לאחלופי הניח להם להחליף אותה.

45 ועוד שואלים: בשלמא הני תרתי, היינו דכתיב תרי קראי נניח לפי שתי שיטות הסבר אלה זהו הטעם שכתובים שני פסוקים, או משום שמדובר בהחלפה של שעורים ועדשים, או משום שאכן נשאלו שתי שאלות שונות.