ביאור שטיינזלץ על בבא קמא ס״ט

1 אם אמרו בבית דין רק "חייב אתה ליתן לו", אם טבח ומכר — משלם תשלומי ארבעה וחמשה, מאי טעמא מה הטעם? — כיון שלא פסקה מילתא נפסק ונחתך הדבר שיתן ממש, אכתי עדיין גנב הוא, ואם כן לא ניתן לכאורה להעמיד משנה זו בהקדישוהו בעלים!

2 ומשיבים: לא צריכא נצרכה אלא במקרה דאמרי ליה שאומרים לו הדיינים: "חייב אתה ליתן לו", שעדיין גנב הוא, ומתחייב בארבעה וחמישה אם עדיין לא הקדיש.

3 א גופא, לגופה של ההלכה שהוזכרה קודם, אמר ר' יוחנן: גזל ולא נתייאשו הבעלים — שניהם אינן יכולים להקדיש את הדבר הנגזל, זה הגזלן — לפי שהדבר הנגזל אינו שלו, וזה הבעלים — לפי שאינו ברשותו. ושואלים: ומי והאם אכן אמר ר' יוחנן הכי כך? והאמר והרי אמר ר' יוחנן: הלכה כסתם משנה, כלומר, כדעה המובאת במשנה לא כדעתו של תנא מסויים.

4 ותנן ושנינו במשנה: כרם רבעי, שהוא כרם בשנה הרביעית לנטיעתו, שפירותיו כפי שהם אסורים באכילה וצריך להעלותם לירושלים ולאוכלם שם, או לחללם בכסף ולהעלות את הכסף לירושלים, ולהשתמש בו שם לאכילה, היו מציינין מסמנים אותו בקזוזות גושי אדמה שהניחו סביבו, שידעו בכך הכל שהוא כרם רבעי, ולא יבואו לאכול ממנו. ומסבירים: סימנא הסימן הוא כי כמו אדמה, ובאופן זה: מה אדמה איכא יש הנאה מינה ממנה לאחר שעיבדוה כראוי, אף האי נמי כי מפרקא שרי לאיתהנויי מינה זו כרם רבעי גם כן כאשר היא נפדית מותר ליהנות ממנה.

5 ומוסיפה המשנה: ואילו כרם של ערלה היו מסמנים אותו בחרסית חרסים שבורים. ומסבירים: סימנא הסימן הוא כחרסית, מה חרסית היא דבר שאין הנאה מינה ממנה, אף האי זה, כרם ערלה הוא דבר דלית ביה שאין בו הנאה מיניה ממנו, לפי שפירות ערלה אסורים בהנאה לעולם.

6 ועוד הלכה דומה: ומקום של קברות — היו מסמנים בסיד על מנת שהכהנים והעוסקים בטהרות לא ייטמאו בו. ומסבירים: סימנא הסימן הוא דחיור שהוא לבן כעצמות המתים. וממחה וממיס את הסיד ושופך סיד זה. ומסבירים: כי היכי דניחוור טפי כדי שיהא לבן ביותר.

7 אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים שעושים סימנים אלה לכרם רבעי וערלה — בשנה השביעית, בשנת השמיטה. ומסבירים: וטעמו של דבר שהפקר נינהו הם הפירות, והעוברים על פני הכרם יכולים לקוטפם שהרי בשנת השביעית הכל הפקר, ולכן ראוי לסמן כרם רבעי וערלה מה טיבו, כדי שידעו הלוקטים להיזהר ולא ליהנות ממנו.

8 אבל בשאר שני שבוע השנים במחזור שבע השנים שאינן שמיטה — אין צורך לעשות כך, אלא הלעיטהו לרשע וימות, שאם אדם מסויים רשע הוא וגונב — אין אנו צריכים לחשוש לתקנתו, שלא ייכשל בגניבתו ויאכל דבר האסור באכילה, ולא איכפת לנו אם עבר לא רק על איסור גניבה אלא גם על איסור חמור אחר.

9 ומוסיפה המשנה: והצנועין יראי השמים והמדקדקים שהם בעליו של כרם רבעי, היו מניחין את המעות, ואומרים: כל הנלקט מכרם רבעי זה מחולל על המעות הללו. כדי שלא יכשלו הלוקחים באיסור כרם רבעי. ואם יכולים הבעלים לחלל פירות כרם רבעי שכבר אינם ברשותם אלא נלקטו על ידי גזלנים. משמע אם כן, מסתם משנה, שיש לאדם בעלות לענין הקדש על חפצים גם כשאינם ברשותו וקשה על ר' יוחנן!

10 וכי תימא תאמר: מאן תנא מי הוא התנא ששנה הלכה זו בצנועין — רבן שמעון בן גמליאל, כלומר, שהלכה זו אינה סתם משנה אלא המשך דברי רבן שמעון בן גמליאל, ור' יוחנן כדעת סתם של יחידאה יחיד לא אמר, שלמרות שנאמרו הדברים בסתם, וללא ציון שם אומרם, אבל כיון שהם דברי יחיד, הם אינם הלכה,

11 ואולם האמר הרי אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו — הלכה כמותו, חוץ מדין שנשנה בעניינו של ערב, ומה שאמר בדין שאירע בעיר צידן, ומה שאמר בדין ראיה אחרונה. ואם כן בכל דרך שנאמר יוצא שר' יוחנן עצמו סבור שהלכה במשנה זו היא כצנועים, והרי זה בניגוד לדבריו בענין הקדש של דבר שאינו ברשותו!

12 אמרי אומרים בתשובה: לא תימא אל תאמר שהיו הצנועים אומרים "כל הנלקט מזה", כלומר, כל מה שכבר לקטו מזה יהא מחולל, אלא אימא אמור "כל המתלקט מזה", שכוונתו שהיו מחללים מראש כל מה שעתידים אנשים לקחת. ונמצא שחיללו פירות שעדיין היו ברשותם.

13 ושואלים: ומי והאם אמר ר' יוחנן הכי כך? והאמר והרי אמר ר' יוחנן: צנועין בדין כרם רבעי ור' דוסא בדין לקט עניים אמרו דבר אחד, שהם הולכים בשיטה אחת, שאין אומרים הלעיטהו לרשע וימות אלא דואגים לתקנתו, ואילו ר' דוסא בפירוש "נלקט" בעבר קאמר אומר!

14 דתניא שכן שנינו בברייתא, ר' יהודה אומר: שחרית בבוקר בעל הבית, כלומר, בעלי השדה עומד ואומר: כל שילקטו עניים היום משדי יהא הפקר, שאם יזדמן שהעניים יקחו לא רק לקט המגיע להם מן הדין שתי שיבולים, אלא שיבולים נוספות שאינן שייכות להם כדין, הרי מראש הוא מפקיר מה שהם עתידים ללקוט, כדי שלא יבואו לידי איסור.

15 ר' דוסא אומר: לא בבוקר אלא לעיתותי ערב אומר: כל שלקטו עניים יהא הפקר! הרי שלדעת ר' דוסא מועיל ההפקר גם לגבי דברים שאירעו כבר, אם כן אף לדברי ר' יוחנן עצמו הצנועים דיברו על מה שנלקח כבר, ולא על מה שעתיד להילקח, שהרי ר' יוחנן ור' דוסא אמרו דבר אחד!

16 ומשיבים: איפוך הפוך את השמות בברייתא זו, ר' יהודה לר' דוסא, ור' דוסא לר' יהודה, ולפי זה ר' דוסא הוא האומר שיכול להפקיר רק את מה שיקחו בעתיד. ושואלים: אמאי אפכת מתניתא מדוע הופך אתה את הברייתא? אפכה הפוך את דברי ר' יוחנן, ואימא ואמור בדברי ר' יוחנן כך: צנועין ור' יהודה אמרו דבר אחד שהמדובר על דבר שעתיד להילקט!

17 אמרי אומרים: לא סגיא אי אפשר שלא מתהפכת מתניתא להפוך את הברייתא גם מטעמים אחרים, דבהא מתניתין קתני שהרי בברייתא זו שנה דאית ליה שיש לו לר' יהודה דין ברירה, כלומר, שדבר שיתברר בפועל בעתיד יכול לחול כבר עתה, שהרי לדעתו אותו דבר שיתברר בעתיד במשך היום שלקחוהו העניים — יהא הפקר כבר בבוקר. ואולם שמעינן ליה ושמענוהו לר' יהודה בעלמא בכלל שדעתו דלית ליה שאין לו דין ברירה, ולכן חייבים אנו להפוך את השיטות כדי להתאים את שיטת ר' יהודה לשיטתו במקומות אחרים. דתנן שכן שנינו במשנה:

18 הלוקח הקונה יין מבין הכותים השומרונים בערב שבת, והם מן הסתם לא הפרישו תרומות ומעשרות, ואין לו עתה פנאי להפריש בפועל את המעשרות מן היין, ורוצה לשתות מן היין בשבת, אם קנה מאה לוגים אומר כך: שני לוגין שאני עתיד להפריש לאחר השבת כדין תרומה גדולה מיין זה הרי הן תרומה, עשרה לוגים הרי הם מעשר ראשון, תשעה לוגים הרי הם מעשר שני, ומיחל מחלל את המעשר השני שביין זה על כסף ושותה מיד מן היין, אלו דברי ר' מאיר.

19 ואילו ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון אוסרין לעשות כן. וטעמו של ר' יהודה משום שהוא סבור שאין ברירה, שאין אומרים שיתברר לאחר מעשה למפרע שמה שהופרש היה תרומה ומעשר, ומה ששתה היה חולין.

20 אמרי אומרים: סוף סוף אמאי קא אפכת לה למתניתין מדוע הפכת את הברייתא? משום דקשיא שקשה מדברי ר' יהודה על דברי ר' יהודה, השתא נמי עכשיו גם כן קשיא קשה מדברי ר' יוחנן על דברי ר' יוחנן,

21 דאמרת שהרי אומר אתה לדעת ר' יוחנן: לא תימא אל תאמר לשיטת הצנועים "כל הנלקט בעבר מחולל על המעות הללו ", אלא אימא אמור "כל המתלקט" בעתיד. אלמא אית ליה מכאן שיש לו דין ברירה, והא והרי ר' יוחנן עצמו לית ליה אין לו דין ברירה, ש

22 אמר רב אסי אמר ר' יוחנן: האחין שחלקו בירושה את נכסי אביהם — הרי כלקוחות הן נחשבים והריהם כאילו קנו זה מזה, ולכן מחזירין זה לזה את חלקם בקרקעות ובבתים ביובל כדין כל קנין שחוזר ביובל. ולאחר מכן חוזרים וחולקים שוב את הנכסים. ומכאן שר' יוחנן סבור שאין ברירה, ולכן אין אומרים שנתברר למפרע שכל אח קיבל את חלקו המגיע לו בתורת ירושה, ואין צורך להחזיר!

23 אלא לעולם צריך לשנות בברייתא לדעת ר' יוחנן "כל הנלקט" משום שאין דין ברירה, ואף שיש מכאן לכאורה ראיה שיכול אדם להקדיש דבר שאינו ברשותו,

24 ומה שפסק ר' יוחנן שאין אדם יכול להקדיש מה שאינו ברשותו הוא משום שסתמא אחרינא אשכח סתם משנה אחר מצא, דתנן שכן שנינו במשנה: אין הגונב אחר, מן, הגנב משלם תשלומי כפל. ויש לשאול: אמאי מדוע הגנב השני לא משלם תשלומי כפל? בשלמא נניח שלגנב ראשון לא משלם תשלומי כפל — אפשר לומר שהוא מדייק מלשון הכתוב בדין תשלומי כפל "וגנב מבית האיש... ישלם שנים" שמות כב, ו, להדגיש: ולא מבית הגנב. אלא לבעלים נשלם שישלם את הכפל!

25 אלא לאו האם לא שמע מינה למד מכאן שאין כאן תשלום כפל לא לגנב הראשון ולא לבעלים, כי זה הגנב הראשון לפי שאינו שלו, וזה הבעלים לפי שאינו ברשותו.

26 ושואלים: אף שיש סתם משנה המסייע לדברי ר' יוחנן, מכל מקום ומאי חזית דאזיל בתר ההיא סתמא, ליעביד כי האי סתמא ומה ראית לומר שהולך אחרי אותו סתם, שיעשה כמו סתם זה של הצנועין?

27 ומשיבים: משום שמסייע ליה לו לר' יוחנן בשיטתו זו קרא הכתוב, שהרי נאמר: "ואיש כי יקדש את ביתו קדש לה'" ויקרא כז, יד, ללמד: מה ביתו ברשותו, אף כל דבר שהוא מקדיש צריך להיות ברשותו.

28 א אמר אביי: אי לאו אם לא שאמר ר' יוחנן כי צנועין ור' דוסא אמרו דבר אחד, כלומר, שהם בשיטה אחת, הוה אמינא הייתי אומר: צנועין אית להו יש להם, מקבלים את דברי ר' דוסא, ואילו ר' דוסא לית ליה אין לו, אינו מקבל את דברי צנועין.

29 ומסביר: צנועין אית להו יש להם, מקבלים את תקנתו של ר' דוסא, וטעמם: ומה בגנב, כלומר, זה שלקח בגניבה מכרם רבעי עבדו רבנן תקנתא עשו חכמים תקנה לטובתו והתירו לבעלים לפדות דבר שאינו ברשותו, על מנת שלא ייכשל הגנב באיסור, עניים שלקחו בלקט יותר ממה שזכאים הם בדין, שאינם גונבים במזיד אלא לוקחים בטעות, צריכא למימר צריך לומר שיעשו להם תקנה שלא יכשלו באיסור? ואילו ר' דוסא לית ליה אין לו, אינו מקבל את תקנתם של צנועין, כי דווקא עניים הוא דעבדו להו רבנן תקנתא שעשו להם חכמים תקנה אבל גנב לא עבדו ליה רבנן תקנתא עשו לו חכמים תקנה ואומרים בו "הלעיטהו לרשע וימות".

30 ובדומה לכך אמר רבא, אי לאו אם לא שאמר ר' יוחנן: צנועין ור' דוסא אמרו דבר אחד, הוה אמינא הייתי אומר: מאן תנא מי הוא התנא ששנה הלכה זו של צנועין בכרם רבעי? — שיטת ר' מאיר היא.

31 לאו האם לא אמר ר' מאיר כי מעשר שני ממון גבוה הוא, שהמעשר השני שייך בעצם להקדש, ואפילו הכי כך לענין פדייה שיכול הוא לפדותו אוקמיה רחמנא ברשותיה העמידתו, את המעשר, התורה ברשותו, דכתיב שנאמר: "ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמשתו יסף עליו" ויקרא כז, לא,

32 קרייה רחמנא קראה אותו התורה "מעשרו" השייך לו, ולפיכך מוסיף עליו חומש כדין בעלים של דבר הפודהו מן ההקדש.

33 וכן כרם רבעי נמי גם כן נחשב הדבר ברשותו לענין חילולו משום שגמר למד בגזירה שווה, "קדש" "קדש" ממעשר שני, כתיב הכא נאמר כאן בכרם רבעי: "קדש הלולים" ויקרא יט, כד, וכתיב גבי ונאמר אצל מעשר: "וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא קדש לה'"ויקרא ה כז, ל,

34 מה "קדש" דכתיב גבי שנאמר אצל מעשר, אף על גב אף על פי שממון גבוה הוא, מכל מקום לענין פדייה אוקמיה רחמנא ברשותיה העמידתו התורה ברשותו, אף האי אותו "קדש" נמי דכתיב גבי גם כן שנאמר אצל כרם רבעי, אף על גב דלאו ממון דידיה אף על פי שלא ממון שלו הוא אלא ממון גבוה, מכל מקום לענין אחולי אוקמיה רחמנא ברשותיה חילול העמידתו התורה ברשותו,

35 דהא כי איתיה ברשותיה נמי הא לאו דידיה שהרי גם כאשר ישנו ברשותו גם כן לא שלו הוא, והא מצי מחיל והרי יכול לחלל, משום הכי כך מצי מחיל יכול לחלל גם כשלקטוהו אחרים ואינו ברשותו.

36 אבל גבי אצל לקט, כיון דממונא דידיה שהממון הוא שלו, דווקא כי איתיה ברשותיה כאשר ישנו ברשותו הוא דמצי מפקר ליה שיכול להפקיר אותו, כי ליתיה ברשותיה לא מצי מפקר ליה כאשר אינו ברשותו אינו יכול להפקיר אותו לכן היה ראוי לצרף את שיטת צנועין לדברי ר' מאיר, ולא לשיטת ר' דוסא שהתיר להפקיר בלקט שאינו ברשותו.

37 וכיוצא בו אמר רבינא: אי לאו אם לא שאמר ר' יוחנן צנועין ור' דוסא אמרו דבר אחד, הוה אמינא הייתי אומר: מאן תנא מי הוא התנא ששנה צנועין? זו עצמה דעת ר' דוסא היא, והיא דעת יחיד. כי היכי כדי שלא תקשי תקשה סתם משנה של צנועים לר' יוחנן. וטעם הדבר — שהרי ר' יוחנן שאמר הלכה כסתם משנה,