ביאור שטיינזלץ על בבא קמא ע״ג

1 משום פסידא הפסד של הלקוחות, שאם אכן תיפסל עדותם למפרע, ייגרם בכך נזק לקונים שהחתימו אותם על שטרות מכירה בתקופה זו שבין עדותם להזמתם, בלא לדעת שעדים אלו יתבררו מאוחר יותר כעדים פסולים.

2 ושואלים: מאי בינייהו מה ההבדל למעשה ביניהן בין שתי הלשונות הללו של רבא, אם זה או זה הוא טעמו? ומשיבים: ההבדל הוא כגון דאסהידו ביה תרי לחד ותרי לחד שהעידו בו, שהזימוהו שנים עדים באחד ושנים עדים באחד, שלא היתה ההזמה על ידי שנים כנגד שנים, אלא הזימו שני עדים כל אחד ואחד מן העדים הראשונים, ובמקרה שכזה יש סברה להאמין לעדים המזימים ואין חידוש בדבר. אי נמי או גם כן במקרה כזה שהעדים האחרים לא פסלום כזוממים אלא דפסלינהו בגזלנותא שפסלום בשל גזלנות.

3 ובאופן זה יהיה הבדל בין שתי הלשונות בשני המקרים הללו: להך לישנא דאמרת לאותה לשון האומרת שפסולם של עדים זוממים לשיטת רבא מכאן ואילך הוא משום חידוש — הרי כאן ליכא אין חידוש, ומודה רבא לאביי שייפסלו למפרע. להך לישנא דאמרת ללשון זו האומרת שהסיבה היא משום פסידא הפסד הלקוחות — איכא יש גם כאן טעם לדברי רבא, שלא ייפסלו אלא משעת העדאת העדים המזימים.

4 אמר ר' ירמיה מדפתי: עבד עשה רב פפא עובדא כוותיה מעשה כשיטתו של רבא. רב אשי אמר: בענין זה הלכתא כוותיה הלכה כשיטתו של אביי. ומסכמים: והלכתא כוותיה והלכה כשיטתו של אביי במחלוקותיו עם רבא בשש הלכות, וסימנן בראשי תיבות: יע"ל קג"ם ועד זומם בכללן.

5 א למרות שנמסר פסק ההלכה בענין זה, מבררים ודנים בשיטת אביי. תנן שנינו במשנתנו: גנב על פי שנים וטבח ומכר על פיהם, ונמצאו זוממין — משלמין את הכל.

6 מאי לאו האם לא מדובר כאן שהעידו אותם עדים תחילה על הגניבה, וחזרו והעידו על הטביחה, והוזמו תחילה בעדותם על הגניבה וחזרו והוזמו בעדותם על הטביחה. ומעתה

7 אי סלקא דעתך אם עולה על דעתך לומר כשיטת אביי שעד זומם למפרע הוא נפסל, הני כיון דאיתזמו להו עדים אלה כיון שהוזמו תחילה על עדות הגניבה אם כן בכך איגלאי מילתא נתברר הדבר למפרע דכי אסהדו שכאשר העידו על הטביחה פסולין הוו היו ולא היה ממש בעדותם, ואם כן אמאי מדוע משלמין על הטביחה הרי התברר שהיו עדים פסולים ולא היתה עדותם ראויה כלל להזמה!

8 אמרי אומרים בתשובה: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — כגון שהוזמו על עדות הטביחה תחילה, ונמצא שאף אם נפסלים למפרע אין זה פוסל את עדות הגניבה שקדמה לעדות הטביחה. ואחר כך הוזמו על הגניבה, ומשום כך משלמים על שתי העדויות.

9 אמרי אומרים כנגד זה: סוף סוף כי הדרי מיתזמי כאשר הם חוזרים ומוזמים על הגניבה איגלאי מילתא התברר הדבר דכי אסהדו שכאשר העידו על הטביחה פסולין הוו היו מלהעיד, אם כן אמאי משלמי מדוע משלמים על הטביחה?

10 ומסבירים: והלכתא והלכה זו יש להעמיד לפי אביי: שהעידו בבת אחת על הגניבה ועל הטביחה, והוזמו, שאף אם ייפסלו למפרע כשהוזמו על עדות הגניבה — לא קדמה עדות זו לעדות הטביחה כדי לפוסלה, ואז מתיישבים הדברים לשיטת אביי.

11 ד ומציעים: לימא כתנאי האם לומר שאביי ורבא חלוקים במחלוקת תנאים באותו ענין, ששנינו בברייתא: היו שנים מעידין אותו שגנב, והן עצמם מעידין אותו שטבח, והוזמו על הגניבה בלבד — הרי עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה.

12 אבל הוזמו על הטביחה בלבד — הוא, הגנב, משלם תשלומי כפל, שהרי עדות הגניבה קיימת ונתברר שגנב, והן, העדים הזוממים, משלמין תשלומי שנים או שלשה שרצו לחייבו כתוספת לכפל.

13 אמר ר' יוסי: במה דברים אמורים — כאשר היה זה בשתי עדיות, אבל בעדות אחת והוזמו על הטביחה — עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה.

14 ומעתה נברר את דברי ר' יוסי: מאי מה פירוש "בשתי עדיות", ומאי ומה פירוש "בעדות אחת"? אילימא אם תאמר "בשתי עדיות" כוונתו בשתי עדיות נבדלות ממש, שהיו בשתי כתות שונות של עדים שהעידו בנפרד על כל דבר ודבר, ואילו "בעדות אחת" כוונתו בכת אחת של עדים שהעידו בזה אחר זה על הגניבה ואחר כך על הטביחה.

15 ולפיכך יש לפרש כי זה שאמר ר' יוסי בעדות אחת, כלומר בכת אחת של עדים המעידים בזה אחר זה, כי מסהדי כאשר מעידים על הגניבה והדר מסהדי וחוזרים אחר כך ומעידים על הטביחה, כי מתזמי כאשר הם מוזמים על הטביחה הרי עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ואיתזמו להו והוזמו להם על הגניבה גם כן, מהיכא תיתי הך מהיכן יבוא דבר זה? אמנם עדותם על הטביחה הוזמה, אבל עדותם על הגניבה לא הוזמה כלל, ומדוע תיבטל העדות?

16 אלא לאו האם לא צריך לפרש כי "בשתי עדיות" — משמעו בעדות אחת כעין שתי עדיות, ומאי נינהו ומה הן כיצד היה הדבר? שהיתה זו כת אחת שהעידה על שני הדברים בזה אחר זה, ולפיכך יש להבין: אבל בעדות אחת כוונתו בבת אחת שהעידו בזמן אחד גם על הגניבה וגם על הטביחה לא מתחייב על הגניבה, שעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה.

17 וכדי להסביר את הדברים לענייננו מקדימים כי סברוה סברו בענין זה התלמידים שעסקו בזה, דכולי עלמא שלדעת הכל כל דבר שאומר העד תוך כדי דיבור כדיבור עצמו הוא דמי נחשב, והרי הוא כעדות אחת.

18 ולפי הנחה זו, מאי לאו בהא קמיפלגי האם לא בדבר זה הם חלוקים, דרבנן סברי שחכמים סבורים: מכאן ולהבא הוא נפסל, וכיון דמההיא שעתא קא מיתזמי שמאותה שעה הם מוזמים, שנפסלים משעת הזמה, על הטביחה דקא מיתזמי שעליה הוזמו — איתזום, על הגניבה שלא מיתזמי הוזמו — לא איתזום הוזמו.

19 ואילו ר' יוסי סבר סבור: עד זומם למפרע הוא נפסל, וכיון שמייד כי אסהידו הוא דמיפסלי כאשר העידו הם נפסלים, אי איתזמו להו אם כאשר הוזמו טביחה איתזמו להו נמי אגניבה הוזמו כם כן אגניבה הוזמו גם כן על הגניבה, כלומר נפסלה העדות על הגניבה, דהא שהרי תוך כדי דיבור כדיבור דמי נחשב, ואם כן נחשבות שתי העדויות כאילו העידו בבת אחת?

20 אמרי אומרים בתשובה לכך: אי אם אכן מניחים שתוך כדי דיבור כדיבור דמי נחשב, הרי דכולי עלמא לדעת הכל למפרע הוא נפסל, וכדעת אביי, ומשום כך אם הוזמו אף במחצית העדות השניה — העדות כולה נפסלת. אלא הכא כאן בשאלה האם תוך כדי דיבור כדיבור דמי נחשב קא מיפלגי חלוקים הם, רבנן סברי חכמים סבורים: תוך כדי דיבור

21 לאו לא כאותו דיבור עצמו הוא דמי נחשב אלא כדיבור נפרד, ור' יוסי סבר סבור: תוך כדי דיבור כדיבור דמי נחשב.

22 ושואלים: וסבר והאם סבור ר' יוסי כי תוך כדי דיבור כדיבור דמי נחשב? והתנן והרי שנינו במשנה אחרת: האומר על בהמה "הרי זו תמורת קרבן עולה תמורת שלמים" — הרי זו הבהמה נעשית תמורת עולה, אלו דברי ר' מאיר.

23 ר' יוסי אומר: אם לכך נתכוון מתחילה, שרצה שהבהמה תהיה גם תמורת עולה וגם תמורת שלמים, הואיל ואי אפשר לקרות לקרוא שני שמות כאחד שהרי אין אדם יכול לומר עולה ושלמים באותו דיבור עצמו — דבריו קיימין, וחל על בהמה זו גם דין תמורת עולה וגם דין תמורת שלמים, אבל אם אמר "תמורת עולה" ונמלך התחרט ואמר "תמורת שלמים" — הרי זו תמורת עולה;

24 והוינן והיינו דנים בה, במשנה זו: אם נמלך — פשיטא פשוט, מובן מאליו שכך הדבר שהיא תמורת עולה, שהרי כבר חלה עליה קדושת עולה משעה שאמר דיבור ראשון ואין אדם יכול לחזור בו!

25 ואמר על כך רב פפא: נמלך בתוך כדי דיבור קאמרינן אומרים אנו, כלומר, אף שהיה זה בתוך כדי דיבור לדיבור הקודם, בכל זאת ר' יוסי סבור שאינו יכול עוד לחזור בו מדיבורו הקודם. ואם כן אינו סבור שתוך כדי דיבור הריהו כאותו דיבור, וכפי שרצינו להעמיד כן את דעתו!

26 אמרי אומרים בתשובה לכך: תרי שני סוגים של תוך כדי דיבור הוי הם, חד אחד מהם הוא סמוך כדי שאילת שלום של תלמיד לרב שהיא ארוכה יותר, וחד ואחד הוא כדי שאילת שלום של הרב לתלמיד שהיא קצרה יותר, ויש לחלק ביניהם כך: כי לית ליה כאשר אין לו לר' יוסי סברה זו שתוך כדי דיבור הוא כדיבור הרי זה בהפסק גדול קצת יותר שהוא כדי שאילת תלמיד לרב שאומר לו "שלום עליך רבי ומורי", דנפיש שמרובה, אולם בהפסק של כדי שאילת הרב לתלמיד שאומר לו רק "שלום עליך" — אית ליה יש לו, שהוא נחשב כדיבור אחד.

27 א אמר רבא: עדים שהעידו על אדם שהוא חייב מיתה שתחילה הוכחשו בעדותם, שעדים אחרים העידו שאינו חייב מיתה, ולבסוף לאחר שהוכחשו הוזמו, שבאו עדים אחרים והעידו שהיו עדים ראשונים אלה במקום אחר בזמן שעליו הם מעידים — הרי הם נהרגין כדין עדים זוממים, שכן אנו אומרים כי הכחשה שהוכחשו מתחילה תחילת הזמה היא, אלא שלא נגמרה כולה בשעתה, ועל כן כאשר באו גם עדי הזמה הרי הם גומרים את הזמת העדים.

28 אמר רבא: מנא אמינא לה מניין אומר אני אותה את ההלכה הזו? — דתניא שכן שנינו בברייתא: באה כת עדים והעידה: "מעידני באיש פלוני שסימא את עין עבדו ובכך יוצא העבד לחירות ולאחר מכן הפיל את שינו" וחייב האדון בתשלומים על כך שהרי הרב אומר כן, שגם האדון מודה שכך היה הדבר, ונמצאו העדים האומרים כן זוממין — הריהם משלמין דמי עין לעבד, שהרי אם היה נעשה כעדותם והיה העבד משתחרר על ידי כך, לא היה מקבל פיצויים עבור עינו.

29 ומבררים: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר? אילימא כדקתני אם תאמר כפי ששנינו, דליכא כת אחרינא שאין כת עדים אחרת שמעידה בזה, מדוע משלמין דמי עין לעבד? בתר דמפקי ליה אחרי שבעדותם זממו להוציא אותו לחירות על הכאת עינו ושלא יקבל עליה תשלום, אם כן משהוזמו את דמי עינו קבעי שלומי צריכים הם לשלם?

30 ועוד, אם נמצא שעדותם היתה עדות שקר — דמי כוליה כל העבד לרב בעי לשלומי צריכים הם לשלם שהרי רצו להפסיד מן האדון את העבד כולו. ועוד, מה שנאמר שם "שהרי הרב אומר כן" — הרב מי ניחא ליה האם נוח לו בזה שמשחררים את עבדו?

31 אלא, לאו האם לא מדובר כגון דאתו בי תרי ואמרי שבאו שנים קודם לכן ואמרו: האדון הפיל את שינו של העבד ואחר כך סימא את עינו, דבעי מיתיב ליה שלפי עדותם צריך להשיב, לתת לו הרב לעבד דמי עינו, שהרי עם הפלת השן נשתחרר העבד, ואם אחר כך סימא את עינו עשה נזק בבן חורין וחייב לשלם לו את דמי העין. ואתו בי תרי מציעאי ובאו שנים אמצעיים, אלו המוזכרים בברייתא, ואמרי ואמרו שלא כך היה, אלא תחילה סימא את עינו והדר ואחר כך הפיל את שינו, שנשתחרר העבד על ידי הוצאת העין, ולפי עדות זו לא בעי למיתב ליה צריך להשיב לו לעבד אלא דמי שינו בלבד שהם פחותים הרבה, דקא מכחשי ליה קמאי למציעאי שמכחישים העדים הראשונים את העדים האמצעיים,

32 והיינו וזהו הסבר האמור שם "שהרי הרב אומר כן", שגם האדון מסכים לעדות שניה זו, משום דניחא ליה במאי דקאמרי שנוח לו במה שהם אומרים.

33 שאף שגם לפי עדותם של אלה צריך הוא לשחרר את העבד, מכל מקום יש הבדל בין מה שישלם עבור עין או עבור שן, וקתני ושנה: ונמצאו זוממין, והכוונה היא לעדים מציעאי האמצעיים, שבאה כת שלישית של עדים והעידה שלא היו כלל באותו מקום, משום כך נפסק שהם משלמין דמי עין לעבד, שהרי רצו להפסיד לו את דמי עינו.

34 הרי אף על פי שהיתה הכחשה לעדותם, מכל מקום יכולים הם להיות מוזמים, שמע מינה למד מכאן שהכחשה עצמה תחילת הזמה היא, והרי זו הוכחה לשיטתו של רבא.

35 אמר אביי: לא, אין מכאן הוכחה לשיטת רבא, משום שאפשר לפרש הדבר אחרת

36 דאפכינהו ואזמינהו שהפכום והזימום, כלומר שעדות זו שבברייתא לא הוכחשה תחילה על ידי עדות קודמת לה, אלא אותם עדים שהזימו הפכו את עדותם ואמרו שלא היה המעשה כפי שאמרו הראשונים שפגע האדון בעין ואחר כך בשן אלא להיפך שפגע תחילה בשן ואחר כך בעין. ונוסף לזה אומרים הם לראשונים: אתם עצמכם לא הייתם באותו מקום, ואינכם יכולים להעיד כלל, ויש כאן באמת רק עדות אחת שיש בה גם הכחשה וגם הזמה.

37 ומסבירים: ממאי ממה מהיכן יודע אתה שכך יש לפרש?