רש"י על פסחים ק״כ א

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על פסחים קי״ט ע״ב:י״א רש"י על פסחים ק״כ ע״ב:ז׳ »

1 פסחים פתח ↗

בָּרִאשׁוֹנָה לָא. לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר. לָא מִיבַּעְיָא בָּרִאשׁוֹנָה — דְּקָאָכֵיל לְתֵיאָבוֹן, אֲבָל בָּאַחֲרוֹנָה דִּילְמָא אָתֵי לְמֵיכַל אֲכִילָה גַּסָּה — אֵימָא לָא, קָא מַשְׁמַע לַן.

11 דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שבת פתח ↗

ד' דברים נאמרו בשבת שנים מן התורה ושנים מדברי סופרים והן מפורשין ע"י הנביאים שבתורה זכור ושמור ושנתפרשו ע"י הנביאים כבוד ועונג שנאמר וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד. יש לעיין אם עונג שבת הוי מדאורייתא או מדרבנן ונפק"מ בזה דהנה בשו"ת צמח צדק בסי' כ"ח וז"ל ואע"ג דכבוד שבת נמי דאורייתא הוא דכתיב וקראת לשבת עונג ואמרינן בפסחים ס"ח אמר רבה הכל מודים בשבת דבעי לכם וכו' ובפ' כל כתבי קי"ח במה מענגה וכו' אפי' דבר מועט ולכבוד שבת עשהו הרי זה עונג הרי מבואר מדאורייתא בכל מילי שעשאו לכבוד שבת די ולאו דוקא דגים וכו' עכ"ל מבואר בדבריו דהוי מדאורייתא ובפרי מגדים בפתיחה כוללת לאו"ח ח"א סי' י"ח וז"ל רביעית דברי קבלה המוזכר בנביאים ישעי' כ"ח י"ד וכו' הוי מדרבנן לא מהתורה ועי' בשו"ת צמח צדק סי' כ"ח כתב בפשיטות עונג שבת הוי ד"ת ובפריי לאו"ח סי' רמ"ב ובדיני קידוש רע"א ורמ"ב כתבתי מזה וכו' עכ"ל ובמג"א בסי' רנ"א ס"ק ו' בשם סדר היום דעונג שבת דאורייתא עיי"ש דנפק"מ בזה לדינא: ובספר יראים עמוד זמנים סי' צ"ט מובא בקצתו בב"ח בסי' רמ"ב וז"ל מצות עונג שיענג אדם את השבת גמרא גמירי לה עד דאתא ישעיהו ואסמכא אקרא דכתיב וקראת לשבת עונג וה"נ אמרינן בזבחים בפ"ב ובסנהדרין בפ"ב לענין מצוה אחרת א"ר חסדא דבר זה מתורת משה וכו' ועד דאתא יחזקאל גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכא אקרא וכו' עיי"ש הנה דעתו דהוי מהלכה למשה מסיני וקרא גלוי מלתא דהוי מהלמ"מ: ומדברי רבינו שכתב ושנים מדברי סופרים והן מפורשים ע"י הנביאים וכו' מלשון דברי סופרים אין הכרע דס"ל דהוי מדרבנן דנודע דכל הלמ"מ שאינו מפורש בקרא כולל הוא בלשון מדברי סופרים כמ"ש ז"ל בכמה דוכתי ולשון והן מפורשים ושנתפרשו וכו' שכתב רבינו אין מורה בהחלט שכונתו דהוי גלוי מלתא בהנביאים כדעת היראים אכן נודע דס"ל דדברי קבלה הוי מדרבנן וכן נראה שהיראים ג"כ ס"ל כן לכן כתב דהוי מהלמ"מ ואסמכהו אקרא ועי' מ"ש בס' יראים בענין אמירה לנכרי מ"ש לעיל בשמו עיי"ש וצ"ע אבל מנ"ל להיראים דהוי הלמ"מ ודאורייתא: והנה ביו"ט במס' פסחים ס"ח ע"ב ר' יהושע לטעמי' דס"ל שמחת יו"ט נמי מצוה היא וכו' ומפורש ביו"ט העונג דאורייתא ומקראי ובפרי מגדים הנ"ל שכולל יו"ט לשבת בחיוב העונג מדברי קבלה צ"ע ורבינו בפ"ו מהל' יו"ט הט"ז כשם שמצוה לכבד את השבת ולענגה כן כל יו"ט שנאמר לקדוש ה' מכובד וכל יו"ט נאמר בהם מקראי קודש וכו' עכ"ל גם מזה אין הוכחה דשבת הוי דאורייתא משום דיו"ט ודאי דאורייתא וכמ"ש והרי כתב כשם ונראה דשבת פשיט טפי מיו"ט די"ל כנראה שהביא האי כשם וכו' רק לענין כיבוד הנאמר בשבת בלבד ולכן הביא מקרא זה ולא ושמחת בחגיך המפורש בתורה שכתב אחר זה אע"פ שהוא על קרבן כל השמחה בכלל עיי"ש וא"כ אין להכריע בדעת רבינו אם ס"ל עונג שבת דאורייתא או דרבנן: ובסמ"ג עשין עשה ל' מדברי הנביאים לעשות לשבת כבוד ועונג וכו' והדלקת נר הוא עיקר הכבוד ומברכין אשר קדשנו במצותיו וכו' דגבי נביא כתב אליו תשמעון וגם בלאו דלא תסור וכו' עכ"ל נראה דס"ל דהוי מדרבנן ומ"ש משום אליו תשמעון צ"ע דזה לא נאמר בדינים דודאי חלילה לשמוע ולקבל דין חדש מנביא שאין רשאי לחדש דבר ארז"ל ואליו תשמעון בנבואה חוץ מדיני התורה נאמר ועי' מ"ש לקמן בהל' עירובין פ"א ה"ב: ובאיסור תענית בשבת עי' בהל' י"ב להלן ובהל' נדרים בפ"ג ה"ט הנודר שיצום בשבת או ביו"ט חייב לצום שנדרים חלים על דבר מצוה וכו' פגע בו חנוכה ופורים ידחה נדרו מפני הימים האלו הואיל ואיסור הצום בהם מדברי סופרים הרי הן צריכין חיזוק וידחה נדרו מפני גזירת חכמים עכ"ל עיי"ש נראה דס"ל דאיסור תענית בשבת מדאורייתא וכיו"ב בטור יו"ד בסי' רט"ו ובב"י באו"ח בסי' תי"ח עיי"ש ובפי' משניות לרבינו נדרים ט"ו פותחין בשבתות ויו"ט משום דכתיב וקראת לשבת עונג עיי"ש ועי' שלא פי' נדר להתענות רק שלא לאכל בשר ויין עיי"ש: ובשו"ת הרשב"א בסי' תרי"ד מובא בב"י יו"ד בסי' רל"ט וז"ל מה שכתבת שכתב הרמב"ם ז"ל שהנשבע להתענות בשבת לוקה משום שבועות שוא ומשמע לן מדבריו שהוא ז"ל סובר שאין שבועה חלה על ביטול דברי סופרים שהרי תענית בשבת מדברי סופרים אפשר לומר שהוא סובר שאסור להתענות דאורייתא מדאמרינן בברכות דף מ"ט אלא מעתה שבתות ויו"ט דעל כרחך אכיל ה"נ אלמא בשבתות צריך לאכול פת מדאורייתא דומיא דיו"ט דהיינו ראשון של פסח דכתיב ביה בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה וכן ליל ראשון של סוכות דגמרינן ט"ו ט"ו מחג המצות והאי דמגילת תענית נמי אפשר מהאי טעמא הוי דס"ל כמאן דאמר בעירובין אסור להתענות מפני שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה עכ"ל ועי' בלח"מ בפ"ג מהל' נדרים הל' ט' עיי"ש: והן זה מצאתי במדרש תנחומא בראשית דף ז' ע"א ליושב בתענית שאסור לישב בתענית בשבת וכו' ואם חל י"ד בשבת אסור להתענות בע"ש מפני טורח שבת שעיקר תענית סליחות ורחמים ואתא לאמנועי מכבוד שבת וכבוד שבת עדיף מאלף תעניות דכבוד שבת דאורייתא ותענית דרבנן ואתיא כבוד שבת דאורייתא ודחי תענית דרבנן וכו' עכ"ל ואף דאין למדין ממדרש כדאי' בירושלמי מ"מ כתבו ז"ל כשאין סותר הגמ' למדין ממדרשות: ועיין עוד ברשב"א המובא בב"י בסי' רפ"ח באו"ח וז"ל אבל הרשב"א דכתב בתשובה דהאי דמר בריה דרבינא דיתיב בתעניתא וכו' בתענית חלום דאי לאו הכי אסור וכן צריך לפרש כדי שלא יחלוק אכולהו תנאי ואמוראי ואת"ל בתענית דעלמא קאמר לא שבקינן כולהו תנאי ואמוראי ועבדינן כיחיד וכ"ש בשל תורה והאריך להביא ראיות לדבר עכ"ל מפורש בדעתו דאיסור תענית בשבת מדאורייתא ע"ע בשו"ת הרשב"א בסי' קכ"ז שהוקשה לו שם לדעת התוס' דשלא מן המוקף אסור מדאורייתא מהאי דאי' במס' יבמות דף צ"ג דר' ינאי עשר אפרי דמייתי אריסא בע"ש משום כבוד שבת וסמכו ליה אקראי ולמען תלמד ליראה את ה' אלוקיך כל הימים זו שבתות ויו"ט והאיך דחי משום עונג שבת איסורא דאורייתא ואפי' בין השמשות לא התירו הפרשה גופה משום עונג שבת והשיב ע"ז וז"ל ומאי דקשיא לך היכי שרי איסורא דאורייתא משום עונג שבת ליכא לאקשוי מידי שהרי התורה התירתה מדכתיב למען תלמד ליראה כל הימים ולא עוד וכו' ומ"מ א"צ להאריך לך במקום הזה שהרי התירה התורה להפריש שלא מן המוקף לעונג שבת מדכתיב למען תלמד ליראה עכ"ל נראה מפורש דס"ל עונג שבת דאורייתא וכן נראה מסוגיא דמס' יבמות הנ"ל דאיתא אילימא לטלטל אצטרך קרא וכו' נראה שהוא דרש גמור ולא אסמכתא וא"כ לרשב"א יש לנו מקרא מפורש דעונג שבת דאורייתא וא"צ לומר דהוי מהלמ"מ וצ"ע על היראים שלא הביא הגמ' דמס' יבמות הנ"ל ולרבינו שכתב דעונג מד"ס ואפי' פי' הלמ"מ הרי מפורש בקרא וגם לרשב"א למה לא כתב דלרבינו איסור תענית בשבת מהאי דמס' יבמות הנ"ל וי"ל משום דרבינו כתב על עונג מד"ס לא כתב ממס' יבמות לדידיה ולרבינו ולס' יראים י"ל דכמ"ש רבינו בהקדמתו לש"ס וכן מצינו בהרבה מקומות בספרו יד חזקה הזה דגם הלמ"מ אסמכוהו אקרא וא"כ הוי דאורייתא גם לרבינו וקרא דלמען תלמד אסמכתא להלמ"מ וכמ"ש ביראים אלא דיראים הו"ל להביא ראיה ממס' יבמות ג"כ וצ"ע. והנה מה דלרבא במס' ביצה דף ט"ו ע"ב עירוב תבשלין כדי שיברור מנה יפה לשבת וכו' נראה דהוי מדאורייתא העונג דאל"כ הוי תרי דרבנן ועי' בפנ"י ביצה כ"ט ע"א במשנה שם עיי"ש: ועיין במס' פסחים ק"כ ע"א בגמ' שם ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלוקיך מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות וכו' וברש"י בד"ה מה וכו' אף ששת ימים רשות שאם רוצה יכול לאכול בשר בלא לחם או להתענות עכ"ל וכ"כ ברשב"ם שם בד"ה אף ששת ימים רשות שאם רצה לאכול בשר בלא לחם או להתענות רשות בידו עכ"ל נראה דלהתענות לא קאי אלא על ששת ימים בלבד ולא על שביעי: אמנם יש לעיין אם איסור תענית דאורייתא למה הותר להתענות תענית חלום בשבת עי' בשו"ע בסי' רפ"ח סעיף ד' מותר להתענות ת"ח בשבת ומקורו ממס' ברכות ל"א כל היושב בתענית בשבת וכו' ואעפ"כ פורעין לו ממנו דין עונג שבת עיי"ש ועי' בהל' תענית הי"ב להלן כ"כ האי דינא וברשב"א הנ"ל רצה לפרש דמר בריה דרבינא בתענית חלום עיי"ש והיה נראה דאיסור תענית מדרבנן ולכן הקילו בזה אבל עיין בבעה"מ במס' פסחים בפ' אלו דברים וז"ל ויש תענית שאדם מכוין לבו לאביו שבשמים כגון בקשת רחמים לקרוע גז"ד בתענית חלום ובו ביום זה מותר ואפי' בשבת וזה עונג שלה וכ"ש ביו"ט ור"ח וזה אין עליו תורת תענית ולא שם תענית וכו' עיי"ש ולדבריו צריך פי' האי דאיתא ופורעין לו דין עונג שבת הנ"ל וברש"י במס' תענית דף י"ב ע"א בד"ה ואפי' בשבת יכול להתענות כדי שיתבטל צער גופו עכ"ל מסכים עם דברי הבעה"מ הנ"ל וא"כ אף דעונג שבת דאורייתא אפ"ה מותר בתענית חלום: והנה יש לעיין עוד ביו"ט לר' יהושע דס"ל חציו לכם מהאי דאיתא במס' מגילה ט"ו ע"א ויעבור מרדכי אמר רב שהעביר יום ראשון של פסח בתענית עיי"ש ויש לומר צער כל ישראל כהגזירה אז שאני דדחי בשב ואל תעשה דאורייתא ועיין בהל' י"ב ואפילו בצרה וכו' שהציבור וכו' יש לומר כל ישראל שאני ועי' בס' כפתור ופרח פרק ל"ט דף פ"ז ע"ב כתב הריא"ג אין אנו דוחים עונג שבת ושמחת יו"ט הקבועין מן התורה מפני תענית נדבה שאין לה עיקר חיוב אפי' מד"ס אלא לתענית חלום בלבד משום צערא דגופא וכו' עכ"ל ועי' במחלוקת הראשונים ז"ל בתענית בר"ה עיי"ש: והנה מהאי דאמרינן שבת קבעה למעשר אין להוכיח דעונג שבת דאורייתא דאפי' אם הוי סעודת שבת מדרבנן דגם מצוה מדרבנן י"ל דהוי קבע למעשר מדאורייתא דמ"מ סעודה חשובה הוי ועי' במל"מ בפ"ז מהל' תרומות עיי"ש. ועיין בר"ן בפ"ק דמס' שבת מובא בב"י בסי' רנ"ד ברדית הפת דבאי אפשר שלא לבטל עונג שבת רודה כדרכו עיי"ש. גם מזה אין להוכיח במקום עונג שבת אף דהוי מדרבנן לא גזרו וכמ"ש בספר שאגת אריה בהל' ק"ש שלא העמידו דבריהם באותו הדבר בעצמו ק"ש בשביל ק"ש וכמו כן י"ל שלא לבטל של שבת בשביל שבת מדבריהן ומאי אולמי האי מהאי ועשה דכבוד שבת גם יהיה מדבריהן חביבה להו וכמו דעשה דאורייתא דוחה לל"ת דאורייתא כן י"ל דעשה דרבנן דוחה דרבנן ובפרט רדית דפת איסורא קלילא כמ"ש ז"ל ואף למ"ש בר"ן דרדיה משום עובדא דחול אסירי לא משום גזירה עיי"ש וכמ"ש במ"א לעיל דהוי בכה"ג בכלל שבות מדרבנן עשה מדרבנן מ"מ עונג שבת עדיפא ומהאי טעמא אין ראיה מהאי דמסכת ביצה י"ז ע"ב המעשר בשוגג יאכל וכו' בלית ליה פירי אחריני מהאי טעמא שכתב דאפי' הוי דרבנן היו מתירין כן ועי' בעשה דוחה ל"ת בדרבנן במסכת ר"ה ל"ב ע"ב ועיין במג"א בסי' תמ"ו ס"ק ב' עיי"ש. וע"ע ברא"ש בפ"ק דמסכת שבת בסי' ל"ח שכתב דאין מפליגין בספינה ואיסור הילוך ג' פרסאות בע"ש ואין צרין על העיר וכו' הכל משום ביטול עונג בשבת ולדבר מצוה מפליגין משום דעוסק במצוה פטור ממצוה עיי"ש ולמ"ש לדעת דעונג שבת דאורייתא צריך שתהיה מצוה דאורייתא דנראה דעוסק במצוה דרבנן אינו פטור ממצוה דאורייתא: ובמס' שבת דף קי"ח ע"א הא מני ר' עקיבא היא דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות וברש"י אבל זה שצריך לבריות יעשה שבתו חול ולא יטיל על אחרים כבוד שבתו עכ"ל ובמסכת פסחים צ"ט ע"ב אפי' עני שבישראל לא יאכל עד שיסב ולא יפחתו לו מארבע כוסות ואפי' מן התמחוי עיי"ש וצריך לומר דלא השוו הכל והחמיר באחד יותר מבאחר אבל אם עונג שבת דאורייתא למה יפטור בצריך לבריות ונראה דאכילת ג' סעודות לא הוי דאורייתא ומצד עונג א"צ לכולהו ועיין בלבוש שכתב דג' סעודות דאורייתא עיי"ש וצ"ע ואף למ"ש לעיל בלית ליה שיעור עכ"פ בכל מה שמוסיף קיים דאורייתא כמ"ש ברבינו יונה במסכת ברכות בתוספת שבת עיי"ש. ובכה"ג החשיבו במצות רשות מדאורייתא וחיוב מדרבנן כדאורייתא כמ"ש לעיל מ"מ לא החמירו משום זה להצריך לבריות דצער הוא לו: אמנם במג"א בסי' רמ"ב הוכיח בס"ק ב' שם דלדעת רבינו בפי' משניות דר' עקיבא לא נאמר אלא דר' חדקא בלבד דלא הצריך להטיל על הבריות בשביל זה עיי"ש ולפמ"ש נראה דרבינו דס"ל תענית אסור מדאורייתא וכיו"ב גם לשונו כאן נוטה ביותר למ"ש ביראים וא"כ דעתו דעונג שבת דאורייתא הצריך לפרש כן לר"ע דשיעור דר"ח לדידיה דרבנן בלבד דהתורה למ"ש בלבוש לא חייבה אלא בג' סעודות ועי' בה"ו נראה דרבינו רצה ליישב מ"ש ועי' בה"ט וע"ע במס' ב"מ נ"ד ע"א נראין דברי ר"א בשבת דבשבת יוכל לאכול ואין חומש מעכב ועי' בתוס' בד"ה אמר ומ"ש לעיל בהאי דמעשר בשבת ועי' מ"ש לעיל בפ"ה ה"א ומשם ג"כ מיושב ממ"ש ממס' שבת הנ"ל ועי' מ"ש בה"י עיי"ש. אלא דיש לעיין ממ"ש רבינו שם בה"א דמברכין על הדלקת הנר אף דהוי מד"ס וכאן כתב בהל' ה' שהוא מכבוד שבת ושם בפ"ה ה"א כתב משום עונג שבת וא"כ הוא מדאורייתא וצ"ל זה שיהיה דוקא בהדלקת נר ואפי' במתענג בשאר דברים ואפ"ה מברך על הדלקה וצ"ע:

11 דברי דוד על רש״י פתח ↗

ובזה נסתלק קושיית הרא"ם שהקשה, דכאן הוה הכלל לאיסור והפרט להיתר דאחר שנתברר דתאכלו מצו' של שביעי הוי לה שר הוי כולו להיתר ואין כאן סתירה כלל, משא"כ באשם ובאשת אח דעכ"פ יש סתירה כמו שזכרנו ע"כ הוי במדה דיצא לדון בדבר החדש, וזה ברור. ממילא הוי היוצא מן הכלל דכאן מכח ששת ימים דהיינו ולא שביעי ולא מפסוק וביום השביעי עצרת כמו שהבין הרא"ם. והא דמייתי ראיה מפירש"י ורשב"ם דזכרו האי מלתא דלא כתיב תאכלו מצות ביום השביעי משמע שזהו היציאה מן הכלל, זה אינו כלל כוונתם דלא באו בזה אלא לתרץ קושיא אחת, דהיינו מ"ש דששת ימים הוה פרט ולא שביעי דלא תקשה הא לא נפיק כלל יום השביעי מן הכלל דאע"ג דנקט ששת ימים מ"מ אין זה מיעוט על השביעי דהא אזכריה קרא אח"כ ויום השביעי עצרת דמשמע דלא אפיק קרא יום השביעי אלא לעצרת. לזה כתבו דא"כ דלא אפקיה אלא לעצרת היה לו לומר תאכל מצות בשביעי דלא תטעה לומר לגמרי אפקיה גם ממצות כיון שכבר יצא מכלל דשבעת ימים תאכל מצות, אלא ודאי דקרא דוביום השביעי עצרת לא אתא להודיענו במה יצא אלא מלתא לגופיה קמ"ל בדין הז'. והיציאה היתה כבר מן הכלל במאמר ששת ימים ולא שבעה, וכן משמע לשון רש"י סוף פסחים דף ק"כ מה שביעי רשות דכתיב וביום השביעי עצרת ולא כתיב תאכל מצות, שהרי הוציאו מן הכלל עכ"ל, הרי שההוצאה מן הכלל היתה בלא פסוק וביום השביעי עצרת אלא מפסוק ששת ימים והיינו למעוטי יום השביעי וכמו שזכרנו:

15 פסחים פתח ↗

מַתְנִי׳ יָשְׁנוּ מִקְצָתָן — יֹאכֵלוּ. כּוּלָּן — לֹא יֹאכֵלוּ.

1 בראשונה לא - דאין אדם רשאי לאכול כלום אחר מצת חובה:

2 מה שביעי רשות - דכתיב וביום השביעי עצרת דלא כתיב תאכלו מצות שהרי הוציאו מן הכלל אף ששת ימים רשות שאם רוצה יכול לאכול בשר בלא לחם או להתענות:

3 מתני' כולם לא יאכלו - אם התחילו לאכול פסחם וישנו ועדיין לא אכלו כל פסחם לא יאכלו דנראין כאוכלי פסחם בשתי חבורות או בזמן הזה שאין פסח אם ישנו כולם:

11 משכיל לדוד פתח ↗

שבעת ימים מצות וכו׳ נר׳ דהרגשו של רש״י דהול״ל ז׳ ימים תאכלו מצות ומאי מצות תאכלו לכך מייתי הברייתא דמתוכה מתורץ שפיר כדמסיק דאכילת מצה רשות היא כל ז׳ מש״ה דייק קרא ולא כתב תאכלו מצות דהוה משמע תאכלו מצות דוקא ולא סגי בלאו הכי אבל השתא דכתיב מצות תאכלו משמע שפיר שלא בא אלא לשלול החמץ וה״ק אם תרצו לאכול לחם מצות תאכלו. ובענין מ״ש רש״י ובמקום אחר אומר ששת ימים וכו׳ אסיפיה דקרא סמוך דכתיב וביום הז׳ עצרת וכו׳ וכמ״ש רש״י גופיה בפ׳ ע״פ דף ק״ך וז״ל מה ז׳ רשות דכתיב וביום הז׳ עצרת ולא כתיב תאכלו מצות שהרי הוציאו מן הכלל ע״כ. והרא״ם ז״ל הק׳ ע״ז דהיכי דיינינן ליה במדה דלא ללמד על עצמו וכו׳. והלא המדה הזאת בכל מקום הוא כשהכלל באיסור והפרט נמי באיסור כמו והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וכו׳ ונכרתה והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו ולמה יצאו להקיש אליהם וכו׳ אבל בנ״דד שהכלל בחיוב והפרט ברשות דהיינו בפיטור לא דמי אלא ליצא לידון בדבר חדש דאדרבא אין אתה יכול להחזירו לכללו וכו׳ והאריך בענין והביא ברייתא דת״כ בסגנון אחר ע״ש. ולע״דן דה״פ דדייקי רבנן דהול״ל ששת ימים תאכל מצות ויום השביעי עצרת ואמאי כתיב וביום השביעי אלא ודאי ה״פ ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי כלו׳ וביום השביעי נמי אכיל ומאי דהדר וכתב עצרת הוא דבר אחר. ומעתה שפיר הוי דומיא דההיא דשלמים דיום שביעי בכלל היה כל השבעה בחדא מחתא שהרי כתיב הכא שבעת ימים ולמה יצא מן הכלל דכתב ששה לעצמו ושביעי לעצמו א״ו ה״ק ששת ימים תאכל מצות כלו׳ משמע אכילה בחיוב וביום השביעי נמי אכלו אבל אכילה אחרת כלומ׳ דלאו בחיובא. ומעתה לא ללמד על עצמו אלא על הכלל כולו. והא דלא הדר וכתב אכילה בהדיא בשביעי ולכתוב ששת ימים תאכל וביום השביעי תאכל דא״כ לא הוה משמע כלל דשביעי רשות אדרבא הוה משמע גם שביעי אכילתו בחיוב כמו הששה ונראה שזו כוונת רש״י בע״פ שכתב ולא כתיב תאכלו מצות שהרי הוציאו מן הכלל ואם אין כך כוונתו ל׳ שהרי אינו מובן כלל. ועל מ״ש רש״י יכול אף בלילה הראשון ת״ל בערב וכו׳ הק׳ הרא״ם ז״ל דאימא איפכא מה לילה חובה אף כלהו חוב׳ יכול אף שביעי ת״ל ששת וכו׳ ע״ש ולע״דן דא״כ ליכתוב קרא שבעת ימים תאכלו מצות ולא מצות תאכלו דממילא הוה משמע דלישנא דחובה קאמר ולא בעי בערב כלל. עוד הק׳ הרב ז״ל דס״ס לא לכתוב רחמ׳ אלא בערב תאכלו מצות ולשתוק מכלהו קראי בין משבעת ימים בין מששת ימים דממילא הוה משמע דאין חובה אלא בלילה ראשון וכל שאר יומי ולילי רשות רק שלא יאכל חמץ ותירץ דאורחא דמלתא הוא לומר ע״ש ולפי ע״ד נראה דאם כן הוה משמע בליל ראשון תאכלו מצות שאר יומי ולילי אסור לאכול לא מצה ולא חמץ אלא בשר ופירות וכיוצא הילכך צריכי כולהו:

« רש"י על פסחים קי״ט ע״ב:י״א רש"י על פסחים ק״כ ע״ב:ז׳ »