1שבעת ימים מצות וכו׳ נר׳ דהרגשו של רש״י דהול״ל ז׳ ימים תאכלו מצות ומאי מצות תאכלו לכך מייתי הברייתא דמתוכה מתורץ שפיר כדמסיק דאכילת מצה רשות היא כל ז׳ מש״ה דייק קרא ולא כתב תאכלו מצות דהוה משמע תאכלו מצות דוקא ולא סגי בלאו הכי אבל השתא דכתיב מצות תאכלו משמע שפיר שלא בא אלא לשלול החמץ וה״ק אם תרצו לאכול לחם מצות תאכלו. ובענין מ״ש רש״י ובמקום אחר אומר ששת ימים וכו׳ אסיפיה דקרא סמוך דכתיב וביום הז׳ עצרת וכו׳ וכמ״ש רש״י גופיה בפ׳ ע״פ דף ק״ך וז״ל מה ז׳ רשות דכתיב וביום הז׳ עצרת ולא כתיב תאכלו מצות שהרי הוציאו מן הכלל ע״כ. והרא״ם ז״ל הק׳ ע״ז דהיכי דיינינן ליה במדה דלא ללמד על עצמו וכו׳. והלא המדה הזאת בכל מקום הוא כשהכלל באיסור והפרט נמי באיסור כמו והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וכו׳ ונכרתה והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו ולמה יצאו להקיש אליהם וכו׳ אבל בנ״דד שהכלל בחיוב והפרט ברשות דהיינו בפיטור לא דמי אלא ליצא לידון בדבר חדש דאדרבא אין אתה יכול להחזירו לכללו וכו׳ והאריך בענין והביא ברייתא דת״כ בסגנון אחר ע״ש. ולע״דן דה״פ דדייקי רבנן דהול״ל ששת ימים תאכל מצות ויום השביעי עצרת ואמאי כתיב וביום השביעי אלא ודאי ה״פ ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי כלו׳ וביום השביעי נמי אכיל ומאי דהדר וכתב עצרת הוא דבר אחר. ומעתה שפיר הוי דומיא דההיא דשלמים דיום שביעי בכלל היה כל השבעה בחדא מחתא שהרי כתיב הכא שבעת ימים ולמה יצא מן הכלל דכתב ששה לעצמו ושביעי לעצמו א״ו ה״ק ששת ימים תאכל מצות כלו׳ משמע אכילה בחיוב וביום השביעי נמי אכלו אבל אכילה אחרת כלומ׳ דלאו בחיובא. ומעתה לא ללמד על עצמו אלא על הכלל כולו. והא דלא הדר וכתב אכילה בהדיא בשביעי ולכתוב ששת ימים תאכל וביום השביעי תאכל דא״כ לא הוה משמע כלל דשביעי רשות אדרבא הוה משמע גם שביעי אכילתו בחיוב כמו הששה ונראה שזו כוונת רש״י בע״פ שכתב ולא כתיב תאכלו מצות שהרי הוציאו מן הכלל ואם אין כך כוונתו ל׳ שהרי אינו מובן כלל. ועל מ״ש רש״י יכול אף בלילה הראשון ת״ל בערב וכו׳ הק׳ הרא״ם ז״ל דאימא איפכא מה לילה חובה אף כלהו חוב׳ יכול אף שביעי ת״ל ששת וכו׳ ע״ש ולע״דן דא״כ ליכתוב קרא שבעת ימים תאכלו מצות ולא מצות תאכלו דממילא הוה משמע דלישנא דחובה קאמר ולא בעי בערב כלל. עוד הק׳ הרב ז״ל דס״ס לא לכתוב רחמ׳ אלא בערב תאכלו מצות ולשתוק מכלהו קראי בין משבעת ימים בין מששת ימים דממילא הוה משמע דאין חובה אלא בלילה ראשון וכל שאר יומי ולילי רשות רק שלא יאכל חמץ ותירץ דאורחא דמלתא הוא לומר ע״ש ולפי ע״ד נראה דאם כן הוה משמע בליל ראשון תאכלו מצות שאר יומי ולילי אסור לאכול לא מצה ולא חמץ אלא בשר ופירות וכיוצא הילכך צריכי כולהו:2אך ביום וכו׳ או אינו אלא וכו׳ דאי משום דכתיב שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם ה״א מקצת היום ככלו וכיון שמקצת יום ראשון אסור שייך לכתוב ז׳ ימים. ואין להק׳ דאכתי אימא בזמן דאיכא זבח דהיינו שב״ה קיים לא תזבח וכולי ובזמן דליכא זבח דהיינו שאין ב״ה קיים ביום הראשון ד״יל משום דאתקש השבתת חמץ לאכילתו ואכילתו לאכילת מצה וכי היכי דזמן אכילת מצה לא חילקת בו בין בפני הבית לשלא בפני הבית כדלעיל מקר׳ דבערב תאכלו מצות דבא לרבות אף שלא בזמן הבית ה״נ בזמן השבתת שאר לא תחלוק בו בין בפני הבית לשלא בפני הבית כו׳ נ״ל לסבר׳ זו והיא סברת רבא ברפ״ק דפסחים דף ה׳ וע״ש:
