רש"ש על סנהדרין ע״ב

מהדורה: דפוס וילנא ראם

מפרשים:
1 גמרא אמר רבא מ"ט דמחתרת כו'. כצ"ל בל"ו:
2 רש"י ד"ה אבל לענין מקנה. לשלומי אם נאנס וכל כמה כו'. כצ"ל:
3 תד"ה אפילו. וי"ל דהתם בגנב מגגו כו'. לכאורה קשה דהא אמרי' אליביה דאפי' ביש לו דמים ברשותיה קיימי. אבל לק"מ דהא בזה ל"פ רב דבקיימת מחזירה בעינה כדכתיב והשיב אה"ג כדפירש"י וכדמוכח מכמה משניות רק שסובר דזה גזה"כ הוא דיחזירנה בעינה אע"פ שקנאה כמו שפסקה התורה בנזקין לשלם מן העדית דוקא אם יש לו ולכן אין הגונב ממנו משלם תשלומי כפל הואיל דהוא מחויב להחזירה בעינה א"כ אינה שלו לגמרי אבל לאחר יאוש קנהו לגמרי אף לענין שא"ח להחזיר אלא דמיה. ודע דמש"כ דלאו בר קטלא הוא דבעי התראה. פשוט דל"ד להא דתני דבי חזקיה לקמן עט ב ועי' כתובות לה דהכא בלא התראה אמרי' דלא עביד כלל דבר שחייבין עליו מיתה דלא אתא אדעתא דנפשות:
4 תד"ה לא. ואתנן אסרה כו'. מה שהגיה הגרי"פ דצ"ל אתנן הוא לל"צ כמש"כ שם בס"ד:
5 גמרא כאן בבן על האב. ועי' פירש"י ותוס'. מכאן ק"ל על הגי' בברכות ז' ב' גבי דוד ואבשלום "אמר סתם ברא דרחים על אבא" וכ"ה גי' ע"י שם:
6 שם אין לי אלא במיתה האמורה כו'. לעיל הגי' הכתובה כבסמוך:
7 שם מחתרתו זו היא התראתו. עי' פירש"י. ולעד"נ טעם החילוק הוא דמחתרת היינו בבית שהבעה"ב שוכב שמה שקרוב מאד שירגיש בו וע"כ אדעתא דהכי אתי שאם יעמוד כנגדו יהרגנו אבל גגו כו' נוכל לומר שסובר שהבעה"ב לא ירגיש בו. ולכן אפי' תנא דלעיל דלא מפליג נראה דדוקא בגגו כו' שסמוכים לשכיבתו של בעה"ב אבל בשדה וכיוצא מודה ג"כ שצריך התראה. וכן מתבאר ברמב"ם סוף הל' גניבה. ומעתה מש"כ התוס' לעיל ד"ה אפי' "וי"ל דהתם בגנב מגגו כו'" ל"ד דה"ה אפי' לתנא דלא מפליג נמי מ"ל בגנב משדה וכי"ב ודלא כמהרש"א שם:
8 רש"י ד"ה לפקח. אם כשהוא חותר נפל עליו גל. כצ"ל: