רש"ש על סנהדרין י׳

מהדורה: דפוס וילנא ראם

מקור סנהדרין י׳
1 ״פְּלוֹנִי בָּא עַל אִשְׁתִּי״, הוּא וְאַחֵר מִצְטָרְפִין לְהוֹרְגוֹ, אֲבָל לֹא לְהוֹרְגָהּ.
2 מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? דִּמְפַלְּגִינַן בְּדִיבּוּרָא? הַיְינוּ הָךְ! מַהוּ דְּתֵימָא: אָדָם קָרוֹב אֵצֶל עַצְמוֹ – אָמְרִינַן, אֵצֶל אִשְׁתּוֹ – לָא אָמְרִינַן. קָא מַשְׁמַע לַן.
3 וְאָמַר רָבָא: ״פְּלוֹנִי בָּא עַל נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה״, וְהוּזַּמּוּ – נֶהֱרָגִין, וְאֵין מְשַׁלְּמִין מָמוֹן. ״בִּתּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי״, וְהוּזַּמּוּ – נֶהֱרָגִין וּמְשַׁלְּמִין מָמוֹן. מָמוֹן לָזֶה וּנְפָשׁוֹת לָזֶה.
4 וְאָמַר רָבָא: ״פְּלוֹנִי רָבַע הַשּׁוֹר״ וְהוּזַּמּוּ – נֶהֱרָגִין, וְאֵין מְשַׁלְּמִין מָמוֹן. ״שׁוֹרוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי״ וְהוּזַּמּוּ – נֶהֱרָגִין, וּמְשַׁלְּמִין מָמוֹן. מָמוֹן לָזֶה, וּנְפָשׁוֹת לָזֶה.
5 הָא תּוּ לְמָה לִי? הַיְינוּ הָךְ! מִשּׁוּם דְּקָא בָעֵי בַּעְיָא עִילָּוֵיהּ, דְּבָעֵי רָבָא: ״פְּלוֹנִי רָבַע שׁוֹרִי״, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן: אָדָם קָרוֹב אֵצֶל עַצְמוֹ, וְאֵין אָדָם קָרוֹב אֵצֶל מָמוֹנוֹ? אוֹ דִילְמָא אָמְרִינַן: אָדָם קָרוֹב אֵצֶל מָמוֹנוֹ? בָּתַר דְּבַעְיַאּ הֲדַר פַּשְׁטַהּ: אָדָם קָרוֹב אֵצֶל עַצְמוֹ, וְאֵין אָדָם קָרוֹב אֵצֶל מָמוֹנוֹ.
6 מַכּוֹת בִּשְׁלֹשָׁה כּוּ׳. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב הוּנָא: אָמַר קְרָא ״וּשְׁפָטוּם״ – שְׁנַיִם, וְאֵין בֵּית דִּין שָׁקוּל, מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶם עוֹד אֶחָד. הֲרֵי כָּאן שְׁלֹשָׁה.
7 אֶלָּא מֵעַתָּה, ״וְהִצְדִּיקוּ״ – שְׁנַיִם, ״וְהִרְשִׁיעוּ״ – שְׁנַיִם, הֲרֵי כָּאן שִׁבְעָה? הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ כִּדְעוּלָּא, דְּאָמַר עוּלָּא: רֶמֶז לְעֵדִים זוֹמְמִין מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן?
8 רֶמֶז לְעֵדִים זוֹמְמִין?! וְהָא כְּתִיב: ״כַּאֲשֶׁר זָמַם״! אֶלָּא, רֶמֶז לְעֵדִים זוֹמְמִין שֶׁלּוֹקִין מִנַּיִין? דִּכְתִיב: ״וְהִצְדִּיקוּ אֶת הַצַּדִּיק וְהִרְשִׁיעוּ אֶת הָרָשָׁע״.
9 מִשּׁוּם דְּ״הִצְדִּיקוּ אֶת הַצַּדִּיק וְהִרְשִׁיעוּ אֶת הָרָשָׁע״, ״וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע״? אֶלָּא, עֵדִים שֶׁהִרְשִׁיעוּ אֶת הַצַּדִּיק, וַאֲתוֹ עֵדֵי אַחֲרִינֵי וְהִצְדִּיקוּ אֶת הַצַּדִּיק דְּמֵעִיקָּרָא, וְשַׁוִּינְהוּ לְהָנָךְ רְשָׁעִים, ״וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע״.
10 וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִ״לֹּא תַעֲנֶה״! מִשּׁוּם דְּהָוֵה לֵיהּ לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה, וְכׇל לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה אֵין לוֹקִין עָלָיו.
11 מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמְרוּ: בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל? אָמַר אַבָּיֵי: אָתְיָא ״רָשָׁע״ ״רָשָׁע״ מֵחַיָּיבֵי מִיתוֹת. כְּתִיב הָכָא: ״וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע״, וּכְתִיב הָתָם: ״אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת״. מָה לְהַלָּן בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, אַף כָּאן בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה.
12 רָבָא אָמַר: מַלְקוֹת בִּמְקוֹם מִיתָה עוֹמֶדֶת. אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: אִי הָכִי, אוּמְדָּנָא לְמָה לִי? לִמְחֲיֵיהּ, וְאִי מָאֵית – לֵימוּת!
13 אֲמַר לֵיהּ: אָמַר קְרָא: ״וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ״ – כִּי מָחֵית, אַגַּבָּא דְּחָיֵי מָחֵית. אֶלָּא הָא דְּתַנְיָא: אֲמָדוּהוּ לְקַבֵּל עֶשְׂרִים – אֵין מַכִּין אוֹתוֹ אֶלָּא מַכּוֹת הָרְאוּיוֹת לְהִשְׁתַּלֵּשׁ. וְכַמָּה הֵן? תַּמְנֵי סְרֵי,
14 לִמְחֲיֵיהּ עֶשְׂרִים וַחֲדָא, וְכִי מָיֵית בְּהָךְ חֲדָא – לֵימוּת, דְּהָא כִּי מָחֵי אַגַּבָּא דְּחַיָּיא קָא מָחֵי. אֲמַר לֵיהּ: אָמַר קְרָא ״וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ״ – אַחַר שֶׁלָּקָה, ״אָחִיךָ״ בָּעֵינָא, וְלֵיכָּא.
15 עִיבּוּר הַחֹדֶשׁ בִּשְׁלֹשָׁה. חִישּׁוּב לָא קָתָנֵי, קִידּוּשׁ לָא קָתָנֵי, אֶלָּא עִיבּוּר. לָא לִיקַדְּשֵׁיהּ, וּמִמֵּילָא לִעַבַּר?
16 אָמַר אַבָּיֵי: תְּנִי קִידּוּשׁ הַחֹדֶשׁ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: קִידּוּשׁ הַחֹדֶשׁ וְעִיבּוּר הַשָּׁנָה בִּשְׁלֹשָׁה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אָמַר רָבָא: וְהָא ״עִיבּוּר״ קָתָנֵי! אֶלָּא אָמַר רָבָא: קִידּוּשׁ בְּיוֹם עִיבּוּר בִּשְׁלֹשָׁה, אַחַר עִיבּוּר לֵיכָּא קִידּוּשׁ.
17 וּמַנִּי? רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן צָדוֹק הִיא. דְּתַנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן צָדוֹק אוֹמֵר: אִם לֹא נִרְאָה בִּזְמַנּוֹ – אֵין מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ, שֶׁכְּבָר קִידְּשׁוּהוּ בַּשָּׁמַיִם.
18 רַב נַחְמָן אָמַר: קִידּוּשׁ אַחַר עִיבּוּר – בִּשְׁלֹשָׁה, בְּיוֹם עִיבּוּר – לֵיכָּא קִידּוּשׁ. וּמַנִּי? פְּלֵימוֹ הִיא, דְּתַנְיָא, פְּלֵימוֹ אוֹמֵר: בִּזְמַנּוֹ – אֵין מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ, שֶׁלֹּא בִּזְמַנּוֹ – מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ.
19 רַב אָשֵׁי אָמַר: לְעוֹלָם חִישּׁוּב קָתָנֵי, וּמַאי עִיבּוּר? חִישּׁוּב דְּעִיבּוּר. וְאַיְּדֵי דְּקָבָעֵי לְמִיתְנֵי עִיבּוּר שָׁנָה, תְּנָא נָמֵי עִיבּוּר חוֹדֶשׁ.
20 חִישּׁוּב חוֹדֶשׁ – אִין, קִידּוּשׁ חוֹדֶשׁ – לָא. מַנִּי? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא, דְּתַנְיָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, בֵּין בִּזְמַנּוֹ בֵּין שֶׁלֹּא בִּזְמַנּוֹ אֵין מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה״. שָׁנִים אַתָּה מְקַדֵּשׁ, וְאִי אַתָּה מְקַדֵּשׁ חֳדָשִׁים.
21 רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: בִּשְׁלֹשָׁה כּוּ׳. תַּנְיָא: כֵּיצַד אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל? בִּשְׁלֹשָׁה מַתְחִילִין, וּבַחֲמִשָּׁה נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין, וְגוֹמְרִין בְּשִׁבְעָה. אֶחָד אוֹמֵר לֵישֵׁב, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים שֶׁלֹּא לֵישֵׁב – בָּטֵל יָחִיד בְּמִיעוּטוֹ.
22 שְׁנַיִם אוֹמְרִים לֵישֵׁב, וְאֶחָד אוֹמֵר שֶׁלֹּא לֵישֵׁב – מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶם עוֹד שְׁנַיִם, וְנוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין בַּדָּבָר. שְׁנַיִם אוֹמְרִים צְרִיכָה, וּשְׁלֹשָׁה אוֹמְרִים אֵינָהּ צְרִיכָה – בָּטְלוּ שְׁנַיִם בְּמִיעוּטָן. שְׁלֹשָׁה אוֹמְרִים צְרִיכָה, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים אֵינָהּ צְרִיכָה – מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶם עוֹד שְׁנַיִם, שֶׁאֵין הַמִּנְיָן פָּחוֹת מִשִּׁבְעָה.
23 הָנֵי שְׁלֹשָׁה חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעָה, כְּנֶגֶד מִי? פְּלִיגִי בַּהּ רַבִּי יִצְחָק בַּר נַחְמָנִי וְחַד דְּעִימֵּיהּ, וּמַנּוּ? רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי. וְאָמְרִי לַהּ: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי וְחַד דְּעִימֵּיהּ, וּמַנּוּ? רַבִּי יִצְחָק בַּר נַחְמָנִי. חַד אָמַר: כְּנֶגֶד בִּרְכַּת כֹּהֲנִים, וְחַד אָמַר: שְׁלֹשָׁה – כְּנֶגֶד שׁוֹמְרֵי הַסַּף, חֲמִשָּׁה – מֵרוֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ, שִׁבְעָה – רוֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ.
24 תָּנֵי רַב יוֹסֵף: הָנֵי שְׁלֹשָׁה וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעָה, שְׁלֹשָׁה – כְּנֶגֶד שׁוֹמְרֵי הַסַּף, חֲמִשָּׁה – מֵרוֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ, שִׁבְעָה – רוֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: עַד הָאִידָּנָא מַאי טַעְמָא לָא פָּרֵישׁ לַן מָר הָכִי? אֲמַר לְהוּ: לָא הֲוָה יָדַעְנָא דִּצְרִיכִיתוּ. מִי בְּעֵיתוּ מִנַּאי מִילְּתָא וְלָא אֲמַרִי לְכוּ?
25 זְמַן, נָשִׂיא, צָרִיךְ, גְּדִי – סִימָן. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה אֶלָּא
פירוש רש"ש על סנהדרין י׳
1 גמרא א"ק ונקלה אחיך לעיניך כי מחית אגבא דחיי מחית. ופירש"י בשעה שלוקה יהא אחיך שיכה את החי. משמע דלאחר מיתה לא נקרא תו אח. וכן במכות ה ב במשנה כאשר זמם לעשות לאחיו והרי אחיו קיים עי' פירש"י שם. ותימה דביבמות נ"ה ב אמרי' דלאחר מיתה נמי איקרי שארו ופירש"י מדכתיב כי אם לשארו גבי טומאה וכ"ה לפי האמת כמש"כ התוס' בב"ב קי"ד ב ד"ה מה ודלא כמש"כ ביבמות שם כמו שתמהתי עליהם בחדושי שם והרי שם כתיב ג"כ אח. ולולי פירש"י הייתי מפרש כאן דיליף מן ונקלה דלאחר מיתה לאו בר קלון הוא כדאיתא בב"ק פ"ו ב והא מית ליה ול"ל כיסופא. ונ"ל ליישב דאח מחמת קורבה שהוא בן אביו או בן אמו ודאי נקרא אח אף לאחר מיתה. אבל אחיך דהכא הוא מפני שאחיו הוא במצות כדאיתא שם פ"ח וכיון דמת דנעשה חפשי מה"מ שוב איננו אח:
2 רש"י ד"ה משום. דב"ד הצדיקו כו' והיה אם בן הכות הרשע. כצ"ל:
3 רש"י ד"ה ונקלה. כי מחי אידך פלגא כו'. כצ"ל:
4 גמרא רנ"א קידוש אחר עיבור כו'. נ"ל להגיה רנב"י מדמזכירו אחר אביי ורבא:
5 שם תניא כיצד ארשב"ג בג' מתחילין כו'. עד סיומא. בפשוטא נראה דהב' שמוסיפין בסוף לתשלום ז' אינם לסיועת המו"מ אם צריכה לעבר דזה כבר נגמר בהחמשה כיון דג' אמרו דצריכה הולכין אחר הרוב רק בכדי שיוגמר העבור במושב ז' לטעמים דלקמן וכ"מ מפירש"י. אולם דעת הרמב"ם בפי' ובחבורו פ"ד מהל' קה"ח ה"י נראה דאחר הוספת הב' האחרונים נו"נ עוד הפעם וכ"נ מפירש"י בשבת יא ד"ה עיבור שנה. וכבר כתבתי זאת בהגהותי למ"ר ויקרא פכ"ט. ונראה דאף לדעת הרמב"ם ה"ה אם בתחלה הסכימו כל הג' שנצרך לישב מוסיפין עוד ב' שיהיה המו"מ בה' וכן אף אם הסכימו כל הה' שצריכה להתעבר מוסיפין עוד ב' שיהיה הגמר בז'. ותמה אנכי על המפרש להל' קה"ח ואחריו נמשך התוי"ט שנראה דעתו שאם הסכימו כולם אין מהצורך להוסיף. ומה שמדמה שם עיבור השנה לד"נ. נ"ל ראיה מה דפסק הרמב"ם שם דמתחילין בה מן הצד כד"נ. ומפרשיו לא חשפו מקורו. והוא מהירושלמי בפ"ב דר"ה ה"ה ובפרקין ה"ב. וטעמא נ"ל דנ"מ בה לד"נ להעשות בני עונשין בני יג"ש ובנות יב"ש. וגם להעשות בן תשע ובת ג' שתהא ביאתן ביאה להענש אחרים ע"י. ומש"כ התוי"ט בסה"ד להשלים המכוון כו' להיות כו' והאסיף בזמנן. משמע דמעברין ג"כ בשביל האסיף שיהא בזמן החג כדכתיב וחג האסיף. אך ל"מ זה בגמרתינו רק אם תקופת תמוז נמשכת כו' וכמש"כ בדבור הקודם אח"ז מצאתי בת"כ פרשת אמור באספכם את תבואת הארץ עבר אה"ש שתעשה החג באסיפת הפירות. הביאו רש"י בנימוקיו בשינוי לשון קצת ומפירוש הרמב"ן שם משמע דזהו על פירות האילן דלקמן י"א ב' ודלא כפירש"י ותוס' שם והרמב"ם בפ"ד מהל' קה"ח ס"ג מפרש שלא צמחו פירות האילן שדרכן לצמח בזמן הפסח ובאמת יש לתמוה על הת"כ איך יכולין ב"ד לידע קודם ניסן מה יהיה בשלהי קייטא באסיפת הפירות וביותר כשרואין שהאביב הוא בזמנו ועי' תוס' שם בד"ה או דלמא :
6 שם תני רב יוסף הני כו'. כצ"ל: