רש"ש על סנהדרין כ״ז

1 גמרא נימא כתנאי. וכל הסוגיא. לכאורה קשה דהא בלתיאבון הוה ג"כ מקולא לחומרא דבאכילת נבלה אינו רע לבריות וא"כ אמאי מודה רבא בי'. וכן לוה ברבית א"ר לעיל דפסול ואמאי הא אינו רע לבריות. וי"ל דטעמא דרבא דמכשיר בלהכעיס הוא דכיון דאינו נהנה ממנה ע"כ הא דעובר עליה אינו רק משום דלא מחשיב לה לעבירה לכן להעיד שקר דחמירא מינה וגם היא מצות שכלית אמרי' דמחשיב ליה לעבירה ולא עביר עליה. אבל היכא דאינו אוכל אלא לתיאבון א"כ חזינן דמחשיב לה לעבירה רק דתאותו מעבירתו לכן חשדינן ליה דגם חמדת ממון תעבירנו ואף להרע לבריות וכמש"כ הרי"ף והרא"ש כפין ואכיל נבלה כפין נמי ושקיל ד' זוזי ומסהיד:

2 רש"י ד"ה ה"ג מומר כו'. כיון דמשום ממון קעביד כו'. משמע דאם אינו אוכל רק היכא דאינו מוצא כלל דהתירא כשר. ותמוה דבכ"מ בש"ס פי' אם אינו מוצא דהתירא עי' ריש חולין ועוד ליפלגו בלתיאבון גופיה. ודוחק לומר דבאינו מוצא כלל גם לאביי כשר ומלשון הרי"ף והרא"ש שהעתקתי לעיל משמע ג"כ דאפילו אינו מוצא כלל פסול דכמו שתאוות הבשר מעבירתו על הדת כן תעבירנו חמדת הממון. ונפשו ש"א מחמדתן ביותר כדאיתא בשלהי מכות. וכ"מ לעיל בתד"ה החשוד וע"ש בנ"י ולעיל ט ב בד"ה לרצונו:

3 רש"י ד"ה שבועת שוא. עה"ע כו' שבועת שקר על העמוד ש"א שהוא של זהב. תימה דמבואר להדיא בשבועות כט במשנה דזוהי שבועת שוא. וע"ע שם כ ב כא לכן נ"ל למחוק ב"ת אלו שבועת שקר:

4 תד"ה מאי. וקא בעי למימר דאפי' שבועת שוא. הלשון אינו מכוון דאיתא להדיא במתניתין שם שאפילו שבועת שוא. ועיין רש"א:

5 גמרא א"ל מאי דעתך כו' ור"י האמר הוזם בד"מ כשר לד"נ. ק"ק לפי' הב' ברש"י דליכלינהו לעיניו היינו שיטלו ממונו אין זה ד"נ:

6 במשנה אלו הן הקרובין אחיו כו'. במשניות איתא ג"כ אביו וכן במ"ר ר"פ שופטים. אבל מהרמב"ם בפי' מוכח להדיא דל"ג ליה ונתן טעם לדבר. ואין לה"ר דל"ג ליה מדתני ר"ח לקמן שמונה אבות כו' משום דל"ח אלא הני דאיתנייהו בבניהם וחתניהם וכמו דל"ח גיסו וחורגו מה"ט ואביו אינו בבן וחתן שיעלו במנין דהיינו אחיו ובעל אחותו דתני בהדיא. אף שכ' התוס' שם דגם בהני איכא טובא דחדא נינהו היינו עם הנך דאתו מכללא. אבל כל הכ"ד המה אישים נפרדים ודו"ק:

7 שם וכל הראוי ליורשו. בפשטיה משמע דזהו ג"כ ממשנה ראשונה וכ"נ שהבין רש"ל מפירש"י אבל נתחוור יותר בפי' הרמב"ם דזוהי תשלום משנת ר"ע. ולכאורה אדרבה פי' זה תמוה דהאר"י זו משנת ר"ע דמשמע דקאי על כל מה דחשיב הת"ק והוא קחשיב אחי אמו ובעל אחות אמו וכן בנו של בעל אמו דהוא אחיו מן האם כדלקמן בגמרא. והתוי"ט שמלא א"ד דהא בכלל דודו הוא אף מן האם. בעיני אז"נ דהא דודו וב"ד דקרא ויקרא כה דוקא מן האב כדאיתא ביבמות נד ב וע"ש. גם מש"כ וגיסו נמי כו' ראויות לירש זא"ז כו'. הן לקמן בגמרא גבי מתנתא דהוו חתימי עלה תרי גיסי משמע דלר' יוסי דמתניתין כשר בגיסו ואולי יפרש דהיינו למשנה ראשונה ועי' בסוגיא זו במאור ובמלחמות:

8 שם שונא כל שלא דבר עמו ג"י באיבה. נ"פ דשיעור דג"י הוא מהכתוב והוא לא שונא לו מתמול שלשם דברים י״ט:ד׳. ועי' ב"ק ס"ד כג בדרשת אביי במתמול שלשום דשור המועד ובתוס' שם:

9 רש"י ד"ה לא יומתו. דחד אב וחד בן סגי. בנ"י ליתא מלת סגי ונכון יותר: