רש"ש על סנהדרין ס״ח

מהדורה: דפוס וילנא ראם

« רש"ש על סנהדרין ס״ז ע״ב רש"ש על סנהדרין ס״ט ע״א »

מקור: סנהדרין ס״ח

2 רש"י פתח ↗

לחלוץ תפיליו - של אביו דקסבר שבת לאו זמן תפילין הוא ואסור להניחן שמא יצא בהן לרשות הרבים:

3 רש"י פתח ↗

שפופרת - קנה שנותנין בה כחול קיסם של עץ או של כסף שתוחבין מכחול בתוכו ומטבלו בכחול ומוציאו:

4 רש"י פתח ↗

בין קסרי ללוד - שהיו נושאין את מטתו מקסרי ללוד:

5 סנהדרין פתח ↗

אָמַר רַב חִסְדָּא: קָטָן שֶׁהוֹלִיד, אֵין בְּנוֹ נַעֲשֶׂה בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן״ – לְאִישׁ בֵּן, וְלֹא לְבֵן בֵּן. הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַב יְהוּדָה אָמַר רַב! אִם כֵּן, לֵימָא קְרָא: ״כִּי יִהְיֶה בֵּן לְאִישׁ״. מַאי ״כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן״? שְׁמַע מִינַּהּ לְכִדְרַב חִסְדָּא.

5 בבא קמא פתח ↗

מִכְּלָל דְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי סָבַר: אֲפִילּוּ לְנַפְשֵׁיהּ נָמֵי מָצֵי מָחֵיל?! אֶלָּא גֶּזֶל הַגֵּר דְּקָאָמַר רַחֲמָנָא נְתִינָה לְכֹהֲנִים, הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? אָמַר רָבָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּשֶׁגָּזַל אֶת הַגֵּר, וְנִשְׁבַּע לוֹ, וּמֵת הַגֵּר, וְהוֹדָה לְאַחַר מִיתָה; דִּבְעִידָּנָא דְּאוֹדִי – קְנָאוֹ הַשֵּׁם וּנְתָנוֹ לְכֹהֲנִים. בָּעֵי רָבִינָא: גֶּזֶל הַגִּיּוֹרֶת, מַהוּ? ״אִישׁ״ אָמַר רַחֲמָנָא – וְלֹא אִשָּׁה, אוֹ דִלְמָא אוֹרְחֵיהּ דִּקְרָא הוּא? אֲמַר לֵיהּ רַב אַהֲרֹן לְרָבִינָא: תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: ״אִישׁ״ – אֵין לִי אֶלָּא אִישׁ; אִשָּׁה מִנַּיִן? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״הַמּוּשָׁב״ – הֲרֵי כָּאן שְׁנַיִם, אִם כֵּן מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִישׁ״? אִישׁ אַתָּה צָרִיךְ לַחֲזוֹר אַחֲרָיו אִם יֵשׁ לוֹ גּוֹאֲלִים אִם לָאו, קָטָן אִי אַתָּה צָרִיךְ לַחֲזוֹר אַחֲרָיו; בְּיָדוּעַ שֶׁאֵין לוֹ גּוֹאֲלִין. תָּנוּ רַבָּנַן: ״לַה׳ לַכֹּהֵן״ – קְנָאוֹ הַשֵּׁם, וּנְתָנוֹ לַכֹּהֵן שֶׁבְּאוֹתוֹ מִשְׁמָר. אַתָּה אוֹמֵר לַכֹּהֵן שֶׁבְּאוֹתוֹ מִשְׁמָר; אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לְכׇל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ עָלָיו״ – הֲרֵי לַכֹּהֵן שֶׁבְּאוֹתוֹ מִשְׁמָר הַכָּתוּב מְדַבֵּר. תָּנוּ רַבָּנַן: הֲרֵי שֶׁהָיָה גּוֹזֵל כֹּהֵן, מִנַּיִן שֶׁלֹּא יֹאמַר: הוֹאִיל וְיוֹצֵא לַכֹּהֲנִים, וַהֲרֵי הוּא תַּחַת יָדִי – יְהֵא שֶׁלִּי? וְדִין הוּא – אִי בְּשֶׁל אֲחֵרִים הוּא זוֹכֶה, בְּשֶׁל עַצְמוֹ לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? רַבִּי נָתָן אוֹמֵר בְּלָשׁוֹן אַחֵר: וּמָה דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ חֵלֶק בּוֹ עַד שֶׁיִּכָּנֵס בִּרְשׁוּתוֹ – כְּשֶׁיִּכָּנֵס לִרְשׁוּתוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ מִיָּדוֹ; דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֵלֶק בּוֹ עַד שֶׁלֹּא יִכָּנֵס בִּרְשׁוּתוֹ – מִשֶּׁנִּכְנַס לִרְשׁוּתוֹ אֵינוֹ דִּין דְּאֵין אַחֵר יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ מִיָּדוֹ? לֹא; אִם אָמַרְתָּ בְּדָבָר שֶׁאֵין לוֹ חֵלֶק בּוֹ – שֶׁכְּשֵׁם שֶׁאֵין לוֹ חֵלֶק בּוֹ כָּךְ אֵין לַאֲחֵרִים חֵלֶק בּוֹ, תֹּאמַר בְּגָזֵל – שֶׁכְּשֵׁם שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֵלֶק בּוֹ, כָּךְ יֵשׁ לַאֲחֵרִים חֵלֶק בּוֹ?! אֶלָּא גְּזֵילוֹ יוֹצֵא מִתַּחַת יָדוֹ, וּמִתְחַלֵּק לְכׇל אֶחָיו הַכֹּהֲנִים. וְהָכְתִיב: ״וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ״! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּכֹהֵן טָמֵא. אִי בְּכֹהֵן טָמֵא, ״דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֵלֶק בּוֹ״ מִי אִית לֵיהּ?! אֶלָּא אָתְיָא ״לַכֹּהֵן״–״לַכֹּהֵן״ מִשְּׂדֵה אֲחוּזָּה. דְּתַנְיָא: ״אֲחֻזָּתוֹ״ – מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? מִנַּיִן לְשָׂדֶה הַיּוֹצְאָה לַכֹּהֲנִים בַּיּוֹבֵל – וּגְאָלָהּ אֶחָד מִן הַכֹּהֲנִים, מִנַּיִן שֶׁלֹּא יֹאמַר: הוֹאִיל וְיוֹצְאָה לַכֹּהֲנִים בַּיּוֹבֵל, וַהֲרֵי הִיא תַּחַת יָדִי, תְּהֵא שֶׁלִּי? וְדִין הוּא – בְּשֶׁל אֲחֵרִים אֲנִי זוֹכֶה, בְּשֶׁל עַצְמִי לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?! תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ״ – אֲחוּזָּה שֶׁלּוֹ, וְאֵין זוֹ שֶׁלּוֹ. הָא כֵּיצַד? יוֹצְאָה מִתַּחַת יָדוֹ, וּמִתְחַלֶּקֶת לְכׇל אֶחָיו הַכֹּהֲנִים. תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן לְכֹהֵן – שֶׁבָּא וּמַקְרִיב קׇרְבְּנוֹתָיו בְּכׇל עֵת וּבְכׇל שָׁעָה שֶׁיִּרְצֶה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּבָא בְּכׇל אַוַּת נַפְשׁוֹ״, ״וְשֵׁרֵת״. וּמִנַּיִין שֶׁעֲבוֹדָתָהּ וְעוֹרָהּ שֶׁלּוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ״. הָא כֵּיצַד? אִם הָיָה בַּעַל מוּם – נוֹתְנָהּ לְכֹהֵן שֶׁבְּאוֹתוֹ מִשְׁמָר, וַעֲבוֹדָתָהּ וְעוֹרָהּ שֶׁלּוֹ.

6 רש"י פתח ↗

תני ר' חייא - במתניתיה הכי משיביא שתי שערות עד שיקיף זקן עד שיקיף עטרה:

1 גמרא ולא חסרתי מרבותי אפילו כו' ולא חסרוני תלמידי אלא כו'. מפרש"י נראה הגי' בהיפך בו אלא ובתלמידיו אפי' וכ"כ בח"א:

2 רש"י ד"ה לחלוץ תפיליו. לכאורה ה"נ להגיה א"נ אסור להניח שמא יצא כו'. עי' שבת ס"א אר"ס כו' אלא אפי' למ"ד שבת ז"ת כו'. ועי' בתוס' כאן אמנם דבריו מיושבים כפי הגירסא לפי שיטת התוס' במנחות לו ב ד"ה אי קסבר ע"ש:

3 רש"י ד"ה שפופרת. קנה כו' כחול מכחול קיסם כו' שתוחבין בתוכו כו'. כצ"ל:

4 רש"י ד"ה בין קסרי. שהיה נושאין א"מ מקסרי ללוד. הן מקומו של ר"א היה בלוד כדלעיל לב ב וא"כ ה"נ לכאורה לפרש בהפך מלוד לקסרי לפי גירסתו בין כו' אולם לבד דא"כ הל"ל בין לוד לקסרי קסרי היא חו"ל כדמשמע במגילה ו ואיך יתכן שיוציאוהו מארץ לחו"ל ואולי בחליו אמטוהו לקסרי כדאשכחן ברבי בפרק הנושא:

5 גמרא אר"ח קטן שהוליד כו' ולא לבן בן. מה שציינו הע"מ להרמב"ם הוא טעות דהוא ז"ל לא הביאו דנקטינן כרבה דקטן אינו מוליד דההיא דאם אין לאיש גואל מסייע ליה דברייתא היא כמובא בב"ק קט ב ופסקה הרמב"ם בפ"ח מהל' גזלה הל' ז'. ונראה דטעותו הוא שהיה מפרש דאם הבן הוליד שוב הוא עצמו אינו נעשה בסו"מ וכעין דרשה דלקמן בן ולא הראוי לקרותו אב אשר זה הביא הרמב"ם במקום שציין:

6 רש"י ד"ה תני ר"ח. משיביא ש"ש עד שיקיף עטרה. כצ"ל. ומה שבינתיים למחוק:

2 תוספות על מנחות פתח ↗

אי קסבר לילה זמן תפילין. וא"ת מכל מקום חולץ כדאמרינן בפ' במה אשה שבת דף סא. גמרא ולא בתפילין דאפי' למאן דאמר שבת זמן תפילין לא יצא דלמא מיפסקן ואתי לאיתויינהו ארבע אמות ברשות הרבים ומיהו לרבי ענני בר ששון דאמר בפרק במה אשה יוצאה שבת דף סד: בכבול לא אסרו אלא ברה"ר אבל בחצר שרי ניחא דהכא בחצר ור"ת פוסק כרבי ענני אבל לרב דאמר כל שאסרו חכמים לצאת לרה"ר אסרו לצאת לחצר קשה ואין לומר דמודה רב בבית דשרי דהא אמרינן בריש כירה שבת מו. השירים והנזמים והטבעות הרי הן ככל הכלים הניטלים בחצר ואמר עולא מה טעם הואיל ואיכא תורת כלי עליהם ואם היו ראויין להתקשט לא היה לומר טעם דמשמע דשרי לטלטל משום תורת כלי אע"ג דלא חזי בשבת דמדמי ליה התם לשרגא דנפטא וי"ל דמודה רב דתפילין דשרי בחצר דלא אסירי אלא ברה"ר דלא דמי לשאר תכשיטין דגזר רב בחצר דלמא מישתלי ואתי לאפוקי לרה"ר אבל תפילין כיון דעשויין למשמש בתפילין מידכר דכיר ליה כדאמר בפ"ק דשבת דף יב. גמרא לא יצא החייט במחטו דאמר שמואל יוצא אדם בתפילין עם חשיכה מ"ט כיון דאמר רבה בר אבוה חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ושעה הלכך מידכר דכיר להו וא"ת אם כן כי אמר רב שבת דף סד: כל שאסרו חכמים לצאת לר"ה אסור לצאת לחצר חוץ מכבול ופאה נכרית הוה ליה למימר נמי חוץ מתפילין וי"ל דלא מיירי רב אלא בתכשיטין ועוד משום דלמאן דאמר שבת לאו זמן תפילין הוא לא שייך למימר חוץ מתפילין ואם תאמר דהכא אמרינן ספק חשיכה לא חולץ ולא מניח ובפ"ק דשבת דף יב. קאמר יוצא אדם בתפילין ע"ש עם חשיכה משמע הא ספק חשיכה לא וי"ל התם ברשות הרבים והכא בחצר. מ"ר:

5 משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה פתח ↗

כָּל גֵּזֶל הַגֵּר שֶׁאֵין בּוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה לְכָל כֹּהֵן וְכֹהֵן מֵאַנְשֵׁי מִשְׁמָר לֹא יָצָא הַמַּחְזִירוֹ יְדֵי הֲשָׁבָה שֶׁנֶּאֱמַר במדבר ה ח "הַמּוּשָׁב לַה' לַכֹּהֵן" עַד שֶׁתִּהְיֶה הֲשָׁבָה לְכָל כֹּהֵן. וְלָמָּה נֶאֱמַר בְּגֵזֶל הַגֵּר במדבר ה ח "אִישׁ" שֶׁהָאִישׁ אַתָּה צָרִיךְ לַחְקֹר וּלְחַזֵּר עָלָיו אִם יֵשׁ לוֹ יוֹרְשִׁים אוֹ אִם אֵין לוֹ אֲבָל אִם הָיָה הַגֵּר קָטָן אִי אַתָּה צָרִיךְ לְחַזֵּר עָלָיו אֶלָּא חֶזְקָתוֹ שֶׁאֵין לוֹ יוֹרְשִׁים:

« רש"ש על סנהדרין ס״ז ע״ב רש"ש על סנהדרין ס״ט ע״א »