1אף במינן לא הקלו אלא בשהיה האיסור דבר שאינו מתבל או מחמץ אבל אם היה מתבל או מחמץ אם יש בה כדי לתבל או לחמץ אפי' היה בחולין כשיעור אלף אסור ואם לא היה שם שיעור באחד ומאה אפי' לא היה שם כדי לתבל ולחמץ אסור כיצד שאור של תרומה והוא של חטים שנפל לתוך עיסה של חולין והיא של חטין גם כן אם יש בה כדי לחמץ הרי כלה מדמע וכן תבלין של תרומה שנפלו לקדרה של חולין ויש בהן כדי לתבל והן ממין החולין ואפי' היו השאור או התבלין אחד מאלף וכן הדין בשאור של כלאי הכרם ובתבלין של ערלה:2יש דברים שאינן בטלין לעולם וכבר הזכרנו ענינם למעלה:3אף דבר המעמיד אינו בטל לעולם לפיכך העמיד את הגבנה בשרף של ערלה או בקיבה של תקרובת ע"ז או בחומץ יין של גוים אע"פ שהוא מין בשאינו מינו ואפי' משהו אינו בטל לעולם והכל אסור נמצא שהטבול שהתבול והחמוץ וההעמדה כולן שיעורן בכדי פעולתן ר"ל שאם תבלו או חמצו או העמידו הכל אסור אפי' אחד באלף ואם לא עשו פעולתן הולכין בהן אחר שיעורן:4יראה לי שכל הנותן טעם מועט במרובה דינו כדין אלו כגון שומים ומלח וכיוצא בהן שאין אחר הטעם כלום ואם לא נתנו טעם הולכין בהן אחר שיעורן:5דג טמא שכבשו עם דג טהור ונתערב הציר היוצא מהן על ידי כבישה זו הכל אסור ואין הולכין בזה לששים ואם היה הטמא חלק אחד כנגד קצ"ב חלקים של טהור הכל מותר והוא רביעית בסאתים:6נמצא השיעורין הראשון מה שאוסר במשהו אפי' באלף אלפים כגון חמץ בפסח אף בשאין מינו וטבל ויין נסך במינו והשני שאינו במשהו אלא שצריך שיהא דבר חשוב ומכיון שהוא חשוב אינו בטל לעולם עוד כמו שהזכרנו בחתיכה ובדומה לה והשלישי שבטל בתשע מאות וששים ועוד לדעתנו והוא האמור בבריה והרביעי במאתים והוא של ערלה וכלאי הכרם והחמישי בקצ"ב והוא האמור בציר והששי במאה והוא של תרומה והשביעי בששים ואחד והוא בביצה טמאה והשמיני בששים והוא ברוב איסורין ובכלל זה כל שאוסר בנתינת טעם על ידי טעימת קפילא וכיוצא בה שלא נאמר ששים אלא לטעם ומ"מ מלח ותבלין שנותנין טעם ביתר מששים הולכין בהן לנתינת טעם ויש אומרים שלא נאמר בטיל ששים אלא כשהמבטל ישראל והבטל ישראל הא של גוי לא וכבר רמזנו הפך דבריהם במסכת ע"ז ל"ה א' בענין גבנת הגוים והתשיעי בחמישים ותשע והוא בכחל והעשירי ברוב והוא יבש ביבש במינו כמו שהתבאר ענין כלם:7המשנה השביעית והיא מענין מה שלפניה ואמר גיד הנשה שנתבשל עם הגידין בזמן שמכירו בנותן טעם ואם לאו כלן אסורין והרוטב בנותן טעם וכן חתיכה של נבלה וכן חתיכה של דג טמא שנתבשל עם חתיכות בזמן שמכירן בנותן טעם ואם לאו כלן אסורות והרוטב בנותן טעם אמר הר"מ פי' דע מה שהוא עקר בידינו אין בגידים בנותן טעם ואפי' נתבשלו גידים הרבה עם מעט מהבשר לא נאסור אותו בשר אבל שמנינות שלו אסורה בנותן טעם אם נתבשלה עם שאינו מינה ר"ל עם גיד הנשה אבל אם נתבשל הבשר עם שמנינות גיד הנשה משערין באחד מששים וכן הוא הדבר בשמנינות נבלה ודג טמא או החלב הכל אחד בששים לפי שהעקר בידינו באחד בששים ובשאינו מינו בנותן טעם ואם אין שם גוי שיטעום אותו הדבר יחזור הדין לאחד בששים וכבר ביארנו העקר הזה באר היטב בסוף עבודה זרה תעיין אותו שם וכבר נתבאר לך כי מה שאמר לך למעלה ירך שנתבשלה בה גיד הנשה שהיא נבדקת בנותן טעם ואינה נבדקת אלא באחד וששים בשמנינות הגיד וכן ירך שצלאה וגיד בתוכה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד ודע שכל מה שאין משערין אותו בששים או במאה ומאתים כמו שנתבאר בערלה ואין מתירין אותו מפני מיעוט הדבר האסור אין עושין כן אלא בשאין הדבר האסור עומד בעינו אבל אם היה עומד בעינו כגון חתיכה בין החתיכות שנמצאת בין הגידים והדומה לו הכל אסור עד שיסור אותו הדבר האסור ורוטב שם כולל לתבשיל הבשר והירקות והמרק והתבלין ושמור וזכור זה תמיד:8אמר המאירי גיד הנשה שנתבשל עם שאר הגידין המותרין בזמן שמכירו בנותן טעם שהוא סובר שיש בגידין בנותן טעם ואחר שהכירו וזרקו אין כאן אלא פליטת איסור והוא בנותן טעם והוא ששים ואם אינו מכירו כלן אסורין מפני שהגיד בריה הוא ואינה בטלה וכן חתיכה של נבלה או של דג טמא בין החתיכות ופירשוה בגמרא בחתיכה הראויה להתכבד בפני האורחים והרוטב הולכין בו בנותן טעם:9זהו ביאור המשנה ולענין פסק בגידין אין הלכה כמשנתנו שאין בגידין בנותן טעם והילכך אם הכירו וזרקו הכל מותר אפי' אחד בשנים ואפי' הרוטב לא הכירו אם נימוח יצא לו מתורת בריה והולכין בו לששים לא נמוחו הגידין ואינו ניכר ביניהם הכל אסור מפני שהוא בריה ולענין חתיכות מיהא הלכה כמשנתנו ואם חתיכה זו אינה ראויה להתכבד לפני האורחים אף בשאינו מכירה הולכין בה לששים ומה שנכנס תחת משנה זו בגמ' כך הוא:
