מאירי על חולין ע״ז א

1 גידים הרכים שסופם להתקשות אע"פ שלא נתקשו עדין אינן כבשר ואין מגינין ודינן כדין העור וכל האמור בעור אמור בהן:

2 עצם הנשבר שיצא לחוץ ואין עור ובשר חופין את רובו אלא שנפלה חתיכה מן העצם מצד היוצא עד שהנשאר מהיקף העצם ועביו וחללו נמצא עכשיו מחופה רובו בעור ובשר אסור שאין אנו משערין אלא בכלו אע"פ שנפל ממנו והוא הדין לעצם הנשבר ויצא מיעוטו לחוץ ומ"מ רובו מחופה בעור ובשר ונפלה חתיכה מן העצם מצד מה שבפנים עד שאין המחופה עכשיו רוב כשרה הואיל ואף אם היה כלו לשם היה רובו מחופה אין נפילת החתיכה מזקת:

3 היה רוב עצם זה מחופה בעור ובשר אלא שאין רוב זה במקום אחד אלא מעט לכאן ומעט לכאן עד שכשאתה מצרפו נמצא רובו מחופה וזה הנקרא בלשון תלמוד מתלקט הרי זה ספק ומחמירין בה:

4 היה במקום אחד אלא שהוא מרודד וקלוש וזהו הנקרא מתרוסס ויש שפרשו בו שנתפח העור והבשר עד שאינו מתדבק לשם מכל וכל מלשון מכה טריה שתרגמו יונתן מתרוססא גם זו ספק ומחמירין בה:

5 היה הבשר מתמסמס והוא בשר המת שהרופא גוררו ומעמידו על בשר חי אע"פ שפירשנו בפרק שלישי על בשר כזה שהוא כמי שאינו לא נאמר אלא בדבר שעקר הטרפות תלוי בו כגון ריאה וכרס וגידין וכיוצא באלו אבל כאן שאין עקר הטרפות תלוי אלא ביציאת העצם והבשר אין אנו חוששין לו אלא להגנה בעלמא ואין הדבר ברור לאיסור ומ"מ מחמירין בו מספק:

6 בשר החופה את רוב העצם שניקב או שנסדק או שנקלף מעל העצם ואינו דבוק ככל הצורך גם אלו בספק ומחמירין בהם:

7 וכן אם ניטל שליש התחתון ר"ל שמצד הפנימי הדבק לבשר ניטל שליש עובי הבשר ושני שלישים עליונים עומדים ומתדבקים לבשר דבוק חלוש:

8 נקדר הבשר מעל השבר ע"י אדם בכלי כמין טבעת אבל רוב הקיפו מכוסה כשרה שהרי זה דרך רפואה לסרט את הבשר בעצם כדי להבריאו אבל בברזל לא יעשה כן מפני שמכאיבו ואף בעצם צריך שלא לסרטו מכל וכל עד שישאר ערום אלא שיחזיק העצם בשלו בקצת בשר:

9 כתבו חכמי הצרפתים שאם נשבר העצם אף במקום שעושה אותה טרפה ולא נודע אם יצא רובו אם לאו וחזר ונקשר אנו דנין שלא יצא לחוץ ומכשירין אותו ואם נשבר ולא נתרפא אלא שהדבר מספק אם מחיים אם לאחר מיתה אם יש במה לתלות כגון שרצצתה בכותל או ברגל תולין ואם לאו אסורה וכן כתבו גאוני ספרד:

10 נשבר העצם ולא יצא לאויר העולם אלא שנכנס לחלל הבהמה רוב מפרשים כתבו שכיצא לחוץ הוא נידון שכל שיצא ממחיצתו יוצא לחוץ הוא על הדרך שאמרו כל עקירת חפץ ממקומו הוצאה קרי ליה וגדולי המפרשים מתירין בתשובת שאלה אא"כ יצא לאויר העולם שמאחר שאין האויר שולט בו אף הוא חוזר ומתרפא ואין הדברים נראין שכל עצם שיצא ממחיצתו לגמרי אין לו רפואה אחר שאין עור ובשר חופין את רוב השבר שלא נאמר שכל שאין האויר שולט בו חוזר ומתרפא אלא בדבר שעומד במקומו אבל כל שיצא כלו או חציו עד שאין עור ובשר חופין את רוב השבר על ידי מה הוא חוזר למקומו עד שנאמר עליו שיחזור ויתרפא אלא ודאי עקר הדברים כדעת ראשון:

11 נתגלגלו בסוגיא זו דברים שלא מן הכונה ואלו הן גידים הרכים שסופם להתקשות הואיל וראויים הם לאכל עתה נאכלים הם בפסח ואין נידונין בעצם ומ"מ אין נימנין עליהם בפסח ר"ל שאין אדם יוצא ידי חובת אכילת הפסח בכזית מהם מפני שאינן נקראין בשר:

12 אע"פ שאמרו שכל מקום שנחלקו ר' יוחנן וריש לקיש הלכה כר' יוחנן חוץ משלשה מקומות והם קנין פירות והחולץ למעוברת ומתנה באמצע כמו שהתבאר בפרק החולץ יש דברים בתלמוד שהלכה בהם כריש לקיש אלא שמחלקתם תלוי במחלקת אחר של חכמים אחרים ואינו נידון במחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש אלא כמחלקתן של אחרים וכן בהרבה מן הכללות האמורים בתלמוד בענינים אלו וזהו שבענין גידים הרכים הלכה כריש לקיש שאין נמנין עליהם בפסח אע"פ שלא נמנית באותם השלש:

13 כל מקום שדבר מר בר רב אשי בתלמוד הלכה כמותו חוץ משני מקומות אחד מהם מה שאמר בשבועות בענין חשוד שאף בשבועת התורה מהפכין שבועה והאחר הוא מה שאמר בכאן שאף הגידים המזהירים כעין זכוכית אע"פ שאינן לבנים נידונין כגידים וזהו שאמרו בר ממיפך שבועה וסימניך הפך לבן ויש אומרים שבזו הלכה כמותו אבל המקום השני שאין הלכה כמותו הוא מה שאמור בסנהדרין פרק זה בורר בענין הודאה מר בר רב אשי אמר אע"ג דכנפינהו צריך לומר כתובו עד דקבעי דוכתא לדינא כמו שיתבאר שם בע"ה והם גורסים בר ממיפך שבועה ואודיתא וכן יש אומרים שבשלש אלו אין הלכה כמותו וגורסים בר ממיפך שבועה וחיובי וחיורי ואודיתא כמו שיתבאר בכל אחת במקומה בע"ה:

14 המשנה השביעית והכונה בה להשלים בביאור החלק הרביעי והיתה ראויה להיות שנויה קודם משנת צומת הגידים אלא שנתבלבל בה הסדור ואמר על זה השוחט את הבהמה ומצא בה שיליא נפש היפה תאכל אותה ואינה מטמאה לא טומאת אוכלין ולא טומאת נבלות חישב עליהן מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלות שיליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה כסימן ולד באשה כך סימן ולד בבהמה אמר הר"מ פי' השיליא הזאת היא הכיס שבתוכו יהיה העובר הוא חשוב כזבלים וכמותרים לפיכך אינו מטמא כמו שמטמאה את הנבלה אם היתה השיליא הזאת שיליית נבלה ואין השיליא נטמאת כמו שמטמאין האוכלין עד שיחשב עליו לאכילה כמו שיתבאר במסכת טהרות ובמסכת עוקצין:

15 אמר המאירי השוחט את הבהמה ומצא בה שיליא מותרת באכילה ואינה נידונת כאבר מן החי שגם היא מכלל איברי האם וניתרת בשחיטת האם וכן הלכה ומה שאמר נפש היפה תאכל ר"ל מי שאינו אסטניס:

16 ואינה מטמאה טומאת אוכלין כלומר אם הוציאה אחר שנשחטה אע"פ שמותרת באכילה אינה חשובה אוכל לקבל טומאת אוכלין ומ"מ אם חישב עליה לאכילה מקבלת טומאת אוכלין וכן הלכה שמחשבתו עשאה אוכל ואינה מטמאה טומאת נבלות כלומר אם מתה הבהמה אין הנוגע בשיליא זו טמא ממגע נבלה שאין שיליא זו נידונת כבשר אע"פ שחישב עליה לאכילה אלא כפרש בעלמא וכן הלכה:

17 ומשנה זו לא נאמרה אלא כשהיה עמה ולד ואין לחוש לולד אחר אבל אם לא היה עמה ולד מטמאה כנבלה מצד הולד שאין שיליא בלא ולד והרי כיוצא בה באדם מטמאה באהל כמו שהתבאר במסכת נדה וכן פירשו גדולי המפרשים:

18 שיליא שיצאתה מקצתה ואחר כך שחטו את האם אסורה באכילה כלה ופרשו בגמרא שדבר זה בשאין ידוע אם היה שם ולד ואע"פ שאין אנו מוצאים בה עכשיו ולד יש לנו לומר שולד היה שם בשעה שיצא ונימוח ושמא מצד הראש יצא במיחויו והיה כילוד ואינה נתרת עוד בשחיטת הבהמה ואפי' ראינו ולד במה שבפנים מן השיליא הואיל ואין שיליא זו קשורה בו אין אומרים ודאי אין כאן ולד אחר ודי לנו לאסור את היוצא אלא אומרים ולד שנמצא בפנים אחר הוא ויש לחוש למה שבחוץ לולד אחר ואסורה כלה שולד שבפנים שיליא אחרת היתה לו ונימוחה והראיה שהרי אין זו קשורה בו וכל שכן אם לא נמצא ולד במה שבפנים שאומרים ודאי ולד היה שם כמו שיתבאר במקומו כך הוא סימן ולד בבהמה ונימוח ושמא ראשו יצא והיה כילוד ואם היה ולד בצד שבפנים ושיליא קשורה בו ונמצא בה ראשו ורובו אין חוששין לולד אחר ומה שיצא אסור והשאר מותר:

19 ויש מי שפוסק שכל שנמצא ולד בפנים אע"פ שאין קשורה בו אין חוששין לולד אחר ואין אסור אלא היוצא ושיליא שיצתה כלה עם הולד אסורה והאוכלה פטור שאינו כבשר:

20 זהו ביאור המשנה ועל הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

21 העור אינו מטמא טומאת אוכלין ואם שלקו ונתרכך וחישב עליו לאכילה בדרך זה הרי זה מיטמא טומאת אוכלין במה דברים אמורים בשאר בהמות אבל עור החמור מתוך שהוא מאוס הרבה אינו מיטמא טומאת אוכלין אע"פ ששלקו ואפי' בשלו עם תבלין ועשאן ציקי קדרה ומגדולי המחברים נסתפקו בה: