מאירי על חולין ע״א א

1 הרבה דברים נתפרשו בבהמה שלא נתפרשו בחיה והרבה נתפרשו בחיה שלא נתפרשו בבהמה אלא שכלן שוות הן ליתן את האמור של זה בזה כיצד הרי שסימני טהרה ר"ל מפריסי פרסה ומעלי גרה לא נתפרשו אלא בבהמה והרי הם אף בחיה:

2 טרפה לא נאמר בה איסור עשה מוסף על לאו של ובשר בשדה טרפה לא תאכלו אלא בחיה שנאמר זאת החיה חיה אכול כו' והרי אף הבהמה בכלל עשה שבה ועל זה אנו גורסים בקצת ספרים בהמה בכלל חיה לענין טרפה:

3 איסור הרבעה לא נאמר אלא בבהמה שנאמר בהמתך לא תרביע כלאים אף חיה בכלל וכן כל כיוצא בזה:

4 אע"פ שנאמרה יצירה בחיה אין דינה לענין יולדת כלידת אדם כיצד אשה שהפילה מין בהמה או חיה ועוף טמאין או טהורים הואיל ואין פניו פני אדם אפי' היה הגוף צורת אדם אינו ולד כלל ואין אמו טמאה לידה הא אם היו פניו פני אדם הרי זה ולד ואם זכר תשב לזכר ואם נקבה תשב לנקבה ואם אינו ניכר בין זכר לנקבה תשב לזכר ולנקבה ויש בדברים אלו הרבה תנאים כמו שיתבאר במקומו:

5 מה שנאמר בתורה בפרשת ויקרא שהנוגע בנבלה מביא קרבן עולה ויורד פי' הדברים בשנגע בנבלה ואחר כך נכנס למקדש או אכל בשר קדש אבל לא בנגיעת הטומאה לבד כמו שיתבאר במקומו:

6 כל שבלע דבר טמא דרך פיו והרי הוא בתוך מעיו וקודם שנתאכל טבל למגע אותו דבר והרי עדין הדבר שלם במעיו טהור ודבר זה נקרא טומאה בלועה והיא האמור עליה בלוע מלמעלה וכן אם תחב לו דרך בית הרעי כגון אלו האלחוקנאש עד שהכניסוה למקום העכול והיא האמור עליה בלוע מלמטה ואינו מטמא לא ממגעו של עכשיו ולא ממשאו אבל לא היה הדבר במעיו אלא שתחב לו חברו טומאה זו בכוש לבית הבליעה ולא נגע בלשונו ולא בחכו או שהכניסו במעי האשה מתוך פיה של מטה אין זה טומאה בלועה אלא טומאת בית הסתרים ואינו מטמא במגע זה אלא שהוא מטמא במשא ר"ל אם הלך שנישא עמו בהליכתו קודם שנתאכל:

7 וכבר ביארנו במסכת נדה פרק דופן שכל שהוא מבית הבליעה ולפנים מלמעלה או מן המקור ולפנים מלמטה או למקום העכול מקום שאין עשוי ליגלות הוא טומאה בלועה אבל כל שהוא בבית הבליעה עצמו או תוך החוטם ושאר הקמטים מקום שעשוי להגלות הוא טומאת בית הסתרים מעתה מי שאכל נבלה סמוך לשקיעת החמה טובל מיד אע"פ שלא נתאכלה ומעריב שמשו וטהור ואע"פ שהלך ונישא עמו בהליכתו ואם בלע כזית מן המת אינו מטמא באהל:

8 בשר נבלה שהיתה מסרחת מחיים ונמצא שבשעה שחל עליה שם נבלה לא היתה ראויה לגר אין בה טומאת נבלה כלל הואיל ואינה ראויה לגר אע"פ שעדין ראויה לכלב לא לטמא אדם והיא שאמור עליה טומאה חמורה ולא לטמא אוכלין:

9 לא הסריחה מחיים ובשעה שחל עליה שם נבלה היתה ראויה לגר והסריחה אחר כן עד שאינה ראויה לגר אבל ראויה היא עדין לכלב יש בה עדין טומאת נבלה עד שתבאיש כל כך שתפסל מלאכול לכלב בין לטומאת אדם בין לטומאת אוכלין והיא האמור עליה טומאה קלה:

10 אוכל נבלה שנמאס ואין מיאוסו ניכר בו עד שאותו אוכל ראוי למי שלא ראה בו אותו המיאוס אבל אינו ראוי למי שראה אותו המיאוס כגון אוכל נבלה שאכלו איזה בעלי חיים והוציאו לאלתר קודם שנתאכל הרי זה מטמא על זו אמרו נהי דבפניו לא חזיא שלא בפניו מיהא חזיא:

11 כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה אחרים כך טהרה בלועה אינה מקבלת טומאה כיצד בלע טבעת טהורה ונכנס מיד לאהל המת הטבעת טהור ואף זו אין בה חלוק בין בלוע דלמעלה לבלוע דלמטה ומה שאמר כאן למעלה שאינה עושה עכול פרושו שהוא רחוק ממקום העכול וההפך להפך והוא שהקשה כלום עושה עכול למטה אלא על ידי מעלה שכל שאינו נכנס דרך הפה אינו מתאכל במעין והשיבו אפי' הכי למטה עדיף שמקום העכול מציל בטומאה:

12 כלי חרס המוקף צמיד פתיל מציל על טהרות שבתוכו מליטמא אבל אינו מונע טומאה שבתוכו מלטמא אחרים כאדם כיצד כלי חרש המוקף צמיד פתיל באהל המת ואוכלין בתוכו ניצלו האוכלין כלי חרס המוקף צמיד פתיל וכזית מן המת בתוכו והכניסו לבית טומאה בוקעת ועולה ומטמא כל מה שבבית:

13 כלי חרס כבר ביארנו שאינו מיטמאה אלא מאוירו לא מגבו ושאר הדברים מגבן ולא מאוירן כמו שהתבאר: