ביאור שטיינזלץ על נדה ל״ב

1 ר' מאיר היא שחושש למיעוט. דתניא שכן שנויה ברייתא: קטן שמת אחיו בלא זרע וקטנה שמת בעלה בלא זרע, לא חולצין ולא מיבמין, שאין הקטן מייבם נושא את אלמנת אחיו ואפילו היתה זו גדולה, ואינה חולצת נעלו כדין מי שאינו מייבם. וכן אם היתה האלמנה קטנה — אינה מתייבמת ואינה חולצת אפילו לגדול, אלה דברי ר' מאיר.

2 אמרו לו חכמים לר' מאיר: יפה אמרת בהלכה זו שאין חולצין משום ש"איש" כתוב בפרשה של מצות ייבום "ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו... וחלצה נעלו מעל רגלו". דברים כה, ז. שם ט, ומקשינן ומקישים אנו אשה שנזכרה בפסוק זה לאיש "את יבמתו", ולכן הקטן אינו חולץ והקטנה אינה נחלצת. ואולם מה טעם אין מיבמין הקטן או הקטנה?

3 אמר להן: קטן — אינו מייבם את אשת אחיו, משום שיש לחשוש בו שמא ימצא לאחר מכן שהוא סריס שאינו מסוגל להוליד. והקטנה — אינה מתייבמת, משום שיש לחשוש בה שמא תמצא לבסוף שהיא אילונית שאינה יולדת, ונמצאו איפוא שבמעשה הייבום ביאה הריהם פוגעין באיסור ערוה הבא על אשת אחיו שלא במקום מצוה ייבום, שהרי כל עיקרה נועד להעמיד זרע על שם האח שמת.

4 ורבנן וחכמים מה הם סבורים? לדעתם זיל בתר רובא לך אחר רוב הקטנים, ורוב הקטנים לאו לא סריסים נינהו הם, וכמו כן זיל בתר רובא לך אחר רוב הקטנות — ורוב הקטנות לאו לא אילונית נינהו הן. הרי שהחושש למיעוט הוא ר' מאיר.

5 ושואלים על כך: ושמא אימר אמור שמה ששמעת ליה אותו את ר' מאיר שיש לחשוש למיעוט, הרי זה דווקא במיעוטא דשכיח מיעוט המצוי, וכגון מיעוט זה של סריסים ואיילוניות, אבל מיעוטא מיעוט שלא שכיח מצוי, וכגון מיעוט בנות קטנות הרואות דם מי האם שמעת ליה אותו את ר' מאיר שחושש הוא למיעוט שכזה?

6 ומשיבים: הא זה מספר הבנות הקטנות הרואות דם, נמי מיעוטא דשכיח גם כן מיעוט המצוי הוא. וראיה לכך, ממה דתניא שכן שנויה ברייתא, אמר ר' יוסי: מעשה היה בישוב עין בול, והטבילוה את התינוקת שנולדה זה עתה וראתה דם, קודם לאמה שילדתה שטבלה כדין כל היולדת נקבה רק לאחר ארבעה עשר ימי טומאת לידה. וכן אמר רבי: מעשה היה בישוב בית שערים, והטבילוה את התינוקת שנולדה וראתה דם, קודם לאמה, שטבלה לאחר ארבעה עשר ימים מן הלידה. וכן אמר רב יוסף: מעשה היה בעיר פומבדיתא שבבבל, והטבילוה קודם לאמה. הרי מתוך עדויות אלה עולה שאף שמיעוט הוא שתראינה התינוקות דם, הרי זה מיעוט מצוי.

7 ושואלים על המסורות שהביאו: בשלמא זה נוח מדוע נצרכו להעיד כן ר' יוסי וכן רבי — משום תרומת ארץ ישראל, שכן התרחשו מקרים אלה בארץ ישראל, ונגיעת הנדה פוסלת את תרומת ארץ ישראל. אלא עדות זו שאמרה רב יוסף למה לי, לאיזה ענין היא נצרכת, והא והרי אמר שמואל: אין תרומת חוץ לארץ אסורה לטמא אותה אלא רק במי שטומאה יוצאה מגופו, וכגון הזב והזבה והנדה, ואולם הני מילי דברים אלה אמורים דווקא באכילה של התרומה, אבל בנגיעה — לא. וכיון שאין הנגיעה של הנדה פוסלת את תרומת חוצה לארץ, על איזה ענין העיד רב יוסף שתינוקת זו שבפומבדיתא היתה נדה?

8 אמר מר זוטרא: לא נצרכה עדות רב יוסף אלא לענין הסוכה הסך שמן של תרומה של חוץ לארץ, שכיון שהסיכה נחשבת כאכילה הריהי אסורה בטמאים אלה. ומנין שלענין תרומה הסיכה הריהי כאכילה, דתניא שכן שנויה ברייתא על האמור בענין איסור הטמאים לאכול בתרומה "ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה' "ויקרא כב, טו — לרבות אף את הסך ואת השותה שהוא בכלל איסור זה.

9 ושואלים: הטמא השותה מן התרומה למה לי קרא מקרא המלמד שהוא חייב, והרי השתיה בכלל אכילה היא? אלא כך יש לגרוס בלשון הברייתא: לרבות את הסך שיהא דינו כשותה. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור הבא ראיה שהסיכה הריהי כשתיה, מהכא מכאן, שכך נאמר: "ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו" תהלים קט, יח, הרי שהושוו השתיה והסיכה.

10 ושואלים: אי הכי אם כך הוא טעם הטומאה בבנות כותים, שחוששים אנו בהן למיעוט בנות הרואות, בבנות דידן נמי שלנו גם כן יהא נוהג הדין הזה, שהרי לשיטת ר' מאיר יש לחשוש למיעוט?

11 ומשיבים: אנן, דדרשינן אנו, שדורשים אנו את האמור במקרא "ואשה כי תהיה זבה" ויקרא טו, יט, ולמדים אנו מדרשת הכתוב שלא נאמר "אשה" אלא "ואשה" ללמד שלא רק אשה גדולה הריהי בדין נדה, אלא אף התינוקת בכלל זה, ומשום כך כי חזיין, מפרשי להו כאשר רואות התינוקות דם, הרינו מפרישים אותן ונוהגים בהן כנדות — לא גזרו בהו רבנן בהן חכמים שתיחשבה נדות. אינהו הם, הכותים, שלא דרשי דורשים דרשה זו "אשה" "ואשה", וכי חזיין, לא מפרשי להו וכאשר רואות הן דם, אין מפרישים אותן כדין הנדה — גזרו בהו רבנן בהן חכמים.

12 א ומבררים עתה, מאי מהי דרשה זו בכתוב "אשה" "ואשה" שהוזכרה? דתניא שכן שנויה ברייתא: ממה שנאמר בכתוב "אשה" — אין לי אלא אשה גדולה שנוהגים בה דיני נדה, תינוקת בת יום אחד לענין דין הנדה שנוהגת אף בה מנין? תלמוד לומר: "ואשה".

13 ושואלים: אלמא מכאן למדים אנו כי מרבי קרא כאשר מרבה הכתוב את התינוקות, אף את התינוקת בת יום אחד הוא מרבי מרבה. ורמינהו ומשליכים, מראים סתירה על כך ממה ששנינו: נאמר "ואשה אשר ישכב איש אותה שכבת זרע ורחצו במים וטמאו עד הערב" שם פסוק יח. ומהכתוב "אשה" — אין לי אלא אשה גדולה שנחשבת ביאתה ביאה, תינוקת בת שלש שנים ויום אחד לביאה מנין לנו שאף ביאתה נחשבת ביאה? תלמוד לומר: "ואשה"!

14 אמר רבא: הלכתא נינהו הלכות למשה מסיני הן, ואסמכינהו רבנן אקראי והסמיכון חכמים על מקראות, ומבררים: הי קרא והי הלכתא מהו המקרא ומהי ההלכה למשה מסיני? אילימא אם תאמר שדין הנדות בבת יום אחד — הלכתא הלכה למשה מסיני, ואילו דין הביאה בבת שלש שנים ויום אחד מקרא, והרי קרא סתמא כתיב המקרא בסתם נאמר!

15 אלא דין הביאה בבת שלש שנים ויום אחד הלכה למשה מסיני היא, ודין הנדות בבת יום אחד — קרא מקרא. ומאחר דהלכתא שהלכה למשה מסיני היא, קרא מקרא למה לי?

16 ומשיבים: בא כתוב זה למעוטי למעט איש מלהיטמא בשכבת זרע בצבע אודם.

17 ושואלים: והא דתניא ודרשה זו ששנויה בברייתא על האמור "ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים" ויקרא טו, כה: מן האמור בכתוב "אשה" — אין לי שתהא בדין הזבה אלא מי שהיא אשה גדולה, ואולם מי שהיא בת עשרה ימים לענין דין הזיבה מנין? תלמוד לומר "ואשה", שבא הכתוב לרבות אף את זו. ואולם למה לי דרשה זו? ליגמר תילמד דינה של בת עשרה ימים שהיא בכלל דין הזיבה מדין התינוקת בת יום אחד שהיא בכלל הנדה! שהרי אין זיבה אלא לאחר נדה, וכיון שעברו שבעת ימי נדה ושלושה ימים של זיבה על תינוקת זו הרי היא זבה, ונמצא איפוא שבת עשרה ימים הריהי בכלל זיבה!

18 ומשיבים: צריכא נצרכה דרשה זו, שכן מדין התינוקת שהיא נדה בת יום אחד, לא ניתן ללמוד הלכה זו. משום דאי כתב רחמנא שאם היתה כותבת התורה רק את הדין בנדה שנוהג בתינוקת בת יום אחד, הוה אמינא הייתי אומר כי הוא דווקא בענין הנדה — משום שדינה של הנדה חמור, דכי חזאי חד יומא בעיא למיתב שכאשר היא רואה יום אחד, צריכה היא לשבת שבעה ימים של נדות. אבל זבה, שדינה קל, דאי חזאי חד יומא שאם ראתה זיבה יום אחד — אין היא נחשבת אלא ל"זבה קטנה", ובשומרת יום כנגד יום ששומרת יום אחד בטהרה כנגד יום הטומאה, שטובלת למחרת היום הטמא, ואם אינה רואה בו דם, הריהי טהורה סגי די לה, אימא אומר שלא נוהג בקטנה דין זה — לכן צריכא נצרכה דרשה זו לדין הזבה.

19 ושואלים מן הצד האחר: וליכתוב רחמנא ותכתוב התורה רק דין זה בזבה, שנוהגת אף בתינוקת בת עשרה ימים, ולא בעי צריך כתוב נוסף ללמדנו בנדה, שתינוקת בת יום אחד הריהי בכלל זה, ואנא ידענא ואני אדע דין זה בנדה, שהרי אין דין זבה בלא נדה, וכיון שתינוקת בת עשרה ימים הריהי זבה, מובן שתינוקת בת יום אחד הריהי נדה! ומשיבים: אין הכי נמי כן, אכן גם כן ניתן ללמוד את דין התינוקת בת יום אחד שראתה דם שהיא נדה מדין התינוקת בת עשרה ימים הזבה, ואלא קרא הכתוב "ואשה" האמור בדין הנדה למה לי, ומה הוא מלמדנו? למעוטי למעט איש מאודם.

20 ושואלים על כך: הא מיעטתיה חדא זימנא הרי כבר מיעטתו התורה פעם אחת! ומשיבים: חד כתוב אחד בא למעוטי למעט איש מטומאת שכבת זרע שצבעה אדום, וחד וכתוב אחד בא למעוטי למעט איש מטומאת דם היוצאת מפי האמה, שאין הוא נטמא בה כזב.

21 א לאחר שנדון דין טומאת הנדה בתינוקת בת יום אחד, דנים בדין הזכר לענין טומאת זיבה: וכן לענין זכרים, שהם נטמאים בראיית זיבה אף בקטנותם. דתניא שכן שנויה ברייתא על האמור בדין הזב: "איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא" ויקרא טו, ב. ודנים בכפל לשון זו, מה תלמוד לומר איזה לימוד משמיענו הביטוי "איש איש"? לרבות תינוק בן יום אחד, שאף הוא מטמא בזיבה, אלו דברי ר' יהודה.

22 ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: אין צריך לדרשה זו כדי להשמיענו דין זה, שהרי הוא הכתוב אומר בסוף פרשת הטמאים: "והדוה בנדתה והזב את זובו לזכר ולנקבה ולאיש אשר ישכב עם טמאה" שם לג, ומהלשון הכוללת "לזכר" — יש ללמוד שאמורים הדברים בכל שהוא זכר, בין שהוא גדול בין שהוא קטן. וכמו כן מהלשון הכוללת "ולנקבה" יש ללמוד שאמורים הדברים בכל שהיא נקבה, בין גדולה בין קטנה. אם כן מה תלמוד לומר איזה לימוד משמיענו הביטוי "איש איש"? דברה תורה כלשון בני אדם, ואין הוא מלמד דבר.

23 ושואלים: אלמא מכאן למדים אנו כי מרבי קרא כאשר מרבה הכתוב את הזכרים התינוקות, אף את התינוק שהוא בן יום אחד מרבי מרבה. ורמינהו ומשליכים, מראים סתירה על כך ממה ששנינו על האמור בזכרים בטומאת שכבת זרע היוצאת מהם "ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע ורחץ במים את כל בשרו וטמא עד הערב" שם טז: מן הלשון "איש" אין לי אלא מי שהוא בגדר איש, שהוא גדול, מי שיצאה ממנו שכבת זרע והוא בן תשע שנים ויום אחד מנין שאף הוא בכלל טומאה זו? תלמוד לומר: "ואיש", והרי ש"איש" אינו מלמד על בן יום אחד!

24 אמר רבא: הלכתא נינהו הלכות למשה מסיני הן, ואסמכינהו רבנן אקראי והסמיכון חכמים על מקראות, ומבררים: הי הלכתא והי קרא מהי ההלכה למשה מסיני ומהו המקרא? אילימא אם תאמר שדין הזבות בבן יום אחד — הלכתא הלכה למשה מסיני, ואילו דין טומאת שכבת זרע בבן תשע שנים ויום אחד מקרא, והרי קרא סתמא כתיב המקרא בסתם נאמר בלי ציון גיל, ומשמע אפילו בן יומו!

25 אלא דין שכבת הזרע בבן תשע שנים ויום אחד הלכה למשה מסיני היא, ודין הזיבה בבן יום אחד — קרא מקרא הוא. ושואלים: וכי מאחר שדין שכבת הזרע בבן תשע שנים ויום אחד הלכתא הלכה למשה מסיני היא, ואינו נלמד מן הכתוב, אם כן קרא הכתוב למה לי, מה הוא משמיענו? ומשיבים: הכתוב בא למעוטי למעט אשה מטומאת זיבה בצבע לובן.

26 ושואלים: למה לי למכתב לכתוב בזכרים ללמד שבכלל הזיבה אף התינוק בן יומו, ולמה לי למכתב לכתוב בנקבות דרשה הבאה ללמד שבכלל הנדה אף התינוקת בת יום אחד ובכלל הזיבה אף התינוקת בת עשרה ימים, ואין האחד נלמד מן האחר?

27 ומשיבים: צריכי נצרכות הן שתי הדרשות, משום דאי כתב רחמנא שאם היתה כותבת התורה לימוד זה רק בזכרים, הייתי אומר כי דין זה נוהג בזכרים בלבד, משום שחמור דינם, דמטמאו שכן נטמאים הם בזיבה אף בשלוש ראיות ביום אחד, כב טומאת זיבה בראיית שלוש ראיות בשלושה ימים רצופים. אבל נקבות דלא מטמאו שכן אינן נטמאות בשלוש ראיות ביום אחד כב ראיית שלושה ימים — שמא אימא אומר שלא תהיה אף התינוקת בת עשרה ימים בדין הזבה.

28 ומן הצד האחר, אי כתב רחמנא אם היתה כותבת התורה לימוד זה רק בנקבות, הייתי אומר כי דין זה נוהג רק בנקבות משום שיש בהן צד חומרה דקמטמו שכן הן נטמאות אף בזיבה הבאה באונס. אבל זכרים דלא מטמאו שכן אינם נטמאים בזיבה הבאה באונס — אימא אומר שלא יהיו בכלל הזבים אף התינוקות בני יום אחד. ולכן צריכא צריכות שתיאמרה שתי הדרשות הללו.

29 ב שנינו במשנתנו כי הכותים מטמאין משכב תחתון כעליון. ושואלים: מאי מה הכוונה בביטוי זה "משכב תחתון כעליון"? אילימא אם תאמר שהכוונה היא דאי איכא שאם יש עשרה מצעות זה על גבי זה ויתיב עלייהו וישב עליהם הכותי — מטמו להו נטמאו להם כל המצעות בישיבתו זו עליהם, ואף התחתון בכללם — והרי פשיטא פשוט הוא דבר זה, ואין צורך להשמיענו אותו, שכיון שנחשבים הכותים כבועלי נדות ולכך הם מטמאים משכבם, אף המשכב התחתון בכלל זה, דהא שהרי דרס לחץ להו אותם, את כל המצעות הללו בישיבתו עליהם!

30 אלא כוונת הלשון: שיהא דינו של תחתונו המצע התחתון, שאינו נוגע בו של בועל נדה כדינו של עליונו בגדים שעליו של זב, ולא כתחתונו של הזב. מה עליונו של זב — אינו אב הטומאה, ואינו מטמא אלא אוכלין ומשקין, אבל לא אדם וכלים, אף תחתונו של הכותי שגזרו בו שיהא נחשב כבועל נדה, דינו כראשון לטומאה ואינו מטמא אלא אוכלין ומשקין, ולא אדם וכלים.

31 ושואלים: עליונו של זב מנלן מנין לנו שאינו מטמא אלא אוכלים ומשקים? דכתיב שנאמר בדינו של הזב: "וכל הנגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא" ויקרא טו, י, מאי מה פירוש הביטוי "תחתיו"?