ביאור שטיינזלץ על נדה מ״ז

1 חייבת העיסה הזו בהפרשת חלה, ואף שנפלה לתוכה תרומה, אין דינה כתרומה שהרי כבר התבטלה התרומה בעיסה, ברוב, ולכן אינה נפסלת נטמאת בטבול יום, אלו דברי ר' מאיר ור' יהודה. ואילו ר' יוסי ור' שמעון פוטרין מן החלה, שכן אין התרומה חייבת בהפרשת חלה, ונפטרת העיסה משום תערובת התרומה בה.

2 סברוה חשבו, הניחו חכמים כי מאן דאמר מי שאומר שחיוב תרומה בזמן הזה הוא דאורייתא מן התורה, סבור שאף חיוב הפרשת חלה בזמן הזה הוא דאורייתא מן התורה, ואילו מאן דאמר מי שאומר כי חיוב תרומה בזמן הזה הוא דרבנן מדברי חכמים, אף חיוב חלה בזמן הזה הוא דרבנן מדברי חכמים. ומעתה אי אמרת בשלמא זה נוח אם אומר אתה שקסבר סבור ר' יוסי כי חיוב חלה בזמן הזה, וכן חיוב תרומה, הוא דרבנן מדברי חכמים, אפשר לומר כי אתי בא דמוע שהוא דרבנן מדברי חכמים שהרי מן התורה יש ביטול ברוב, ובטלה התרומה שבעיסה, ומפקע ומפקיע את חיוב הפרשת החלה שאף הוא דרבנן מדברי חכמים.

3 אלא אי אמרת אם אומר אתה כי חיוב הפרשת חלה בזמן הזה הוא דאורייתא מן התורה, יש לשאול: וכי אתי בא דמוע שהוא דרבנן מדברי חכמים ומפקע ומפקיע חיוב הפרשת חלה דאורייתא מן התורה? הרי שסבור ר' יוסי כי חיוב חלה בזמן הזה הוא מדברי חכמים, ואף חיוב תרומה בזמן הזה הוא מדברי חכמים, והרי זה מורה שמה שר' יוסי שנה בסדר עולם שחיוב תרומה בזמן הזה הוא מן התורה, הוא עצמו אינו סבור כן.

4 ודוחים את הראיה: ודלמא קסבר ושמא סבור הוא ר' יוסי כי חיוב תרומה בזמן הזה הוא דאורייתא מן התורה, ואילו חיוב הפרשת חלה בזמן הזה הוא רק דרבנן מדברי חכמים, ומשום כך עיסה זו פטורה מן החלה, משום שהדימוע שמדברי חכמים פוטר את העיסה החייבת בחלה מדברי חכמים.

5 וכדרך דאהדר שהשיב, השיג רב הונא בריה בנו של רב יהושע על דברי חכמים. שכך אמר רב הונא בריה בנו של רב יהושע: אשכחתינהו לרבנן דבי רב דיתבי וקאמרי מצאתים את החכמים של בית המדרש, שיושבים ואומרים: אפילו למאן דאמר למי שאומר כי חיוב הפרשת תרומה בזמן הזה הוא דרבנן מדברי חכמים, חיוב הפרשת חלה בזמן הזה הוא דאורייתא מן התורה,

6 שהרי בשבע השנים שכבשו בני ישראל את הארץ בימי יהושע, ובשבע שאחריהן, שבהן חלקו את הארץ לנחלות השבטים, נתחייבו בני ישראל בחלה, ועדיין לא נתחייבו במעשר. ואף בזמן הזה, שאין כל יושבי הארץ נמצאים בה ולכן אין חובת תרומות ומעשרות מן התורה אלא רק מדברי חכמים — חיוב הפרשת חלה הריהו מן התורה, שהרי באו אל הארץ.

7 ואמינא להו אנא ואמרתי להם אני: אפילו למאן דאמר למי שאומר כי חיוב הפרשת תרומה בזמן הזה הוא דאורייתא מן התורה, חיוב הפרשת חלה הוא דרבנן מדברי חכמים, דתניא שכן שנויה ברייתא נאמר במצות הפרשת החלה "בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה... ראשית עריסותכם חלה תרימו תרומה.." במדבר טו, יח—כ. ומדייקים: אי אם "בבאכם" חל חיוב הפרשת חלה, אם כן יכול משנכנסו לה שנים ושלשה מרגלים בלבד, כבר יתחייבו בהפרשת חלה? תלמוד לומר "בבאכם" — דווקא בביאת כולכם אמרתי שתתחייבו בחלה, ולא בביאת מקצתכם.

8 וכי אסקינהו וכאשר העלה אותם, את העולים מבבל לארץ ישראל עזרא, לא כולהו סלוק כולם עלו, ולא היתה זו איפוא "ביאת כולכם", אלא "ביאת מקצתכם", ולכן חייבים בחלה בזמן הזה רק מדברי חכמים.

9 א משנה משל מפרי התאנה משלו חכמים בתיאור שלושת זמני התפתחותה של האשה, קטנות, נערות, ובגרות: פגה הפרי טרם בישולו, בוחל הפרי הקרוב לבישולו, וצמל הפרי הבשל במילואו. ומסבירים: זו המכונה פגה — הרי היא עודה תנוקת שמתחת לגיל שתים עשרה שנה, שעדיין לא הביאה כל סימני בגרות, זו המכונה בוחל — אלו ימי נעוריה משתים עשרה שנה ויום אחד, שהביאה שתי שערות.

10 בזו הקטנה ובזו הנערה אמרו חכמים: אביה זכאי במציאתה שמה שמצאו הן, שייך לו, ובמעשה ידיה, ובהפרת נדריה שיכול הוא להפר את נדרן. ואילו זו המכונה צמל, שהריהי בת שתים עשרה שנה וששה חדשים, וסימני דדיה מעידים בה שבגרה — כיון שבגרה, שוב אין לאביה רשות בה. ומעתה, אינו מפר לה את נדריה, ומציאתה ומעשה ידיה שייכים לה.

11 ומבררים: איזהו מהם הסימנין של זו המכונה צמל? ר' יוסי הגלילי אומר: מהזמן שבו יעלה יגדל הדד במידה כזו שנראה כמזדקר מעל הגוף, וגורם שייראה הקמט תחת הדד. ר' עקיבא אומר: מהזמן שגדלו הדדים במידה כזו עד שיטו ינטו הדדים אל החזה. בן עזאי אומר: משישחיר הפיטומת הפיטמה שבדדים. ר' יוסי אומר: מהשלב בהתפתחות הדדים, שיש בהם כדי שיהא אדם נותן ידו על העוקץ שבדדים, והוא שוקע ושוהא מלחזור.

12 ב גמרא שנינו במשנתנו כי המכונה פגה היא זו שעודה תנוקת. ומסבירים מה מקור כינוי זה: כדכתיב כמו שנאמר "התאנה חנטה פגיה... קומי לך רעיתי" שיר השירים ב, יג. ועוד נאמר כי הכינוי בוחל בנשים אלו ימי הנעורים. ומסבירים מה מקור כינוי זה: כדתנן כמו ששנינו במשנה, התאנים חייבות בהפרשת מעשרות מהשלב בהתפתחותן שבו הן יבחלו התחילו להבשיל, ואמר רבה בר בר חנה, אמר רב בהמחשת שלב זה של הבחלת התאנים: מזמן שבו ילבין ראשיהן של התאנים.

13 ואיבעית אימא מהכא ואם תרצה אמור כי מכאן, מן המקרא הזה הוא מקור כינוי זה, שכן נאמר "ותקצר נפשי בהם וגם נפשם בחלה בי" זכריה יא, ח. שכן מורה צורה זו על גודל הדבר "בחלה בי" — גדלה עלי. ועוד שנינו כינוי צמל, ומסבירים את פשר השם: כמאן דאמר כמי שאומר, כדברי הבריות "יצתה יצאה מלאה", שגדלה די צורכה.

14 ג ועוד שנינו במשנתנו בהגדרת המכונה צמל: ואיזהו סימנים? ר' יוסי הגלילי אומר: משיעלה הקמט תחת הדד. ובהסבר הדבר, אמר שמואל: לא משיעלה הקמט ממש וייראה כך תמיד, אלא כבר מהשלב שגדל הדד במידה כזו כדי שאם היא תחזיר ידיה מותחת גופה לאחוריה, והיא נראית כמי שיעלה הקמט תחת הדד.

15 ומסופר כי שמואל בדק בדדיה של אמתיה בשפחתו הכנענית, את זמני ההתפתחות הללו הנזכרים במשנתנו, ולאחר מכן יהב נתן לה ארבעה זוזי זוזים כדמי בושתה. ומסבירים: טעמו של שמואל ששילם לשפחתו על שבדקה כך, משום ששמואל נוהג לטעמיה לטעמו, לשיטתו, שאמר שמואל על האמור בתורה ביחס לעבדים: "לעלם בהם תעבדו" ויקרא כה, מו — לעבודה בלבד נתתים לך, ולא לבושה. ואם בייש האדון את העבד, הרי הוא חייב בדמי בושתו.

16 ובענין היחס לשפחות נמסר כי שמואל היה מייחד להן לכל אחת משפחותיו גבר מסויים מעבדיו שישמש איתה, ולא היה מוסרה לכל. ואילו על רב נחמן נמסר שהיה מחליף להן אותן, בין עבדיו. ורב ששת מסר להן אותן, את שפחותיו לערבי, ואמר להן: יכולות אתן להיבעל לכל, ואולם אזדהרו הזהרו מלהיבעל לישראל.

17 ד שנינו במשנתנו כי ר' יוסי אמר כדי שיהא נותן ידו על העוקץ והוא שוקע ושוהא מלחזור. ומבררים: מאי מהו עוקץ זה? אמר שמואל: עוקצו הוא החלק הבולט במרכזו של הדד הפיטמה.

18 ה ועוד בסימני הבגרות באשה, תנו רבנן שנו חכמים, אלו הן סימני בגרות? ר' אלעזר בר' צדוק אומר: משיתקשקשו שיקישו זה בזה הדדין מחמת גודלם. ר' יוחנן בן ברוקה אומר: משיכסיף ישחיר ראש החוטם הבליטה שבמרכזה הפיטמה. ותוהים: משיכסיף? והרי בסימן זה אזקונה לה מזקינים אותה, מאחרים בהרבה את ראשית זמן בגרותה! אלא אמר רב אשי: משיפציל שיתפצל ראש החוטם. ר' יוסי אומר: משתקיף העטרה, שעוקץ הפיטמה גדול במידה כזו, שהוא מוקף בעיגול מסביבו. ר' שמעון אומר: משנתמעך

19 הכף הבליטה המצויה מעל בית הרחם.

20 וכן היה ר' שמעון בן יוחי אומר: שלשה סימנין נתנו חכמים באשה מלמטה במקום הערוה, וכנגדן במקביל להם נתנו שלושה סימנים מלמעלה בדדים, מי שמוגדרת כפגה בהסתמך על הסימנים שמלמעלה — בידוע ברור שלא הביאה שתי שערות. ומי שמוגדרת כבוחל בהסתמך על הסימנים שמלמעלה — בידוע ברור שהביאה שתי שערות. ומי שמוגדרת כצמל על סמך הסימנים של מלמעלה — בידוע ברור שנתמעך הכף.

21 ומבררים: מאי מהו כף? אמר רב הונא: מקום תפוח יש למעלה מאותו מקום כינוי בלשון נקיה לבית הרחם, שבתחילתו הוא קשה, וכיון שמגדלת הבת הריהו מתמעך מתרכך והולך. שאלו התלמידים את רבי: בסימני הבגרות של האשה, הלכה כדברי מי מדברי החכמים ששנינו? שלח להו להם בתשובה: הלכה כדברי כולן להחמיר, שכל שהופיע באשה אחד מהסימנים הללו שנתנו החכמים, יש להחמיר ולנהוג בה כבוגרת.

22 א בדברי רבי שאמר שהלכה כדברי כל התנאים להחמיר, נחלקו רב פפא ורב חיננא בריה בנו של רב איקא, באיזה ענין אמרו. חד מתני אהא אחד מהם שונה את דברי רבי על זה ששנינו כאן, בסימני הבוגרת, וחד מתני ואחד מהם שונה את דברי רבי בענין חצר צורית. ומסבירים, דתנן שכן שנינו במשנה בדין המעשרות, איזוהי חצר צורית שחייבת שמחייבת את התבואה הנכנסת אליה במעשר? ר' שמעון אומר: חצר הצורית, זו החצר שהכלים נשמרים בתוכה.

23 ומבררים: מאי מה פירוש "חצר הצורית"? אמר רבה בר בר חנה, אמר ר' יוחנן: חצר זו נקראת כך, שכן בעיר צור נוהגים שמושיבין שומר על פתח החצר, כדי שיישמרו הכלים שבתוכה. ומשום כך, כל חצר שנשמרים הכלים שבתוכה נקראת "חצר צורית". ר' עקיבא אומר: כל חצר כזו שאין בה שומר קבוע הפותח ונועל, אלא אחד מהדרים בתוכה פותח אותה ואחד נועל אותה, וכגון חצר שיש לה כמה שותפים, שכל אחד נוהג בה כרצונו ובלא דעת חבירו — הרי זו פטורה אינה מחייבת את התבואה הנמצאת בה במעשר, שאינה נחשבת כחצר שמורה.

24 ר' נחמיה אומר: כל חצר שנסתרת מעיניהם של הנמצאים מחוצה לה, וכך אין אדם בוש לאכול בתוכה — הרי זו חייבת מחייבת את התבואה הנמצאת בה במעשרות, שזוהי חצר שמורה. ר' יוסי אומר: כל חצר שכאשר נכנסים לה לתוכה אנשים שאינם גרים בה, ואין אומרים לו לנכנס "מה אתה מבקש" — הרי זו פטורה אינה מחייבת את התבואה שבה במעשרות, שאין זו נחשבת כחצר שמורה.

25 ר' יהודה אומר: היו שתי חצרות זו לפנים מזו, באופן שאין הגרים בחצר הפנימית יכולים להיכנס לביתם אלא כשהם עוברים בחצר החיצונית תחילה, ואולם הגרים בחצר החיצונית אינם נכנסים לחצר הפנימית — התבואה הנמצאת בחצר הפנימית חייבת במעשרות, שהרי חצר זו הינה חצר שמורה מפני אחרים, ואילו התבואה הנמצאת בחצר החיצונה — פטורה מן המעשרות, שאין זו חצר שמורה, שהרי הגרים בחצר הפנימית עוברים בה.

26 ובענין זה שאלו התלמידים את רבי: הלכה כדברי מי מהחכמים הללו: אמר להו להם: הלכה כדברי כולן, להחמיר. שכל חצר שנחשבת כחצר המחייבת בהפרשת תרומה את התבואה הנמצאת בה, לפי כל אחת מהשיטות הללו, יש להחמיר בה, ולהפריש תרומה.

27 ב משנה התינוקת שמלאו לה שתים עשרה שנה ויום אחד, והביאה שתי שערות באזור הערוה — הריהי נקראת מעתה נערה, ולאחר ששה חדשים — הריהי נחשבת כבוגרת. ואולם זו שהיא בת עשרים שנה שלא הביאה עדיין שתי שערות ולא חל עליה שם נערה — תביא ראיה שהיא אכן בת עשרים שנה, ומכאן ואילך היא נחשבת כאיילונית שאינה מסוגלת ללדת, ואם נישאה ומת בעלה בלא בנים, הריהי לא חולצת ולא מתיבמת מאחי בעלה, שהרי נאמר דין ייבום רק כשיכולה ללדת לאח זרע שייקרא על שם המת, והאיילונית אינה בכלל זה.

28 וכן בדיני האיש, שהוא בן עשרים שנה שלא הביא עדיין שתי שערות — יביאו ראיה שהוא בן עשרים שנה, ומכאן ואילך הוא נחשב כסריס, ואינו בכלל מצות ייבום, שאם מת אחיו בלא בנים — לא חולץ ולא מיבם את אשת אחיו המת. אלו דברי בית הלל. ואילו בית שמאי אומרים: זה וזה, הן האשה והן האיש שלא הביאו שתי שערות בן שמונה עשרה — יביאו ראיה שהם בני שמונה עשרה, ומעתה הם נחשבים כאיילונית באשה או סריס באיש, ויחולו עליהם מעתה דינם של אלו.

29 ואילו ר' אליעזר אומר: דין הזכר הסריס — כדברי בית הלל, שנחשב סריס רק בגיל עשרים, ואילו דין הנקבה האיילונית — כדברי בית שמאי, שהריהי איילונית כבר בגיל שמונה עשרה. וטעמה של הבחנה זו: משום שהאשה ממהרת לבא לכלל בגרות לפני האיש.

30 ג גמרא שנינו במשנתנו שהסריס אינו מייבם את אשת אחיו שמת, ואין אשת הסריס נזקקת לחליצה על מנת להיות מותרת להינשא לכל. ועל כך רמינהי משליכים, מראים סתירה ממה ששנינו במסכת יבמות: אחד לי מי שהוא בן תשע שנים ויום אחד שלא הביא שערות, ואחד לי מי שהוא בן עשרים שלא הביא שתי שערות — זה וזה שווים לענין ייבום, שאם באו על אשת אחיהם שמת בלא בנים — ביאתם נחשבת במקצת, וחייבת בגט ובחליצה!

31 אמר רב שמואל בר רב יצחק, אמר רב בהסבר דין משנתנו: והוא שנולדו בו, לזה שהיה בן עשרים ולא הביא שתי שערות, סימני סריס אחרים. ולכן אין ביאתו נחשבת. ואילו במשנה במסכת יבמות מדובר במי שלא היו בו סימני סריס אחרים. אמר רבא: דיקא נמי, דקתני מדוייק גם כן הסברו זה של רב, שכן שנינו שם "והוא סריס". ומסכמים: אכן שמע מינה למד ממנה שמדובר כאן במי שברור לנו שהוא סריס.

32 ושואלים לעצם ההלכה: וכי וכאשר לא נולדו לו סימני סריס, עד כמה שנים מחשיבים אותו כקטן? תני שנה החכם מבית מדרשו של ר' חייא: עד שיגיע לכלל רוב שנותיו של אדם, כלומר, עד שיהיה בן שלושים וחמש שנים שהן מחציתן של שבעים שנה, שנות חיי אדם רגיל.

33 ומסופר עוד באותו ענין: כי אתו לקמיה כאשר היו באים לפני ר' חייא לשאול על מי שהגיע לשנים הראויות לבגרות, ולא נראו בו סימני בגרות איך לדון בעניינו, כך היה נוהג: אי כחיש אם אותו הנדון היה רזה, היה ר' חייא אמר להו אומר להם: אבריוה השמינו אותו. ואי בריא אם הוא היה שמן, היה ר' חייא אמר להו אומר להם: אכחשוה הרזוהו תחילה. וטעם הדבר, משום דהני שאלו הסימנים זימנין דאתו פעמים שבאים מחמת כחישותא רזון, זימנין דאתו פעמים שבאים מחמת בריאותא שומן. ושמא אם יגיע למצב גופני ראוי, יהיו בו סימני בגרות, ולא יצטרכו לדונו.

34 ד אמר רב: הלכתא בכולי ההלכה בכל העניינים הנזכרים בפרקא פרק "יוצא דופן" שצויין בהם מניין שנים, ואף שלא צויין במפורש "ויום אחד" — הכוונה לשנים מלאות ובתוספת מעת לעת. ועולא אמר: בדבר דתנן שנינו בו "ויום אחד" — תנן שנינו, ודלא תנן ובדבר שלא שנינו בו "ויום אחד", וכמו במשנתנו — לא תנן שנינו. ודנים בשיטות אלה.

35 בשלמא נוח, מובן לשיטת עולא היינו דקתני זה שהוא התנא שונה בפרקנו הכא כאן בענין זה "יום אחד" והכא וכאן בענין אחר לא קתני שונה "ויום אחד", אלא לרב שלדעתו בכל העניינים שבפרק הכוונה ל"ויום אחד", ליתני שישנה התנא אף במשנתנו "ויום אחד" כמו ששנה בכל הפרק!

36 ועוד יש לשאול על רב, ממה שתני שנינו: ר' יוסי בן כיפר אומר משום בשם ר' אליעזר בדין הסריס והאיילונית: שנת עשרים שיצאו ממנה שחלפו בתוכה שלשים יום, כלומר, מגיל תשע עשרה שנים ושלושים יום — הרי היא נחשבת כשנת עשרים לכל דבריה, וכן הורה הלכה למעשה רבי בעיר לוד כי שנת שמנה עשרה שיצאו ממנה שלשים יום — הרי היא כשנת שמנה עשרה לכל דבריה.

37 ומעתה יש לשאול: בשלמא נוח, מובן לשיטת עולא, הברייתא מובנת, וזה שצויין בה לשיטת רבי שנת שמונה עשרה, ולשיטת ר' יוסי בן כיפר שנת עשרים לא קשיא קשה, שכן הא זה שאמר רבי הוא כשיטת בית שמאי באשה, ואילו הא זה שאמר ר' יוסי בן כיפר הוא כשיטת בית הילל. אלא לשיטת רב המצריך בדין הסריס שנים מלאות ויום אחד, קשיא קשה מדברי רבי ור' יוסי בן כיפר!

38 ומשיבים: מחלוקת תנאי תנאים היא אם צריכים שנים מלאות ויום אחד. ורב סבור כשיטת התנאים שצריך שנים מלאות ויום אחד. דתניא שכן שנויה ברייתא בה נידונו הלכות שונות לענין הגדרת השנה האמורה בהן: שנה האמורה בדין הקדשים הקרבן הכשר להקרבה, וכן דין שנה האמורה בגאולת בתי ערי חומה שנמכרו "ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה והיתה גאולתו עד תום שנת ממכרו". ויקרא כה, לא, וכן דין שתי שנים שאמורות בגאולת שדה אחוזה "במספר שני תבואות ימכר לך".

39 שם פסוק טו, וכן דין שש שנים שאמורות במשך זמן עבדותו של עבד עברי "כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חנם", שמות כא, ב. וכן דין השנים שאמורות בבן ושאמורות בבת — כולן הן שנים מלאות מעת לעת. וכדעת תנא זה היא שיטת רב, שמנין השנים בבן ובבת לענין קביעת סריס ואיילונית, הוא שנה מלאה מעת לעת.

40 ומפרטים: שנה האמורה בקדשים מנא לן מנין לנו שכך הוא הגדרתה? אמר רב אחא בר יעקב, כך אמר קרא המקרא: "כבש בן שנתו" ויקרא יב, ו, ודיוק הכתוב: שנתו שלו, ולא שנה של מנין עולם.

41 שנה האמורה בגאולת בתי ערי חומה מנלן מנין לנו שכך הוא הגדרתה? אמר קרא המקרא: "והיתה גאולתו עד תום שנת ממכרו ימים תהיה גאולתו". שם כה, כט. ודיוק הכתוב: שנת ממכרו שלו, ולא שנת של מנין עולם. שתי שנים שאמורות בגאולת שדה אחוזה מנלן מנין לנו שכך הוא הגדרתן? אמר קרא המקרא: "במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך במספר