ביאור שטיינזלץ על נדה ס״ח

1 אלא תסגי אייתי תסתפק בזה שתבוא למחר לדבר אתי בענין זה. ומתוך דבריה ידע רב נחמן בר יצחק מאי קאמרה ליה מה היא אומרת לו, שרומזת שלא חפפה מבעוד יום, ואינה יכולה עתה לטבול. אמר לה: האם דודי דודים חסרת או שמא טשטקי כסאות חסרת או עבדי עבדים חסרת שכל אלה הינם מן הדברים הנצרכים לחפיפה?! ומכאן נלמד שאף לדעת רב נחמן בר יצחק מותרת החפיפה הנעשית בלילה לטבילה שתטבול באותו לילה.

2 א ובענין חפיפה שאינה בסמוך לטבילה, דרש הורה ברבים רבא: אשה שחל ליל טבילתה במוצאי שבת, הריהי חופפת בערב שבת וטובלת במוצאי שבת. אמר ליה לו רב פפא לרבא, והא והרי שלח רבין באגרתיה באגרתו כי אשה לא תחוף תחפוף בערב שבת ותטבול במוצאי שבת, אלא תחפוף במוצאי שבת, ותטבול בסמוך לחפיפתה.

3 והוסיף ואמר, תמה על עצמך יש מקום לתמוה: היאך התירו חכמים לאשה הטובלת באחד מימות החול שתהא חופפת ביום וטובלת בלילה, הא בעינן הרי צריכים אנו שתכף לחפיפה תהא הטבילה, וליכא ואין כאן, ולא התירו חכמים לעשות כן אלא בקושי רב, ומשום החשש שאם תצטרך לחפוף בלילה בסמוך לטבילתה, עלולה היא שלא לחפוף היטב. ואולם עיקר הדין הוא שתהא החפיפה סמוכה לטבילה. ולכך במקרה של הטובלת במוצאי שבת, יש להעמיד את הדין על עיקרו, ותהא חופפת בלילה.

4 ומסופר כי בעקבות הדברים הללו, הדר אוקי חזר, והעמיד רבא אמורא חכם העומד לפני רבו, וחוזר ומשמיע את דברי רבו לציבור עליה עליו, לפניו ודרש: דברים שאמרתי לפניכם, טעות הן בידי. ברם כך אמרו משמיה משמו של ר' יוחנן: אשה לא תחוף בערב שבת ותטבול במוצאי שבת, ותמה על עצמך: היאך חופפת ביום וטובלת בלילה, הא בעינן הרי צריכים אנו שתהא בסמוך לחפיפה הטבילה, וליכא ואין כאן!

5 ומסכמים: והלכתא והלכה היא: אשה חופפת ביום וטובלת בלילה. והלכתא והלכה היא: אשה לא תחוף אלא בלילה. ותוהים: אלא קשיא הלכתא אהלכתא קשה מהלכה זו על הלכה זו!

6 ומתרצים: לא קשיא אין זה קשה, שכן הא זה שאמרנו שחופפת ביום — כשאפשר לעשות כן, וכגון שטובלת באחד מימות החול, ואילו הא זה שאמרנו שחופפת בלילה — כשלא אפשר לעשות כן, וכגון שטובלת במוצאי שבת, שכן אסורה החפיפה ביום השבת.

7 ב משנה האשה הטמאה נדה שבדקה את עצמה ביום השביעי לנדתה, בשחרית תחילת היום, ומצאה שהיא טהורה, ויכולה היא להיטהר בטבילה, ואולם בזמן של בין השמשות של היום השביעי שלפני טבילתה בלילה לא הפרישה לא בדקה את עצמה בבדיקה זו לקראת ההפרשה מטומאה לטהרה, לאחר שתטבול, וטבלה בלילה בזמן הראוי, בליל שמיני. ולאחר כמה ימים בדקה את עצמה ומצאה שהיא טמאה — הרי היא בחזקת טהורה בכל הימים הללו מעת שטבלה ועד לזמן שמצאה שהיא טמאה, ולכך הטהרות שהתעסקה בהן בתקופה זו, אינן טמאות.

8 ואם בדקה את עצמה ביום השביעי בשחרית ומצאה שהיא טמאה שעדיין היא רואה דם, ובזמן בין השמשות לא הפרישה, וטבלה בליל שמיני. ולאחר זמן בדקה את עצמה ומצאה שהיא טהורה שאין היא רואה דם — הרי זו בחזקת טמאה. שכן ראתה דם בבדיקה האחרונה שעשתה בימי נדתה, ויש חשש שהמשיכה לראות דם גם לאחר מכן בימים הנקראים "ימי זיבה", והריהי זבה, וטבילתה שטבלה בליל שמיני לא עלתה לה.

9 ומסבירים עתה כי מה ששנינו שזו שבדקה את עצמה בתחילת היום השביעי ולא ראתה דם, ולא בדקה שוב את עצמה בין השמשות, ולאחר כמה ימים ראתה דם, שהריהי בחזקת טהרה, ואין היא מטמאת את הטהרות שנגעה בהן — הרי זה אמור רק ביחס לימים שעברו מטבילתה והלאה, ואולם הריהי מטמאה את הטהרות שנגעה בהן בפרק הזמן של מעת לעת יממה שקדמה לראייה זו של הדם, ומפקידה לפקידה מבדיקה לבדיקה, וכדינה של כל אשה הרואה דם, וכמבואר בתחילת המסכת. ואם יש לה וסת ביום זה שבדקה עצמה ומצאה שראתה דם — דיה שעתה, שאין היא מטמאת את הטהרות למפרע, אלא מכאן והלאה.

10 ור' יהודה אומר: כל נדה ביום השביעי לנדתה שלא הפרישה בטהרה שלא בדקה עצמה בדיקה שלקראת הטבילה בזמן שמן המנחה ולמעלה — הרי זו בחזקת טמאה, ובכלל זה, אף האשה שבדקה את עצמה בתחילתו של היום השביעי ומצאה שהיא טהורה, ושלא כדעת התנא הראשון. ואילו חכמים אומרים כי אפילו אם בשנים ביום השני לנדתה היא בדקה ומצאה שהיא טהורה שאינה רואה עוד דם, ובין השמשות לא הפרישה, ולאחר זמן בדקה ומצאה שהיא טמאה — הרי זו בחזקת טהורה.

11 ג גמרא שנינו במשנתנו דינה של זו שלא בדקה את עצמה לפני הטבילה בסופו של היום השביעי לנדתה "שלא הפרישה", ומביאים עוד בענין זה מחלוקת חכמים בדינה של זו שלא הפרישה, ועברו עליה שלושה ימים מאז הטבילה שהם ימי זיבה, שהרואה בהם הריהי זבה. איתמר נאמר שרב אמר כי הריהי זבה ודאי, ונוהגים בה כל דיני הזבה, שצריכה לספור שבעה נקיים, ולהביא קרבן זבה. ואילו לוי אמר שאין היא אלא זבה מן הספק.

12 ומבררים את מחלוקתם: אהייא על איזה חלק ממשנתנו נאמרו הדברים? אילימא ארישא אם תאמר שעל תחילתה של המשנה, בזו שבדקה עצמה בתחילת היום השביעי ומצאה שהיא טהורה — הלא "הרי זו בחזקת טהורה" קתני שונים אנו בה, שאין אנו חוששים בה שהמשיכה לראות דם, ואין היא זבה כלל.

13 אלא יש לומר כי אסיפא על סופה של המשנה נאמרו דברי רב ולוי, בזו שבדקה עצמה בתחילת היום השביעי ומצאה שהיא עדיין רואה דם, ובסוף היום לא בדקה את עצמה, ולאחר כמה ימים בדקה את עצמה ומצאה שהיא טהורה — בשלמא זה נוח שספק זבה אמרינן אומרים אנו בה, ולכך אמרה המשנה שהריהי בחזקת טמאה, כדעתו של לוי, אלא זבה ודאי, וכדעתו של רב, נמי גם כן אומרים אנו בזה? והרי בדקה את עצמה עתה ומצאה שהיא טהורה!

14 אלא יש לומר כי איתמר כאשר נאמרה מחלוקת רב ולוי — כשמעתא באפי נפשה איתמר הלכה בפני עצמה נאמרה, ולא כמוסבת על האמור במשנתנו, אלא באופן אחר נחלקו: נדה שבדקה עצמה ביום השביעי בשחרית ומצאה שהיא טמאה, ובין השמשות לא הפרישה, ולאחר ימים בדקה ומצאה טמאה — רב אמר: הריהי זבה ודאי, ולוי אמר: הריהי זבה ספק.

15 ומנמקים את דעותיהם, רב אמר: הריהי זבה ודאי, כיון דמעיקרא שמתחילה, בבדיקה שבדקה בבוקר יום השביעי נמצאת טמאה, ועכשיו כמה ימים לאחר הטבילה גם כן נמצאת טמאה — הרי זה מורה שלא הפסיקה לראות דם, וראתה איפוא בתקופת ימי הזיבה, ולכך הינה טמאה כזבה מן הודאי. ואילו לוי אמר כי אין היא אלא ספק זבה, שכן אימר אמור, יש מקום לומר כי היא פסקה מלראות דם ביני וביני בין בוקרו של יום השביעי לנדתה לבין זמן זה שראתה בו עכשיו.

16 וכדרך שאמרנו בהסבר דברי לוי, והאופן בו נאמרה דעתו זו, כן תנא שנה לוי במפורש במתניתא בברייתא שסידר: בדקה עצמה ביום השביעי בתחילתו ומצאה בבדיקה זו שהיא עדיין רואה דם, ולא בדקה עצמה שוב בסוף היום לקראת טבילתה, וטבלה, ולאחר הימים בדקה עצמה: בין שבדקה ומצאה בבדיקה זו שהיא טהורה, בין שבדקה ומצאה בבדיקה זו שהיא טמאה — הרי זו ספק זבה.

17 א ועוד שנינו במשנתנו בזו שבדקה עצמה בתחילת היום השביעי לנדתה ומצאה טהורה, ולא חזרה ובדקה את עצמה בסוף היום לקראת הטבילה, וטבלה, ולאחר כמה ימים מצאה שהיא טמאה, שאמנם הריהי בחזקת טהרה, ואולם היא מטמאה את הטהרות שנגעה בהן במעת לעת שקדמה לראייתה האחרונה. הרי שהרואה דם בתקופת ימי זיבה אחד עשר הימים הבאים לאחר ימי נדה מטמאה מעת לעת. ומציעים: לימא תהוי תיובתא האם נאמר שתהא זו קושיה חמורה לרבא, שכן אמר רבא בהסבר דברי המשנה בפרק "בנות כותים" לח,ב האומרת כי בתקופת אחד עשר הימים שלאחר תקופת ימי נדה, הריהי בחזקת טהרה, שבאו הדברים לומר לנו שאין האשה הרואה דם מטמאה את הטהרות שנגעה בהן במעת לעת שלפני ראייתה, אם היתה ראייתה זו בתוך תקופת ימי זיבתה!

18 ותוהים על עצם הקושיה: ולאו אותביניה והאם לא הקשינו כבר לרבא חדא זימנא פעם אחת על דבריו ממקום אחר בדברי תנאים, וכמובא שם, ומה צורך להוסיף ולהקשות ממשנתנו? ומשיבים: הכי קאמרינן כך אנו אומרים, זו כוונת הדברים: לימא תהוי תיובתא האם נאמר שתהא זו קושיה חמורה לרבא נמי מהא גם כן מזה?

19 ודוחים: מכאן אין להביא ראיה כנגד רבא, שכן אמר יכול לומר לך רבא בהסבר דברי המשנה: כי קתני כאשר הוא התנא במשנתנו שנה "מטמאה מעת לעת" — אין דבריו מתייחסים לנאמר בתחילת משנתנו, אלא אריש פרקין קאי על תחילת פרקנו הוא עומד, מתייחס, על מה ששנינו שם בתינוקת שכבר ראתה דם ובעודה בבית אביה, שלדעת בית הלל נותנים לה רק את הלילה הראשון, שייחשב הדם שהיא רואה כדם בתולים ולא כדם נדה. ובאה משנתנו להורות כי מכאן ואילך, לכשתראה דם, הריהי מטמאה טהרות שנגעה בהן מעת לעת שלפני ראייתה, כשאר הנשים.

20 ונצרכה משנתנו להשמיענו כן, כיון שסלקא דעתך אמינא היה עולה על דעתך לומר כי כיון דמפסקי להו שמפסיקים להם ימים טהורין הלילה הראשון, שכל הדמים שרואה בו הינם טהורים, והרי איפוא עבר עליה פרק זמן מסויים בו אין היא חוששת לטומאתה, מעתה היה מקום לומר כי הריהי כזו שנמצאת בתחלת עידן נדתה דמיא דומה, נחשבת, ולא תטמא מעת לעת, וכדין הבתולה הרואה פעם ראשונה, שדיה שעתה, ואין היא מטמאה מעת לעת. לכך קא משמע לן הוא התנא במשנתנו משמיע לנו שאין אומרים כן בתינוקת זו, שהרי כבר ראתה.

21 ב עוד שנינו במשנתנו כי אם לאשה זו שראתה דם בתקופת ימי זיבה לאחר שבדקה עצמה ביום השביעי לימי נדתה ומצאה שהיא טהורה, ואולם בסוף היום השביעי לא בדקה יש לה וסת קבוע, וראתה בזמן וסת זה — אין היא מטמאה טהרות שנגעה בהן במעת לעת שקודם לראייתה, אלא דיה שעתה, ומטמאה רק מכאן ולהבא. ומציעים: נימא תהוי תיובתא האם נאמר שתהא זו קושיה חמורה על דברי רב הונא בר חייא שאמר בשם שמואל. שכך אמר רב הונא בר חייא שאמר שמואל כי דברי המשנה בפרק "בנות כותים" לח,ב שתקופת אחד עשר הימים שלאחר תקופת ימי נדה, הריהי בחזקת טהרה, באו לומר שאין האשה קובעת לה וסת בראיות שראתה בימי זיבתה, שכן הימים הללו מוגדרים כימים שבהם מסולקת האשה מראיית דמים. ואילו ממשנתנו רואים אנו שיש אופן לקביעת וסת בימי זיבה, ושלא כשמואל!

22 ומשיבים: אמר יכול לומר לך רב הונא בר חייא בתשובה: כי אמרינן כאשר אומרים אנו שאין אשה קובעת לה וסת בימי זיבתה — אין הכוונה לענין שתקבע לה וסת על סמך ראיותיה בתקופת זיבה, אלא רק לענין עקירת וסת, שזו שראתה שלוש פעמים בתקופת ימי הזיבה — אין זו כוסת הקבוע, ולכן לא בעיא תלתא זימני למיעקר אינה צריכה שלוש פעמים של ראיה בזמן אחר כדי לעוקרה, ודי לה בראיה אחת, שתיעקר על ידה וסת זו. וטעם הדבר: שכן אמרינן אומרים אנו כי בתקופת ימי זיבה דמיה מסולקין. וכיון שדמיה מסולקין בתקופה זו, אף יש לומר בה לענין טומאה כי דיה שעתה שתטמא רק מכאן והלאה.

23 ג שנינו במשנתנו כי ר' יהודה חולק על דברי התנא הראשון, ואומר שבכל מקרה שבו לא בדקה עצמה בסוף היום השביעי שלפני טבילתה, הריהי בחזקת טומאה אף שבדקה עצמה בתחילתו ומצאה שהיא טהורה. ומביאים עוד בענין זה, תניא שנויה ברייתא: אמרו לו חכמים לר' יהודה: אלמלי אם היתה נקבעת הלכה שצריכה האשה הטובלת שיהיו ידיה מונחות בעיניה כינוי לבית הערוה, בלשון נקיה, לבדוק עצמה אם אמנם אינה רואה עוד דם, במשך כל פרק הזמן של בין השמשות שהוא ספק יום ספק לילה. ואם בדקה עצמה רק לפני כן והסתפקה בכך, יש לחשוש בה שמא ראתה לאחר מכן — יפה אתה אומר, שכל שלא בדקה את עצמה לפני סוף היום, הריהי בחזקת טומאה.

24 ואולם עכשיו שההלכה היא שדי שתבדוק עצמה בחלקו האחרון של היום — לשיטתך, אימר אמור שיש לחשוש כי מיד עם סלוק ידיה ראתה דם, ותהא טמאה. שהרי מה לי שיהא כך הדין בזו שהפרישה בטהרה ביום השביעי לימי ספירתה מן המנחה ולמעלה שנהגה כהלכה וכראוי, שהריהי בחזקת טהרה, מה לי שיהא כך הדין בזו שהפרישה בטהרה ביום הראשון לימי ספירתה, שהריהי בחזקת טומאה.

25 ותוהים על דברי חכמים: איך תועיל לה הבדיקה ביום הראשון לימי ספירתה, מי איכא למאן דאמר האם יש מי שאומר שאפשרי הדבר?

26 ומשיבים: אין כן, והתניא והרי כך אכן שנויה ברייתא האומרת כן, שכך אמר רבי: שאלתי את ר' יוסי ור' שמעון כשהיו מהלכים בדרך: הנדה שבדקה עצמה ביום השביעי לספירתה, בשחרית היום, ומצאה שהיא טהורה נקיה מראיית דם, ואולם בין השמשות היא לא הפרישה לא בדקה עצמה לפני טבילה, ולאחר הימים בדקה עצמה ומצאה שהיא טמאה, מהו דין הטהרות שנגעה בהם במשך התקופה שלאחר טבילתה ועד לזמן שראתה דם.

27 ואמרו לו ר' יוסי ור' שמעון בתשובה כי הרי אשה זו עומדת בחזקת טהרה. חזר רבי ושאל אותה שאלה בדינה של זו שבדקה עצמה לא ביום השביעי לימי נדתה אלא ביום הששי בלבד, ולא חזרה ובדקה בסוף היום השביעי לפני טבילתה, וכן מהו דינה של זו שבדקה עצמה ביום החמישי בלבד, וכן של זו שבדקה עצמה רק ביום הרביעי, וכן ביום השלישי, וכיוצא בו אף בזו שבדקה עצמה רק ביום השני, מאי מה דינה, האם היא עומדת בחזקת טהרה או בחזקת טומאה? ואמרו לו ר' יוסי ור' שמעון בתשובה כי לא שנא אין זה משנה, ובכל האופנים הללו הריהי עומדת בחזקת טהרה.

28 והוסיף רבי כי בדינה של זו שבדקה עצמה רק ביום הראשון לא שאלתי אותם, וטעיתי בכך שלא שאלתי אותם. שכן אילו שאלתים, היו מטהרים אף בזו, והיתה זו הלכה הבאה מפיהם של ר' יוסי ור' שמעון. שכך נראה, שאף בבודקת עצמה רק ביום הראשון ומצאה שהיא טהורה, שהריהי בחזקת טהרה. וסברה היא: אטו כולהו לאו וכי בכל שבעת ימי נדתה כולם האם לא בחזקת טומאה קיימי הם עומדים, שהרי בזמן זה מוחזקת היא כמי שרואה דם. ובכל זאת, קבעו ר' יוסי ור' שמעון הלכה כי כיון שפסק הדם, שכך נמצא בבדיקה שבדקה עצמה בתוך שבעת הימים הללו — מניחים אנו שהדם כבר פסק, ועל סמך זה מעמידים אנו אותה בחזקת טהרה. ואף בזו שבדקה עצמה רק ביום הראשון נמי גם כן, נאמר כי כיון שפסק הדם — הריהו בחזקה כמי שכבר פסק, ונעמידנה בחזקת טהרה.

29 ותוהים: מעיקרא, מאי סבר מתחילה, כאשר לא רצה רבי לשאול את ר' יוסי ור' שמעון לגבי בדיקת יום ראשון, מה סבור היה? ומשיבים: סבור היה כי אין מקום להעמידה בחזקת טהרה על סמך בדיקה של יום הראשון בלבד, שאין בדיקה זו מלמדת דבר, הואיל והיום הראשון לראייתה הוחזק במעין פתוח, ששופעת דם היא.

30 ד משנה הזב והזבה שצריכים הם לספור שבעה ימי נקיות לטהרתם, ובכל יום מאותם שבעה ימים לבדוק את עצמם, ובדקו עצמן ביום הראשון משבעת ימי נקיים, ומצאו טהור שנקיים הם, וכן בדקו עצמם ביום השביעי מימי שבעת ימי הנקיים, ואף בו מצאו טהור, ואולם בשאר ימים שבינתיים לא בדקו את עצמם — ר' אליעזר אומר: הרי הן בחזקת טהרה, ר' יהושע אומר: אין להם מנין שלם של שבעה ימי נקיות, אלא יומיים, היום ראשון והיום שביעי בלבד, ועליהם להוסיף ולמנות חמישה ימי נקיות כדי שיהיו להם שבעה ימים שלמים. ר' עקיבא אמר: אין עולה להם אלא ספירת יום שביעי בלבד, והריהם צריכים לספור עוד ששה ימי נקיות.

31 ה גמרא תניא, שנויה ברייתא: אמר לו ר' אליעזר לר' יהושע: לדבריך שגם היום הראשון נחשב להם כיום בדיקה, ובנוסף לו גם היום השביעי, נמצא כי אתה מונה בסירוגין בדילוגים, והרי התורה אמרה בדין הטהרה מטומאת הזיבה "ואם טהרה מזובה וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר" ויקרא טו, כח, ומן ההדגשה אחר למדים אנו שיהא זה אחר לכל שבעת ימי הנקיות כולן, שיהיו אלה ימי נקיות ברצף, שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן!

32 אמר לו ר' יהושע בדחייית דבריו: והאם אתה אי אין אתה מודה בזב שראה קרי בתוך שבעת ימי נקיותו, ובנזיר המונה שלושים ימי נזירותו ואסור אז מלהיטמא למת, שהילך במקום סככות אילן שענפיו סוככים על הדרך ופרעות גדר שאבניה יוצאות אל מעל לדרך, שיש בהם ספק טומאת אוהל, שזה וזה מדלג במניינו על אותו יום שהילך בו במקומות הללו, והריהו ממשיך הלאה בספירתו, ונמצא שהוא מונה בסירוגין? ואף שהתורה אמרה בדינו של הנזיר שנטמא למת בוודאות בתוך שלושים ימי נזירותו "והימים הראשנים יפלו כי טמא נזרו" במדבר ו, יב — הרי מכאן ראיה כי אף במקום שאמרה תורה שיש למנות ברצף, ניתן למנות גם בסירוגין.

33 ומסבירים: ור' אליעזר, מה משיב על טענתו זו של ר' יהושע? בשלמא התם זה נוח שם, בזב שראה קרי, שהריהו מונה בדילוג אותו יום שראה קרי — טעם יש בדבר: שכן בטומאתו של הזב "זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע לטמאה בה" ויקרא טו, לב אמר רחמנא הכתוב, וללמדנו בא הכתוב: ששכבת הזרע של בעל הקרי אינה סותרת את כל מנין שבעת ימי נקיותו מזיבה, אלא רק את יומה בלבד. ואי ואם נאמר שראוי שאף הרואה קרי יסתור את כל מניינו, ומשום איחלופי החלפה שעלולים להחליף בין קרי לזיבה, ויבואו שלא לסתור אף בראיית זיבה — אין לומר כן, כי זב בבעל קרי לא מיחלף אינו מתחלף.

34 וכן במקרה זה של הנזיר שהילך על גבי סככות ופרעות נמי גם כן, אין מקום לומר שיסתור את כל מנין הימים עד אז, כי מדאורייתא מן התורה בסתירת מנין ימי נזירות, טומאת אהל מעליא בעינן מעולה, ודאית, מצריכים אנו, וזה שהלך במקום סככות ופרעות אינו נטמא מן התורה. ורבנן ורק חכמים הוא דגזור שגזרו עליו טומאה, ולכך אין ימי נזירותו נסתרים. ואין מקום לומר שיגזרו אף על טומאה מדברי חכמים שתסתור את ימי הנזירות, מפני החשש שמא יבואו אנשים שלא לסתור ימי נזירות אף בטומאה שמן התורה — שכן רבנן בדאורייתא לא מיחלף דבר שהוא מדברי חכמים בדבר שהוא מדין תורה אינו מתחלף לאנשים.

35 אבל הכא כאן, בדין הזב והזבה שלא בדקו בין הימים, אי חיישינן אם חוששים אנו שלא למנות בכלל שבעת ימי נקיות את חמשת הימים שלא בדקה בהם, ומפני האפשרות דלמא חזאי שמא ראתה בהם, שכן בספק הם הימים הללו אם ראתה בהם, ואולם את היום הראשון שבדקה בו כן נמנה בכלל שבעת ימי הנקיות וכשיטת ר' יהושע — מעתה אתי לאיחלופי יבואו אנשים להחליף ספק בודאי, וגם במקרה שראו הזב והזבה בוודאות בתוך חמשת הימים הללו, יאמרו כי כמו שהיום הראשון מצטרף למנין שבעת ימי הנקיות, אף חמשת הימים שביניהם נמנים.

36 ומסכמים בהכרעת מחלוקתם זו של ר' אליעזר ור' יהושע ור' עקיבא תני שנינו: ר' יוסי ור' שמעון אמרי אומרים: נראין דברי ר' אליעזר מדברי ר' יהושע, ודברי ר' עקיבא מדברי כולן, אבל הלכה היא כר' אליעזר.

37 ו ומביאים עוד לענין שיטתו של ר' אליעזר בדין הזב והזבה שלא בדקו עצמם בכל יום משבעת ימי נקיותם. איבעיא להו נשאלה להם, לחכמי בית המדרש שאלה זו: הזב והזבה שבדקו עצמן ביום הראשון לשבעת ימי נקיותם ומצאו שהם טהורים מלראות, וכן בדקו את עצמם עוד ביום השמיני, ואף בבדיקה זו מצאו טהור, ואולם בשאר הימים של שבעת ימי הנקיות לא בדקו את עצמם,