ביאור שטיינזלץ על נדה כ״ח

1 וטהרו לו שאין מטמאים הפתחים הקטנים מארבעה טפחים. וקא והרי דייקת מינה ממנה: טעמא הטעם דווקא שמטמאים את הפתחים הגדולים הוא משום שאותו מת שנשרף שלדו קיימת, הא לאו הכי הרי אם לא כך הוא, שאין השלד קיים "התבלבלה צורתו" — טהור.

2 ויש לדחות: אדרבה להיפך, דוק מינה להאי גיסא דייק ממנה לצד זה: דווקא במקרה זה של המת שנשרף, משום ששלדו קיימת — הוא שטהרו לו פתחים קטנים, שאין ראוי להוציא את המת הזה אלא דרך הפתחים הגדולים, ומכאן נסיק: הא לאו הכי הרי, אם לא כך הוא, שאף השלד אינו קיים — פתחים קטנים נמי גם כן טמאין, משום שכל חד וחד אחד ואחד מהפתחים הללו הריהו חזי לאפוקי חד חד ראוי להוציא דרכו אחד אחד אבר, ואין איפוא מכאן ראיה לשיטת ריש לקיש!

3 אמר ליה לו רבינא לרב אשי: ר' יוחנן שאמר כי המת שהתבלבלה צורתו מטמא באוהל. כשיטת מאן מי מן התנאים אמר את שיטתו זו — כשיטת ר' אליעזר. דתנן שכן שנינו במשנה במסכת אהלות, אפר אנשים שרופין, שאין בו אלא מגופות האנשים, בלא שהתערב בהם אפרם של עצים, מהו שיעורו לענין שיטמא באהל? ר' אליעזר אומר: שיעוריה שיעורו לטמא באהל הוא ברובע הקב. הרי שסובר ר' אליעזר שאף המת שהתבלבלה צורתו כגון אפר הנשרפים מטמא באוהל, וכמותו סובר ר' יוחנן.

4 ומבררים את דברי המשנה הללו: היכי דמי איך הוא בדיוק מצב זה של מת שנשרף ושלדו קיימת? אמר אביי: כגון ששרפו על גבי קטבלא עור מעובד וקשה, שאינו נשרף עם המת שעליו, שאף אם נשרף המת עליו צורתו וחיתוך איבריו ניכרים, רבא אמר: כגון ששרפו על גבי אפודרים אבן שיש. רבינא אמר: כגון שלא נשרף ממש, אלא דאיחרכי אחרוכי שנחרך המת, ולא נעשה אפר ממש, והשלד נשאר קיים.

5 א ועוד בענין דין המפלת, תנו רבנן שנו חכמים: המעוברת המפלת צורת יד חתוכה שאצבעותיה חתוכות, מופרדות וניכרות וכן אם הפילה רגל חתוכה — אמו טמאה לידה ככל היולדת עובר שנגמרה צורתו. ואין חוששין שמא מגוף אטום שלא נגמרה צורתו, שאין בו חלוקת איברים באו חתיכות אלה, והאשה טהורה. משום שרוב הנשים יולדות עובר שנגמרה צורתו, ואף במקרה זה יש לומר שבאה היד או הרגל החתוכה מולד שהיה שלם, ונמחה בלידה.

6 ובדינה של זו רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם: אף שיושבת היא ימי טומאה, כשאר יולדות, אין נותנין לה ימי טוהר כשאר יולדות, שאם ראתה בהם דם הריהי טהורה. מאי טעמא מה הטעם — אף שמניחים אנו כי באו החתיכות הללו מולד שהיה שלם, ואולם מאחר שאין אנו יודעים אם הפילה איברים נוספים מאותו ולד, ומתי הפילתם. וכלל הוא שאין ימי הטומאה והטהרה הניתנים ליולדת מתחילים אלא לאחר שהפילה רוב איבריו של העובר, משום כך אימא יש מקום לומר כי הרחיקה לידתה שכבר מזמן מרובה הסתיימה לידתה זו שהפילה רוב איברי העובר, וכבר הסתיימו להם ימי הטהרה.

7 מתיב מקשה רב יוסף מן המשנה להלן: המפלת ואין ידוע מה הפילה — תשב ימי טומאה וימי טהרה כמו ליולדת זכר ולנקבה. ואי סלקא דעתך, ואם עולה בדעתך לומר שבכל מקרה כהאי גוונא אימא כעין זה יש לומר: הרחיקה לידתה — לתני שישנה התנא במשנה זו מלבד שמחמירים בה ויושבת מן הספק ימי טומאה כיולדת נקבה שבועיים וימי טהרה כיולדת זכר שלושים ושלושה ימים בלבד, וגם שמחמירים בה כאילו לא ילדה כלל ויהא דינה אם רואה דם בימי טהרה אלה ככל נדה, שהרי אפשר שילדה מזמן, וכבר הסתיימו ימי טהרה. אמר

8 אביי בתשובה: אי תנא אם היה שונה גם שמחמירים בה לנדה, הוה אמינא הייתי אומר שכיון שמחמירים בה כנדה מן הספק, הרי זה איפוא משום שחוששים שמא לא ילדה כלל. ואם כן אף שהיא אכן מביאה מן הספק הזה קרבן ככל יולדת, ואולם יהא דינו של קרבן זה מן הספק שאינו נאכל שמא לא ילדה כלל ואינה חייבת בו. והרי חטאת העוף הבאה לקרבן יולדת נמלקת היא, ואם אין זה קרבן של חיוב, הרי זו נבילה האסורה באכילה. לכן קא משמע לן הוא משמיע לנו בכך ששמט מלהזכיר שמחמירים בה כנדה, שמביאה קרבן יולדת ודאי, שוודאי ילדה ולד, וקרבן זה דינו שנאכל.

9 ב אמר רב הונא: הוציא העובר את ידו ממעי אמו, ושב והחזירה — הוצאת יד זו נחשבת כלידה, ואמו טמאה בה טומאת לידה כיולדת ולד שלם. וטעמו של דבר, שכן נאמר בתמר אשת יהודה: "ויהי בלדתה ויתן יד" בראשית לח, כח.

10 מתיב מקשה על כך רב יהודה ממה ששנינו: הוציא העובר את ידו ממעי אמו — אין אמו חוששת בשל כך לנהוג כיולדת לכל דבר! אמר רב נחמן כהסבר לדברי רב הונא אלה: לדידי מיפרשא לי מיניה לי עצמי מתפרש לי ממנו, מדברי רב הונא, שזו כוונת דבריו: לחוש לנהוג כיולדת לענין ימי טומאה — אמנם חוששת, ואולם אף לתת לה ימי טוהר שתנהג כיולדת על סמך הוצאה זו — לא יהבינן לה אין אנו נותנים לה עד דנפיק רוביה שיצא רובו של הולד ממעי אמו.

11 ושואלים על הסבר זה: והא והרי "אין אמו חוששת לכל דבר" קאמר רב הונא אמר, ומשמע שאף לענין ימי טומאה אמר כן! אמר אביי הסבר זה בדברי רב הונא: אשה זו אמנם אינה חוששת לכל דבר — מדאורייתא מן התורה, אבל מדרבנן מדברי חכמים — הריהי חוששת. ושואלים על כך: והא קרא קאמר והרי מקרא הוא רב הונא אמר להביא ראיה לשיטתו שנחשבת זו ללידה! ומתרצים: מדרבנן מדברי חכמים הוא, וקרא והמקרא — אסמכתא בעלמא סמך בלבד הוא.

12 ג משנה האשה המפלת או היולדת טומטום שאין נראים בו סימני מין, של זכר או של נקבה וכן המפלת אנדרוגינוס שמצויים בו סימני מין של זכר ושל נקבה, כיצד תנהג בדין ימי טומאה וטהרה? — הריהי מחמירה לנהוג בעצמה הן כיולדת זכר והן כיולדת נקיבה, ותשב ימי טהרה כמו ליולדת זכר, שלושים ושלושה ימים בלבד, ואולם לענין ימי טומאה תשב כיולדת נקבה, שבועיים.

13 וכמו כן האשה היולדת תאומים, הולד האחד טומטום שאין מינו ברור והולד השני זכר ודאי, וכן אם ילדה ולד אחד שהוא אנדרוגינוס וולד שני שהוא זכר ודאי — תחמיר ותשב ימי טומאה וימי טהרה כמו ליולדת זכר ולנקבה. אבל אם ילדה האשה תאומים שהאחד מהם הוא טומטום והשני הוא נקבה, וכן אם ילדה תאומים שהאחד הוא אנדרוגינוס והשני הוא נקבה — תשב נקבה בלבד, שהרי אף אם הטומטום והאנדרוגינוס הינם זכרים, נכללים שבעת ימי טומאתם בתוך ארבעה עשר ימי טומאה שנוהגת בהם כיולדת נקבה, ושלושים ושלושת ימי טהרתם נכללים בתוך ששים וששה ימי הטהרה הנוהגים ביולדת נקבה.

14 יצא הוולד מן הרחם מחותך בשלבים, לא שלם אלא איבר אחר איבר, או שיצא כשהוא שלם אבל מסורס הפוך, לא דרך ראשו אלא דרך רגליו. משיצא רובו — הרי הוא נחשב כילוד לענין טומאת לידה. ואם הולד יצא כדרכו של ולד רגיל, דרך ראשו — אינו נחשב כילוד עד שיצא רוב ראשו. ואיזהו ומהו רוב ראשו? — משיצא פדחתו מצחו.

15 ד גמרא שנינו במשנתנו שאם הפילה האשה טומטום או אנדרוגינוס הריהי נוהגת לחומרא, כיולדת כזכר לענין ימי טהרה וכיולדת נקבה לענין ימי טומאה. וכן הדין ביולדת תאומים כשאחד מהם הוא טומטום או אנדרוגינוס. ושואלים: השתא עכשיו בענין היולדת טומטום לחודיה לבד וכן היולדת אנדרוגינוס לחודיה לבד אמר התנא במשנתנו שתשב לזכר ולנקבה, הדין גם ביולדת תאומים שאחד מהם הוא טומטום והאחר זכר, או ביולדת תאומים שהאחד מהם הוא אנדרוגינוס והאחר זכר מיבעיא נצרך לומר?

16 ומשיבים: איצטריך נצרך לומר זאת, משום שמהו דתימא שתאמר, היה מקום לומר כך: הואיל ואמר ר' יצחק: אם בשעת הזיווג האשה מזרעת תחלה — יולדת זכר, ואם האיש מזריע תחלה — יולדת נקבה, ומעתה אימא יש מקום לומר ביולדת תאומים שאחד מהם טומטום או אנדרוגינוס והשני זכר: מתוך דהאי שזה הוא זכר הרי הוכחה שהאשה היא שהזריעה תחילה, ואם כן יש מקום לומר שהאי נמי זה הולד הנוסף, הטומטום, הוא גם כן זכר, ותנהג איפוא האשה כדין יולדת זכר, לכן קא משמע לן הוא תנא חוזר ומשמיע לנו שאין אנו אומרים כן, אלא אימא יש מקום לומר ששניהם, הבעל והאשה, הזריעו בבת אחת, זו האשה שהזריעה גרמה לכך שיוולד הולד שמינו זכר, וזה הבעל שהזריע גרם לכך שיוולד הטומטום שמינו הוא נקבה, ולכן נוהגת האשה במקרה זה כיולדת זכר ונקבה.

17 ה ועוד בדיני הטומטום והאנדרוגינוס. אמר רב נחמן אמר רב: הטומטום והאנדרוגינוס שספק הוא מה מינם, אם זכר או נקבה, שראו זיבה שצבעה לובן הדומה לקרי, שהאיש נטמא בה, או שראו זיבה שצבעה אודם כדם נדות, שהאשה נטמאת בה, אם נכנסו למקדש — אין חייבין על כך להביא קרבן אם נכנסו בשוגג או מלקות אם התרו בהם ונכנסו במזיד משום איסור ביאת מקדש בטומאה, שהרי יתכן שלפי מינם טהורים הם. וכן אם נגעו בתרומה — אין שורפין עליהם את התרומה כדין כל תרומה שנטמאה, שהרי ספק הוא.

18 ואם הטומטום או האנדרוגינוס ראו לובן ואודם כאחד — אין חייבין על ביאת מקדש, אבל שורפין עליהם את התרומה, שהרי ודאי טמאים הם משום אחד מהמראות. וטעם הדבר שאין חייבים על ביאת מקדש, אף שבודאי טמאים הם, משום שנאמר במצוה זו: "מזכר ועד נקבה

19 תשלחו אל מחוץ למחנה תשלחום ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם" במדבר ה, ג, ומן הפירוט "מזכר ועד נקבה" למדים אנו שנוהג דין שילוח הטמאים מן המקדש דווקא במי שהוא זכר ודאי, ובמי שהיא נקבה ודאית, ולא במי שאינו כן, כגון טומטום ואנדרוגינוס.

20 ומציעים: לימא האם נאמר שמסייע ליה לו לדברי רב אלו ממה ששנינו בברייתא: טומטום ואנדרוגינוס שראו זיבה שמ ראה לובן או שמראה אודם ונכנסו למקדש קודם שנטהרו או אכלו קדשים — אין חייבין על ביאת מקדש ולא על אכילת קדשים, ואין שורפין עליהם את התרומה אם נגעו בה. ואולם אם ראו זיבה שמראה לובן ואודם כאחת — אף שאין חייבין על ביאת מקדש, אבל שורפין עליהם את התרומה, שהרי הם בודאי טמאים, בין אם הם זכר בין אם נקבה.

21 ומבררים: מאי טעמא מה הטעם של הלכה זו שבברייתא שאין חייבים על ביאת מקדש, אף שבודאי טמאים הם? לאו האם לא משום שנאמר "מזכר ועד נקבה תשלחו" — דווקא בזכר ודאי, ונקבה ודאית, ולא בטומטום ואנדרוגינוס, והרי זה כשיטת רב. אמר עולא: לא, אין מכאן סיוע לשיטת רב, שכן הא מני ברייתא זו כשיטת מי היא? — כשיטת ר' אליעזר היא,

22 דתנן שכן שנינו במשנה במסכת שבועות, ר' אליעזר אומר: נאמר בענין החייבים קרבן עולה ויורד: "או נפש אשר תגע בכל דבר טמא... או בנבלת שרץ טמא ונעלם ממנו" ויקרא ה, ב ויש לדייק: על העלם ידיעה לאחר שנגע בשרץ ונטמא וידע שנטמא, ובעת שנכנס למקדש נשכח ממנו הדבר הוא חייב קרבן עולה ויורד בטומאת מקדש וקדשיו, ואינו חייב קרבן על העלם מקדש שעמד להכנס למקדש מתוך ידיעה שזה מקדש, וכשנכנס נעלם ממנו שזה מקדש וכשיצא נזכר.

23 ובדומה לכך ר' עקיבא אומר: נאמר "ונעלם ממנו והוא טמא" שם — להדגיש: על העלם טומאה הוא חייב קרבן, ואינו חייב על העלם מקדש.

24 ואמרינן ואומרים אנו בבירור שיטות אלה: מאי בינייהו מה ההבדל המעשי ביניהם, שהרי שניהם מסכימים להלכה אחת? ואמר חזקיה: כשהיו לפניו שרץ ונבלה ונגע באחד מהם ואינו יודע במי איכא בינייהו יש ביניהם הבדל. ובכך נחלקו, שר' אליעזר סבר סבור שכדי לחייבו בקרבן בעינן צריכים אנו עד שידע תחילה בבירור אי אם בשרץ איטמי נטמא, אי אם בנבילה איטמי נטמא, ואם אינו יודע — אינו מביא קרבן זה. ואילו ר' עקיבא סבר סבור שכיון שידע שנטמא לא בעינן אין אנו צריכים שידע בדיוק באיזו טומאה נטמא.

25 ומכאן נסיק, לאו האם לא אמר ר' אליעזר התם שם בענין ידיעת טומאה כי כדי לחייבו קרבן בעינן צריכים אנו שידע אי אם בשרץ איטמי נטמא, אי אם בנבלה איטמי נטמא, הכא נמי כאן גם כן לענין חיוב קרבן כשרואה הטומטום או האנדרוגינוס זיבה בעינן צריכים אנו שידע אי אם בלובן איטמי נטמא, אי אם באודם איטמי נטמא. ולכן אינו חייב אף בראיית לובן ואודם כאחת, לשיטת ר' אליעזר.

26 אבל לשיטת ר' עקיבא, שאמר שמשום ידיעת הטומאה כשלעצמה מיחייב מתחייב, אף שאינו יודע בדיוק איזו טומאה היא זו, הכא נמי כאן גם כן, לעניין ראיית לובן ואודם כאחת, משום טומאה מיחייב מתחייב, אף שאינו יודע אם משום טומאת נקיבה או משום טומאת זכר.

27 ושואלים: ולשיטת רב שאינו חייב קרבן על ביאת מקדש ואכילת קדשים בראיית אודם ולובן, ואולם שורפים את התרומה שנגע בה, מאי שנא במה שונה ביאת מקדש שלא מתחייב בה קרבן — משום דכתיב שנאמר "מזכר ועד נקבה תשלחו" — זכר ודאי, נקבה ודאית, ולא טומטום ואנדרוגינוס.

28 אי הכי אם כך, את התרומה שנגע בה נמי גם כן שלא נשרוף אף לדעתו, שכך נדרוש לענין מגע תרומה של טומטום ואנדרוגינוס באופן דומה, דכתיב שכן נאמר בדין הטמאים: "זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע לטמאה בה. והדוה בנדתה והזב את זובו לזכר ולנקבה" ויקרא טו, לב—לג והרי פירוט זה בא ללמד שאין דינים אלה נוהגים אלא במי שהוא זכר ודאי, ובמי שהיא נקבה ודאית, ולא במי שהוא טומטום או אנדרוגינוס!

29 ומשיבים: המקרא ההוא מבעי ליה נצרך לו ללימוד אחר, וכדרשתו של ר' יצחק, שכן אמר ר' יצחק: הכתוב "לזכר" — בא לרבות את המצורע שהריהו מטמא באב הטומאה אדם וכלים אף למעינותיו מקורות נוזלים שבו, כרוקו ומי רגליו. וכן הכתוב "ולנקבה" — בא לרבות את המצורעת למעינותיה.

30 ושואלים: האי כתוב זה שבפרשת טומאת מקדש וקדשיו "מזכר עד נקבה תשלחו" שדרש בו רב שאין חייבים על כך אלא זכר ודאי ונקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס, נמי מבעי ליה גם כן נצרך לו לדרשה אחרת, והיא: שאין דין שילוח טמאים מן המקדש נוהג אלא במי שיש לו טהרה במקוה, פרט לכלי חרס שנטמא שאין לו טהרה במקוה, אלו דברי ר' יוסי, ואין מקום לדרשתו של רב מאותו כתוב!

31 ומשיבים: אם כן שהכתוב בא להשמיענו רק דרשת ר' יוסי, נכתוב רחמנא תכתוב התורה "אדם תשלחו", שדי בו כדי ללמדנו שאין כלי חרס בכלל שילוח. ומתוך שהרחיבה ואמרה "מזכר עד נקבה" הרי זה בא ללמדנו אף את דינו של רב.

32 וכי תימא ואם תאמר לדחות זאת: אי כתב רחמנא אם היתה כותבת התורה בלשון "אדם תשלחו" הוה אמינא הייתי אומר שאף כלי מתכות שנטמאו לא משולחים מן המקדש, שהרי לא אמר הכתוב דין זה אלא באדם, יש להשיב על כך: אף אם היה נאמר בכתוב "אדם תשלחו" לא הייתי ממעט כלי מתכות מדין שילוח, משום שדינם לענין זה מהכתוב בפסוק הקודם בפרשה זו: "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש" נפקא יוצא, נלמד, ואם כן פירוט זה האמור בפסוק הבא "זכר" ו" נקבה" למה לי, שהרי יכול היה הכתוב לומר בכללות "אדם" — הרי זה בא להשמיענו כדרשתו של רב, שאין טומטום ואנדרוגינוס בכלל זה.

33 ושואלים מעתה, אימא אמור שכוליה כל הכתוב רק להשמיענו כדרשתו של רב הוא דאתא שבא, ואין מקום לדרשתו של ר' יוסי! ומשיבים: אילו הכתוב בא רק לדרשתו של רב, אם כן, נכתוב תכתוב התורה "זכר נקבה תשלחו", מאי מה מלמדנו הכתוב "מזכר ועד נקבה" — התוספת "עד" באה ללמדנו שכל דבר טמא מזכר ועד נקבה, כל שיש לו טהרה במקוה, הרי הוא בכלל מצות שילוח.

34 ודנים בעיקר דינו של רב: אי הכי אם כך, שאין הטומטום והאנדרוגינוס בכלל המשולחים מהמקדש בטומאתם, ואין הם חייבים קרבן על כניסה למקדש בטומאה, כי איטמי כאשר נטמאו הטומטום והאנדרוגינוס לא רק בזיבה, אלא אף בשאר טומאות, וכגון בטומאת שרץ או בטומאת מת, שגם אז לא לישלחו לא ישולחו מהמקדש, ולא יתחייבו קרבן על כניסה בטומאתם למקדש. שהרי בפרשה זו ממנה למד רב את דינו, נזכרו טומאות שונות, כאמור: "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. מזכר ועד נקבה תשלחו אל מחוץ למחנה! ומשיבים: אמר קרא המקרא בפירוט "מזכר" — ללמדנו שאין הדברים אמורים אלא מטומאה הפורשת מן הזכר, שהיא הזיבה.

35 ושואלים עוד על דרשתו של רב: וכל היכא דכתיב מקום שנאמר "מזכר עד נקבה" למעוטי למעט טומטום ואנדרוגינוס הוא דאתא שבא והא גבי והרי אצל פרשת ערכין, דכתיב שנאמר "והיה ערכך "הזכר... חמשים שקל בשקל הקודש.

36 ואם נקבה היא והיה ערכך שלשים שקל" ויקרא כז, ג—ד, ותניא ושנויה ברייתא: "הזכר" — ולא טומטום ואנדרוגינוס. יכול לא יהא הטומטום והאנדרוגינוס בערך איש שהוא חמישים שקל, אבל יהא בערך אשה שהוא שלושים שקל? תלמוד לומר: "הזכר... ואם נקבה" — דינים אלו אמורים דווקא במי שהוא זכר ודאי, ובמי שהיא נקבה ודאית, ולא בטומטום ובאנדרוגינוס.

37 ויש לדייק: טעמא הטעם למעט טומטום ואנדרוגינוס הוא משום דכתיב שנאמר בפרשה זו "הזכר... ואם נקבה", שלכל אחת מהמלים הללו תוספת הבאה ללמד שנאמר "הזכר" ולא "זכר" בלבד, וכן "ואם נקבה" ולא "נקבה" בלבד, הא הרי שמהמלים "זכר" וכן "נקבה" כשלעצמן — הכתוב לא ממעט! ומשיבים: אין לדייק כן מדרשה זו שבפרשת ערכין, משום שדי ב"זכר" ו"נקבה" כשלעצמן ללמדנו שאין טומטום ואנדרוגינוס בכלל, אלא שבפרשת ערכין אין למדים מהן כשלעצמן משום שהכתוב ההוא מבעי ליה נצרך לו לעצם דין הערכין,