ביאור שטיינזלץ על נדה ל״ז

1 ומסופר כי מיד לאחר שנפטר רב אסי אזל הלך שילא בר אבינא ואמר לדביתהו לאשתו: צבית הואילי להכין לי זוודתא ציוד, תכריכים לקבורה, שאמות במהרה. וזאת על מנת שלא ליזיל ילך רב אסי ולימא ליה ויאמר לו לרב מילי עילואי דברים של גנות עלי, שלא שמעתי בקולו, וגרמתי בהקפדתי למותו של רב אסי. צביתה ליה זוודתא הכינה לו תכריכים, נח נפשיה נחה נפשו, נפטר שילא. והובילו לקבורה את מיטותיהם של רב אסי ושל שילא בר אבינא ביחד. חזו ראו המלווים את הנפטרים לקבורה דפרחא אסא מהאי פוריא להאי פוריא שפורח הדס ממיטה זו למיטה זו, שכך היה מנהג, להניח הדס על מיטתו של הנפטר. אמרי אמרו המלווים זה לזה: שמע מינה למד מכאן כי עבדו רבנן פייסא עשו החכמים פיוס, שלום ביניהם.

2 א ועוד בדין דם הבא מחמת קושי הלידה, שאינו מטמא בזיבה, אבל מטמא בנדה. בעי שאל רבא: הזבה המונה שבעה נקיים לזיבתה, וראתה דם — הריהי סותרת כל מה שמנתה עד אז, ומתחילה שוב למנות שבעה נקיים. ואולם אשה מעוברת זבה הסופרת שבעה נקיים לזיבתה, וכרעה ללדת, וראתה דם מחמת קושי הלידה מהו דינה לענין זה שתסתור בזיבה?

3 וצדדי השאלה: האם כל דבר המטמא סותר את מנין שבעה נקיים, והאי נמי ודם זה גם כן הריהו בגדר זה, שכן מטמא כימי נדה הוא, ועל כן סותרת מניינה. או דילמא שמא דווקא דבר הגורם לה להיות זבה, הוא הסותר את מניינה, והאי ואילו זה — לאו לא גורם טומאת זיבה הוא?

4 אמר ליה לו אביי: דין הראייה מאונס בזיבה יוכיח, שאינו גורם זיבה, שהרי אין הרואה מאונס נטמא בזיבה, ובכל זאת הזב המונה לטהרתו וראה באונס הריהו סותר מניינו!

5 אמר ליה לו רבא בדחיית ראיה זו: לאיי, האי נמי באמת, זה הרואה באונס לזיבתו גם כן גורם הוא לזיבתו, דתנן שכן שנינו במשנה במסכת זבים: מי שראה ראייה ראשונה של זיבה — בודקין אותו בשבע בדיקות שונות, כדי לדעת אם ראה ראייה זו מחמת אונס, ואז אינו נטמא בכך. וכן אם ראה ראייה שניה של זיבה — שוב בודקין אותו בבדיקות אלה. ואילו כשראה ראייה שלישית — אין בודקין אותו, שכן אף אם ראה באונס — הריהו נטמא בכך, הרי שראיית אונס בזב הינו גורם לזיבה.

6 שאלו אביי: ולשיטת ר' אליעזר המובאת באותה משנה, שאמר כי אף בשלישי בודקין אותו, הכי נמי כך גם כן תאמר שכיון שראייה מאונס לא גרים אינה גורמת טומאת זב, הוא גם לא סתר אינו סותר את מנין הימים שנמנו עד אז? אמר ליה לו: לר' אליעזר, הכי נמי כך גם כן שאין ראיית אונס סותרת.

7 ומביאים ראיה שלא כדברי רבא בהסבר שיטת ר' אליעזר, תא שמע בוא ושמע, ממה ששנינו בברייתא כי ר' אליעזר אומר שאף בשלישית בודקין אותו אם היתה ראייה זו באונס לענין חיוב הקרבן, ואולם בראייה רביעית שוב אין בודקין אותו. ובטעם דין הראייה הרביעית יש לומר: מאי לאו האם לא הכוונה היא לענין סתירה של מנין שבעת ימי נקיותו שהרי כבר התחייב בטומאת זיבה בבדיקה שלישית. ומכאן שלדעת ר' אליעזר אף ראייה מחמת אונס סותרת את מנין שבעת ימי נקיות הזב.

8 ודוחים: לא, אין מכאן הוכחה שאפשר לומר שמטרת הבדיקה הרביעית הוא לענין טמויה לההיא לטמא את אותה טיפה של הזב במשא שתטמא את הנושא אותה, וסבור ר' אליעזר שאין מקום לבדיקה זו, שהרי אף אם ראה באונס, מטמאת הטיפה את הנושא אותה.

9 ומציעים עוד פתרון לשיטת ר' אליעזר בראייה מחמת אונס, תא שמע בוא ושמע ממה ששנינו: בראייה שלישית, ר' אליעזר אומר שבודקין אותו, ואולם בראייה רביעית — אין בודקין אותו, וטעם הדבר: עיקרה של הבדיקה לענין חיובו בקרבן הוא שאמרתי ולא לסתירה, וראייה רביעית אינה אלא לענין סתירה. עולה מכאן שראיה זו שבאונס, אף שאינה מחייבת בקרבן, סותרת את מנין שבעת ימי נקיותו של הזב.

10 ומסכמים: אלא אכן לשיטת ר' אליעזר אמנם תפשוט מכאן שגם הדבר שאינו גורם לזב להיטמא בו, הריהו סותר את מנין ימי נקיותו. ואולם לשיטת רבנן חכמים מאי מה הוא הדין?

11 ומציעים פתרון, תא שמע בוא ושמע ראיה ממה דתני ששנה אבוה אביו של ר' אבין מדוע ראיית זיבה סותרת כל מנין שבעת ימי נקיותו של הזב ושלא כראיית קרי: מה כשם שגרם לו זובו טומאת שבעה ימים, לפיכך הזוב גורם לו גם כן להיות סותר את מנין שבעה. מה כשם שגרם לו קריו טומאת יום אחד בלבד, לפיכך ראיית קרי גם כן גורמת לו להיות סותר יום אחד בלבד.

12 ויש לברר: מאי מה הכוונה בזיבה הגורמת לטומאת שבעה? אילימא אם תאמר שהכוונה היא לזוב מתחילתו שמטמא שבעה ימים — האי זה ששונים אנו "מה גרם לו זובו שבעה" אינו מדויק שכן אין זה גרם בלבד אלא "מה זובו טמא שבעה" מבעי ליה נצרך לו לשנות, אלא לאו האם לא הכוונה היא לומר כי דווקא דבר הגורם כזוב לטומאה הוא הסותר מנין שבעת ימי נקיות. מה שאין כן דבר שאינו גורם לטומאת זיבה כדם קושי — אינו סותר מנין שבעה. ומסכמים: אכן שמע מינה למד מכאן שכך היא שיטת חכמים.

13 ולענין הלכה אמר אביי: נקטינן אוחזים אנו, כך מקובל בידינו כי אין דם קושי סותר מנין שבעה ימי נקיות בזיבה, וכשיטת חכמים. ואי משכחת ואם מוצא אתה תנא שאמר שדם קושי סותר מנין שבעה בזיבה — דעת התנא ההוא כשיטת ר' אליעזר היא.

14 ב ועוד בענין סתירת שבעת ימי נקיות של זיבה, תניא שנויה ברייתא, ר' מרינוס אומר: האשה הזבה הסופרת שבעה ימים לנקיותה, וילדה בתוך כך — אין הלידה סותרת במנין שבעת ימי נקיות של זיבה. ומעתה איבעיא להו נשאלה להם, לחכמים: מהו הדין לענין שאף תעלה תיכלל ימי טומאתה של היולדת בכלל שבעת ימי נקיות של זיבה? אביי אמר: הלידה אמנם אינה סותרת את מנין שבעת ימי זיבה, ואולם אינה עולה למנין שבעת ימי זיבה. ואילו רבא אמר כי הלידה אינה סותרת ואף עולה למנין שבעת ימי זיבה.

15 ומסבירים, אמר רבא: מנא אמינא לה מנין אומר אני, מה המקור לשיטתי זו — דתניא שכן שנויה ברייתא על הפסוק "וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר" ויקרא טו, כח. ומורה לנו הכתוב "אחר" — שיהא זה אחר שספרה הזבה לשבעת ימי הנקיות כולן, וללמדנו שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם.

16 ומעתה יש לומר: אי אמרת בשלמא זה נוח אם אומר אתה שהלידה עולה לשבעת ימי נקיותה — היינו זהו שאמרו שלא תהא מפסקת טומאה את שבעת ימי הנקיות, ואכן אין טומאת הלידה מפסיקה את שבעת ימי הנקיות. אלא אי אמרת אם אומר אתה שהלידה אינה עולה — נמצא איפוא שאפסיק ליה הפסיקה לה הלידה את רצף ימי הנקיות! ואביי אמר לך בדחיית דברי רבא: אין להביא מכאן ראיה, כיון שפירוש הדרשה "אחר לכולן" מתייחס רק להפסקה הבאה על ידי טומאת זיבה, וללמדנו שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהם.

17 חזר ואמר רבא: מנא אמינא לה מנין אומר אני, מה המקור לשיטתי זו — דתניא שכן שנויה ברייתא על הכתוב באותו הפסוק "ואם טהרה מזובה וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר", ובא הכתוב "מזובה וספרה לה" למעט: נדרשת היא לספור שבעה ימים דווקא מזובה, ולא מנגעה, שאם הצטרעה זבה זו, הריהי סופרת שבעת ימים לזיבתה, אף שטמאה היא בטומאת הצרעת. וכן ממעט הכתוב "מזובה וספרה לה" למעט: נדרשת היא לספור שבעה ימים דווקא מזובה, ולא מלידתה. שאין ימי טומאת הלידה סותרים את מניינה. בדחיית דברי רבא, כי מכתוב זה תני חדא שנה דרשה אחת, "מזובה" ולא מנגעה, ולא תתני תשנה דרשה נוספת מכתוב זה "מזובה" ולא מלידתה.

18 ורבא מה משיב הוא על דברי אביי אלה — האי מאי זה מה ענינן? שאין לומר כדברי אביי, שהרי אי אמרת בשלמא זה נוח אם אומר אתה את הדרשה "מזובה" ולא מלידתה, מבינים אנו מדוע הובאה יחד אתה גם הדרשה "מזובה" ולא מנגעה. שכן איידי דאצטריך ליה מתוך שהוצרך לו להביא מיעוט זה לענין לידה, תנא שנה גם את המיעוט הזה לענין נגעה, אטו אגב שהובא המיעוט לענין לידה. אלא אי אמרת אם אומר אתה רק את הדרשה "מזובה" ולא מנגעה, ובלא הדרשה "מזובה ולא מלידתה" — מה מקום להביא דרשה זו, שהרי האי זה מהכתוב "וכי יטהר הזב מזובו" שם יג נפקא יוצא, נלמד הדבר, ובאופן זה: "מזובו" ולא מנגעו!

19 ואביי, מה משיב הוא על דברי רבא אלה — יש צורך בשני הלימודים הללו שבענין הנגע, חד אחד בזב, וחד ואחד בזבה. וצריכי וצריכים הם שייאמרו שניהם, משום דאי כתב רחמנא שאם היתה כותבת התורה

20 בזב בלבד, ולא בזבה — היה מקום לומר שדווקא בזב הקלה התורה, משום שבכלל דינו קל מדין הזבה, שהרי הזב לא מטמיא בראיית זוב באונס. אבל זבה שהחמיר בה הכתוב, דמטמא שנטמאת אף בראיית אונס — אימא אומר שלא נאמרה בה הלכה זו שסופרת שבעה לנגעה. לכך צריכא צריך לימוד נוסף לעניינה של הזבה.

21 ומן הצד האחר, אי כתב רחמנא אם היתה כותבת התורה הלכה זו בזבה בלבד, ולא בזב — היה מקום שבזבה הקלה התורה, משום שדינה קל מדינו של הזב, שהרי הזבה לא מטמיא אינה נטמאת בשלוש ראיות ביום אחד כדרך שהיא נטמאת בראייה רצופה של שלושה ימים, אבל זב שמטמא בשלוש ראיות אפילו ביום אחד כדרך שהוא נטמא בראיית שלושה ימים — אימא אומר שלא נאמרה בו הלכה זו שסופר שבעה ימים לנגעו. לכך צריכא צריך לימוד נוסף לזב.

22 ובהסבר שיטתו אמר אביי: מנא אמינא לה מנין אומר אני, מה המקור לשיטתי זו — דתניא שכן שנויה ברייתא: מה שנאמר בטומאת לידה "כימי נדת דו‍תה תטמא" ויקרא יב, ב בא לרבות שהיולדת מטמאת אף את בועלה, כדרך שמטמאתו הנדה.

23 ועוד נלמד מהכתוב "דו‍תה תטמא" — שאף שנאמר בטומאתה לשון ימים "כימי נדת", למדים אנו מכאן לרבות אף את הלילות בטומאה זו. ועוד למדים מן הכתוב "דו‍תה תטמא" — לרבות את היולדת בזוב, שצריכה שתשב שבעה נקיים.

24 ונברר: מאי לאו האם אין הכוונה לומר שצריכים שבעת ימי נקיותה של הזבה להיות נקיים מימי טומאת לידה. והרי שאין ימי טומאת לידה עולים לימי שבעת ימי נקיות של זיבה, וכשיטתי. ודוחים: לא, אין זו ראיה לשיטת אביי, שהרי אפשר לומר שכוונת דרשה זו שצריכים שבעת ימי הנקיות להיות נקיים מדם, ואין ללמוד מכאן לימי טומאת לידה שלא ראתה בהם דם.

25 חזר ואמר אביי: מנא אמינא לה מנין אומר אני, מה המקור לשיטתי — דתניא שכן שנויה ברייתא: בכתוב בענין טומאת לידה "כימי נדת דותה תטמא" השווה הכתוב את דין טומאת הלידה לדין טומאת הנדה, ללמדנו: כדינם של ימי נדתה, כך הוא דינם של ימי לידתה. מה ימי נדתה — אין ראוין לזיבה שהרי אין זיבה אלא באחד עשר הימים שלאחר שבעת ימי נדה, ונמצא איפוא כי אין אפשרות שתהא ספירת שבעה ימי נקיים של זיבה עולה מהן מימי נדות. מעתה נלמד כי אף ימי טומאת לידתה, שאין הם ראוין לזיבה שהרי אין דם לידה מטמא בזיבה, הריהם כימי נדות — אין ספירת שבעה ימי נקיות של זיבה עולה מהן.

26 ושואלים: ורבא, הסבור שימי טומאה עולים לספירת שבעה נקיים של זב, מה הוא משיב על הדברים שבברייתא? — לדעתו הא מני ברייתא זו כשיטת מי היא? כשיטת ר' אליעזר היא, שאמר כי ימי טומאת הלידה לא רק שאינם עולים למנין שבעת ימי נקיים של הזבה, אלא מסתר נמי סתרה לסתור גם כן סותרת היא את מנין השבעה.

27 ודנים עתה בדברי הברייתא המשווה את דינם של ימי טומאה לדינם של ימי נדות, שבאלה ובאלה אין דין זיבה, ותוהים על כך: וכי דנין למדים דינו של דבר שאפשר הוא שיתרחש במציאות כלידה, שיכולה היא להתרחש בתוך ספירת שבעה נקיים של זיבה מדינו של דבר שאי אפשר לו שיתרחש במציאות כנדה, שהרי אין נדות חלה בימי ספירה זיבות?

28 אמר רב אחדבוי בר אמי: ברייתא זו כשיטת ר' אליעזר היא, שאמר כי דנין דבר שאפשר מדבר שאי אפשר. ורב ששת אמר הסבר אחר: אף שכלל הוא שאין למדים דבר שאפשר מדבר שאי אפשר, ואולם בענייננו אין אומרים כן, כיון שעל כרחך הקישן הכתוב לשתי טומאות אלה, של לידה ושל נדה, זו לזו, כאמור בפסוק, ובדבר הנלמד בהיקש למדים גם אפשר משאי אפשר. איכא דאמרי יש שאומרים כך את שני ההסברים הללו, בשינוי שם, אמר רב אחדבוי בר אמי, אמר רב ששת: ר' אליעזר היא, שאמר דנין אפשר משאי אפשר, ואילו רב פפא אמר: על כרחך הקישן הכתוב.

29 א שנינו במשנתנו שאם היולדת קשתה ללדת וראתה דם שלשה ימים בזה אחר זה, בתוך אחד עשר ימי זיבה, ולאחר מכן שפתה נרגעה ממכאוביה במשך יממה מאז ראתה דם, וילדה — אין דם זה נחשב כדם קושי שאינו מטמא בטומאת הזיבה, אלא הריהו כשאר דם זיבה. שכיון ששפתה ודאי אין זה דם קושי. ועוד שנינו כי די שתשפה מן הצער במשך יממה לפני הלידה, כדי שתיחשב זבה בראיית דם, ואין צורך שתשפה אף מן הדם. ולכך, אם שפתה מצער הלידה, יש בדבר כדי ללמד שאין זה דם קושי, ולכך הריהי נעשית זבה.

30 ובעקבות הדברים הללו איבעיא להו נשאלה להם, לחכמי בית המדרש שאלה זו: האשה ששפתה גם מזה מצער הלידה וגם מזה מדם מהו דינה? — נחלקו חכמים בדבר. רב חסדא אמר: מאחר ששפתה מצער הלידה, הרי זה מוכיח שאין זה דם קושי, ולכך הריהי טמאה בזיבה. ואילו ר' חנינא אמר כי מאחר ששפתה גם מן הדם, התברר איפוא כי דם הקושי מחמת הלידה בא, ולכך הריהי טהורה.

31 אמר ר' חנינא בהסבר שיטתו: משל למה הדבר דומה? למלך שיצא מארמונו, ובתחילה חיילותיו מקדימים ויוצאים לפניו, והוא בא אחריהם. ואף שאין המלך מהלך אתם, בידוע הוא שחיילותיו של מלך הן. וכיוצא בדבר בענייננו, שאף ששפתה היולדת מצערה ומדמה — הדם שראתה לפני הלידה, בידוע הוא שדם לידה הוא, וטהורה היא מזיבה.

32 ואילו רב חסדא אמר כשאף הוא מתייחס בדבריו למשל זה: אכן לפני בואו של המלך יוצאים חיילותיו, ואולם לאחריהם כל שכן דבעי נפיש שצריך יותר חיילות טפי רבים המלווים את המלך בבואו, ומשלא באו חיילים רבים ונוספים מיד לאחריו, ודאי אינם מחיילותיו. ולענייננו כיון שלאחר שהצטערה וראתה דם, שפתה במשך יממה, אף שלאחר אותו יום ראתה דם הרי זה מלמד שאין הוא קשור ללידה, אלא הריהו כשאר דם זיבה, וטמאה היא.

33 ומקשים על דברי רב חסדא: תנן שנינו במשנתנו עוד שר' יהושע אומר בהגדרתה של שפיית יממה זו, שהריהי נחשבת כשפייה רק כאשר היתה מתחילת הלילה ועד סוף היום שלאחריו, והרי זו יממה כדרך שיום השבת הריהו לילי שבת ויומו. וכן שאין השפייה נחשבת כהפסקה אלא כששפתה מן הצער ולא מן הדם. ויש לדייק בדברים אלה: טעמא הטעם, הסיבה שהריהי טמאה בשפייה זו — משום ששפתה מן הצער ולא מן הדם, הא הרי נלמד מכאן שאם שפתה מזה ומזה — הריהי טהורה, וכשיטת ר' חנינא, והרי זו תיובתא קושיה חמורה על שיטת רב חסדא.

34 ודוחים: אמר לך יכול לומר לך רב חסדא שכוונת המשנה: לא מבעיא אין צורך להשמיענו בזמן ששפתה מזה ומזה — שטמאה היא, דפסקי להו שהרי פסקו להם, שאין נראים כלל החיילות של המלך לגמרי כדרך משלו של ר' חנינא, שאין לא צער ולא דם. אבל בזמן ששפתה מן הצער ולא שפתה מן הדם, אימר אומר, יש מקום לומר: כי היכי כמו שמדם היא לא פסקה — מקושי הלידה היא נמי גם כן לא פסקה, והא וזה שהיא לא חשה בצער — תונבא בעלמא טשטוש כללי הוא דנקט לה שאחז אותה, שכאבי הלידה גרמו לה לחולשה כללית, עד שאין היא חשה בצער הלידה, ותהא טהורה. לכך קא משמע לן הוא ר' יהושע משמיע לנו שכיון ששפתה מצער, הרי זה מוכיח שאין זה מכלל דם קושי הלידה, ודם זה מטמאה בזיבה.

35 ומקשים עתה על דברי ר' חנינא: תנן שנינו במשנתנו שאם קשתה שלשה ימים בתוך אחד עשר יום של הימים הראויים לזיבה, ולאחר מכן שפתה מעת לעת וילדה — הרי זו נחשבת כיולדת בזוב.

36 ויש לברר את הדברים הללו: היכי דמי איך בדיוק היה הדבר? אילימא כדקתני אם תאמר כמו ששנינו ששפתה מצערה, אך המשיכה בראיית דם — למה לי לומר שקשתה שלש ימים, והרי בתרי בשני ימים בקושי וחד ויום אחד בשופי סגי די, שהרי גם ביום שנרגעה מהצער, עדיין רואה היא בו דם!

37 אלא לאו הכי קאמר האם לא כך אומרת המשנה: קשתה שלשה ימים, ושפתה מזה ומזה מצערה ומראיית דם, או שקשתה שנים ימים ושפתה מעת לעת מצערה — הרי זו נחשבת יולדת בזוב, שלא כשיטת ר' חנינא, ותיובתא וקושיה חמורה היא על ר' חנינא!

38 ומשיבים: אמר לך יכול לומר לך ר' חנינא: לא, אלא לעולם נלמד בה כדקתני כפי שהיא שנויה, שראתה דם במשך שלושה ימים בצער, ולאחר מכן שפתה מצערה והמשיכה לראות דם. ואשר לשאלה מה מלמדנו דבר זה — הא קא משמע לן דבר זה משמיעה לנו המשנה דאף על גב שאף על פי שמתחיל קישוי בתחילתו של היום השלישי, ולאחר מכן שפתה מצערה מעת לעת, והמשיכה לראות דם — הריהי טמאה, ובאו הדברים ללמדנו: לאפוקי להוציא משיטתו של ר' חנינא בן ר' יהושע בדף הקודם הסבור כי בכל מקרה של זו שראתה דם שלושה ימים בימי זיבתה, ואולם ביום השלישי חשה בצער לידה אף לזמן קצר, ואף שחזרה לאחר מכן ולא חשה בקושי הלידה במשך יממה, שאינה נחשבת יולדת בזוב.

39 ב עוד שנינו במשנתנו: למשך כמה זמן היא קשויה של היולדת? ר' מאיר אומר: אפילו ארבעים וחמישים יום לפני הלידה. ותוהים על לשון הדברים: השתא עכשיו שאמרת שבחמשים ימים הריהי מקשיא מקשה ללדת, שהריהי מקשה אף בארבעים ימים מיבעיא צריך לומר? אמר רב חסדא: לא קשיא אין זה קשה: כאן שאמרו במשנה שקישויה הוא חמישים יום — הרי זה ליולדת החולה, ואילו כאן שאמרו שקישויה אפילו ארבעים יום — הרי זה ליולדת הבריאה.

40 ג ועוד בדינה של המקשה שאינה נטמאת בזיבה, אמר ר' לוי: אין הולד הנולד בלידה שלאחר הקישוי מטהר את אמו מלהיחשב זבה, אלא רק אם ראתה דם באחד עשר הימים הראויין להיות בהן זבה, ולא אם ראתה בימים הראויים לנדות, ובאים לפני אחד עשר ימי הזיבה ולאחריהם. ואילו רב אמר כי אפילו אם ראתה בשבעת הימים הבאים לאחר אחד עשר ימי הזיבה וראויין לספירת זבה ולהיטמא בטומאת נדה — אין היא נטמאת בזיבה. אומר רב אדא בר אהבה: ולטעמיה ולטעמו, לשיטתו של רב,