ביאור שטיינזלץ על נדה נ״ט

1 ממה ששנינו: היו עליה על גוף האשה או על חלוקה טיפי דמים ששיעורן למטה קטן, וכן טיפי דמים ששיעורן למעלה גדול — הריהי תולה את טיפות הדם הללו כמי שבאו אליה מבחוץ, ואף בטיפת דם העליון בשיעור הגדול ביותר שהוא עד כגריס. מאי לאו האם לא הכוונה היא שאף כגריס עצמו נחשב כמלמטה קטן, שאין הוא נחשב כיותר מכגריס, והרי זו קושיה על דברי רב הונא. ודוחים: לא, כוונת הדברים שכגריס עצמו נחשב כמלמעלה כגדול, כיתר מכגריס.

2 א איתמר נאמר: אם נמצא עליה כתם ששיעורו הוא כגריס ועוד משהו שכיון ששיעורו יותר מכגריס אינה תולה אותו בדם מאכולת ובאותו עוד היתה רצופה מרוחה בו מאכולת מעוכה. מה דינה של אשה זו? ר' חנינא אומר: הריהי טמאה, שאין תולים שבא מדם מאכולת. ואילו ר' ינאי אומר: הריהי טהורה, שתולים שבא מדם מאכולת. ומסבירים את שיטותיהם: טעמו של ר' חנינא האומר שהריהי טמאה: כי תליא כאשר תולה האשה כתם בדם מאכולת — הרי זה דווקא בכתם ששיעורו הוא עד כגריס, ואילו בכתם ששיעורו הוא כגריס ועוד — לא תליא אין תולה.

3 וטעמו של ר' ינאי האומר שהריהי טהורה: הני מילי דברים אלה שאין תולה בכתם ששיעורו כיתר מכגריס הריהם דווקא היכא היכן, במקרה שלא רצופה בו בכתם הזה מאכולת, אבל היכא היכן שרצופה בו מאכולת — מוכחא מילתא דהאי מוכח הדבר שזה הועוד דם מאכולת הוא, שהרי רואים אנו את המאכולת מרוחה עליו. ולגביו אין ספק מה מקורו. מעתה, פש ליה נשאר לו בכתם זה שיש ספק באשר למקורו, רק שיעור כגריס, ובזה נאמר: כיון דבעלמא שבסתם כתם ששיעורו הוא כגריס — הריהי תליא תולה במאכולת, הכא נמי כאן גם כן — הריהי תליא תולה באחרת.

4 ב למעלה הובאה מחלוקת ר' חנינא ור' ינאי בדין אשה שנמצא עליה כתם ששיעורו הוא כגריס ועוד, ועל אותו חלק הנוסף לכגריס היתה מרוחה מאכולת. ולענין מחלוקת זו מביאים עוד. בעי שאל ר' ירמיה: נתעסקה האשה בדבר ששיעורו הוא כגריס, וכגון בדם צפור או בקילור, ואחר כך נמצא עליה כתם ששיעורו הוא בכגריס ועוד משהו, מהו דינה של אשה זו? ומפרט ר' ירמיה את שאלתו: תבעי תישאל השאלה לר' חנינא שאמר במקרה המדובר למעלה כי הריהי טמאה, וכן תבעי תישאל השאלה לר' ינאי שאמר במקרה המדובר למעלה כי הריהי טהורה.

5 ומסביר את דבריו: תבעי תישאל השאלה לר' חנינא — עד כאן לא שמענו כי קאמר אמר ר' חנינא התם שם, במקרה המדובר למעלה שהריהי טמאה — אלא משום שלא נתעסקה האשה במאכולת. שאין מקום לתלות במאכולת את הכתם. אבל הכא כאן שנתעסקה בדבר שיש לתלות בו — הריהי תליא תולה? ונמצא לפי צד זה של הבעיה, שהכל מודים במקרה זה שהריהי טהורה. ומן הצד האחר יש לומר: או דלמא שמא, אפילו לר' ינאי שאמר במקרה המדובר למעלה שהריהי טהורה — הני מילי דברים אלה אמורים רק היכא היכן, במקרה שרצופה בו מאכולת, אבל היכא היכן שאין רצופה בו מאכולת — לא תליא אינה תולה, ונמצא לפי צד זה, שהכל מודים במקרה זה שהריהי טמאה.

6 ומציעים: תא שמע בוא ושמע פתרון לבעיה ממה ששנינו: אם נתעסקה האשה בדבר שיש בו מהצבע האדום — אין היא תולה בה כתם שצבעו שחור לומר שמאותו דבר אדום בא כתם זה. וכן אם התעסקה בדבר ששיעורו מועט — אין היא תולה בו כתם ששיעורו הוא מרובה. ויש לברר: היכי דמי כיצד בדיוק מדובר במקרה זה שהתעסקה בדבר ששיעורו הוא מועט ומצאה כתם ששיעורו מרובה? לאו כי האי גוונא האם לא כעין זה, כבעייתו של ר' ירמיה, שהתעסקה בדבר ששיעור דמו כגריס ונמצא עליה כגריס ועוד?! ושנינו שבאופן זה אין היא תולה בדבר שהתעסקה בו.

7 ודוחים את הפתרון המוצע: לא, מדובר באופן אחר: כגון שנתעסקה בכגריס, ונמצא עליה לאחר מכן כתם ששיעורו שני גריסין ועוד. שבאופן זה, אין היא תולה את הכתם בדבר שהתעסקה בו. ומקשים: אי הכי אם כך מדובר, מאי למימרא מה חידוש בא זה לומר? והרי ברור שאין מקום לתלות בדבר שהתעסקה בו קודם לכן, שהרי שיעורו כגריס בלבד, ועדיין יש כתם בשיעור כגריס ועוד שאין במה לתלות אותו!

8 ומשיבים: חידוש יש בדבר, שכן מהו דתימא שתאמר, היה מקום לומר, שקול קח כגריס דם צפור שהתעסקה בו קודם — שדי בי מצעי השלך אותו תוך האמצע, של שני גריסי הכתם הנמצא. ומעתה נאמר: זיל הכא לך לכאן, לכגריס כתם שבצד זה — ליכא שיעורא אין כאן שיעור המטמא שהרי כשיעור זה הריהי תולה, וכמו כן לענין כגריס כתם שבצד האחר, זיל הכא לך לכאן, לכגריס הכתם השני — ליכא שיעורא אין כאן שיעור המטמא. לכך קא משמע לן הוא משמיע לנו שאין אומרים כן, והריהי טמאה באופן זה.

9 ג ומביאים עוד מענין זה, אמר רבא: נמצא עליה כתם מדבר הבא ממין אחד כגון שרף של שקמה, או קילור. ואחר כך מצאה על חלוקה כתם — אף שאין מראהו של הכתם דומה לאותו המין, הריהי תולה בו. וכך הוא הדין, אפילו היו אלה כתמים של כמה מינין השונים בצבעם מצבע הכתם שבא מאותו מין. מיתיבי מקשים על דברי רבא ממה ששנינו: נתעסקה באדום — אין תולה בו שחור! ומשיבים: מקרה זה שנתעסקה הריהו שאני שונה מדינו של רבא. שכיון שהתעסקה בדבר שצבעו אדום — אין מקום לתלות בו את כתם הצבע השחור שמצאה, ואולם בענייננו אין מדובר באופן שהתעסקה במין האחר.

10 איכא דאמרי יש שאומרים באופן זה את דברי הסוגיה הזו. ובאופן זה, אמר רבא: נתעסקה במין אחד — הריהי תולה בו, אפילו היו אלה כתמים של כמה מינין השונים בצבעם מצבעו של אותו מין. מיתיבי מקשים על דברי רבא ממה ששנינו: נתעסקה באדום — אין תולה בו שחור! ומשיבים: כי קאמר כאשר אמר רבא את דבריו, הרי זה רק באופן דאתעסקה שהתעסקה לפני כן בתרנגולת שנשחטה, דאית שיש בה בתרנגולת כמה מיני דמא דם, ולכך הריהי תולה בו כתמים ממינים שונים.

11 ד שנינו במשנתנו מעשה באשה שטיהרה ר' עקיבא, לפליאת תלמידיו, וטעמו: משום שלא גזרו חכמים את גזירתם בטומאת הכתם להחמיר אלא להקל. ומקשים: והתניא והרי שנויה ברייתא: לא אמרו חכמים את הדבר גזירת כתמים להקל, אלא להחמיר!

12 אמר רבינא: אין להקשות מכאן על דברי ר' עקיבא, שכן כך היא כוונת דברי הברייתא: זה שגזרו חכמים על טומאת הכתמים להחמיר על דין תורה שאין אשה נטמאת אלא בדם היוצא בהרגשת הגוף — הרי זה נועד כדי שלא יבואו אנשים להקל על דברי תורה בדינה של נדה מדין תורה, אלא להחמיר על דברי תורה באה גזירת חכמים זו. ואולם טומאת כתמים עצמן הריהי דרבנן מדברי חכמים, ולכך מקלים בה, לתלות את הכתם בכל דבר, וכדרך שנהג ר' עקיבא.

13 ה עוד שנינו במשנתנו: עד מטלית בדיקה שהוא נתון תחת הכר, ובבוקר נמצא עליו כתם דם, שאמר ר' אליעזר בר' צדוק כי אם הכתם עגול — הריהי טהורה, ואם מוארך — הריהי טמאה. ובענין זה איבעיא להו נשאלה להם, לחכמים: מי פליגי רבנן עליה האם חלוקים חכמים עליו, על ר' אליעזר בר' צדוק בדין הזה, או לא?

14 ומציעים: תא שמע בוא ושמע פתרון לשאלה ממה ששנינו בברייתא: כתם שמראהו ארוך — מצטרף לכשיעור כגריס ועוד, והריהי טמאה. ואילו טפין טפין — אין מצטרפין. ויש לברר: מני כשיטת מי היא ברייתא זו? אי אם כשיטת ר' אליעזר בר' צדוק — למה לי צירוף לכגריס ועוד כדי לטמא בכתם הארוך, האמר הרי אמר ר' אליעזר בר' צדוק כי כתם משוך כל שהוא — הריהו טמא!

15 אלא לאו האם לא הרי זו כשיטת רבנן חכמים, ושמע מינה למד מכאן כי פליגי חלוקים חכמים על ר' אליעזר בר' צדוק. ודוחים את הראיה: לא, אין ללמוד כך, שכן יש מקום לומר כי לעולם ברייתא זו הריהי כשיטת ר' אליעזר בר' צדוק, ואשר לשאלה מדוע נצרכים אנו לענין הצירוף, שהרי ר' אליעזר בר' צדוק אמר שכתם המשוך כל שהוא הריהו טמא — כי כאשר אמר ר' אליעזר בר' צדוק את שיטתו זו, אין זה אלא דווקא בכתם הנמצא על עד בדיקה. אבל בסתם כתם — לא אמר כן שיהא הכתם המשוך טמא, אלא באופן שהוא מצטרף לכגריס ויותר.

16 ומציעים עוד: תא שמע בוא ושמע פתרון לבעיה זו ממה שאמר רב יהודה אמר שמואל כי הלכה היא כר' אליעזר בר' צדוק. ומתוך שאמר בלשונו שהלכה כמותו — מכלל הדברים נלמד דפליגי שחלוקים עליו חכמים בדבר זה. ומסכמים: אכן שמע מינה

17 א משנה האשה שהיא עושה את צרכיה בהטלת מי רגלים, וראתה בתוך מי הרגלים דם, ואין זה ברור אם בא הדם מן המקור והריהי טמאה בו, או מפצע המצוי בה באותו המקום, ואין היא נטמאת בו. מה דינה? ר' מאיר אומר: תלוי הדבר באופן בו היא הטילה את מימיה, שאם הטילתם כשהיא עומדת — הריהי טמאה, שכן באופן זה יתכן שבא הדם מן המקור. ואולם אם הטילתם כשהיא יושבת — הריהי טהורה, שכן ברור לנו שלא בא הדם מן המקור, אלא מפצע שיש בה. ר' יוסי אומר: בין כך ובין כך, בכל האופנים בהם הטילה את מימיה רגליה, ומצאה בהם דם — הריהי טהורה, שאין דם זה בא מן המקור.

18 ועוד הלכה בדומה לכך: איש ואשה שעשו שניהם את צרכיהן בהטלת מי רגלים לתוך הספל, ונמצא דם על המים שבספל זה. מה דינם? ר' יוסי מטהר את האשה. שהרי כפי ששנינו מקודם סבור ר' יוסי שאף באשה העושה את צרכיה לבדה, ומצאה דם, שהריהי טהורה בכל דרך בה הטילה את מימיה. והגם שאין זה אלא ספק אחד: אם בא הדם מן המקור או מפצע. ומעתה, ודאי שכך הוא הדין כששניהם הטילו את מימיהם, שהרי זה ספק כפול: שמא בא הדם מן האיש או מן האשה. ואף אם נאמר שבא הדם מן האשה, ספק הוא אם בא הדם מן המקור או מפצע שבה. ואילו ר' שמעון מטמא את האשה. וטעמו: שאין דרך האיש להוציא דם, אלא שחזקת דמים שהריהם באים מן האשה, ואף כאן ודאי שבא הדם מן האשה. ומעתה, אין לפנינו אלא ספק אחד, אם בא הדם מן המקור או מפצע שבה. ובספק שכזה מטמא ר' שמעון וכשיטת ר' מאיר הנזכרת למעלה.

19 ב גמרא שנינו במשנתנו כי ר' מאיר מבחין בדין האשה שמצאה דם במי רגליה בין כשעשתה האשה צרכיה בעמידה לבין כשעשתה צרכיה בישיבה. ושואלים: מאי שנא במה שונה, נבדל הדין כשעשתה צרכיה כשהיא עומדת, שהדם טמא — משום דאמרינן שאומרים אנו כי באופן שכזה, מי הרגלים הדור חזרו, חדרו למקור, ומשם הם שבו ואייתי והביאו אתם דם. מעתה, אף כשעשתה צרכיה כשהיא יושבת נמי נימא גם כן נאמר כי מי רגלים הדור חזרו למקור ואייתי והביאו דם, ותיטמא האשה גם באופן זה!

20 אמר שמואל בהסבר הדברים: מדובר במשנתנו כשעושה צרכיה בישיבה, ואת מי רגליה הריהי מזנקת מזרימה בקילוח רצוף בלא לחץ, ובאופן שכזה אין אפשרות שיחזרו מי הרגלים אל המקור. ואולם העושה צרכיה בעמידה, אין היא מזנקת את מימי רגליה, אלא הריהם שותתים ממנה, תוך התאמצותה, ובאופן זה יש אפשרות שיחזרו מימי הרגלים אל המקור. ומקשים: במזנקת נמי גם כן מדוע מטהר אותה ר' מאיר כשעושה צרכיה בישיבה, והרי קיים החשש דלמא בתר שמא אחר שתמו מיא אתא המים, בא דם מהמקור מכח עצמו, ולא כנישא על מימי הרגלים, וזרם הדם אל תוך מי הרגלים, והרי זה דם טמא?

21 אמר ר' אבא בתשובה: אין מקום לחשש זה, שכן במשנתנו מדובר במקרה שיושבת האשה על שפת הספל, ומזנקת ומטילה מימיה בקילוח הישר בתוך הספל, ונמצא דם בתוך הספל. שאם איתא דבתר יש מקום לומר שלאחר שתמו מיא אתא המים בא הדם — על שפת הספל איבעי ליה לאשתכוחי צריך היה לו, לדם להימצא. ומאחר ונמצא הדם בתוך הספל, הרי זו ראיה שהגיע אל תוך הספל על ידי מימי הרגלים. ומאחר שהיו אלה מימי רגלים שבקילוח — לא מן המקור בא דם זה.

22 ובסיכום הדברים, אמר שמואל, ואמרי לה ויש האומרים אותה שנמסרה הלכה זו כך, אמר רב יהודה, שכך אמר שמואל: הלכה כר' יוסי. וכן אורי ליה הורה לו ר' אבא לחכם הנקרא קלא שברר אצלו הכרעת הדין מהי, והשיבו כי הלכה כר' יוסי.

23 ג שנינו עוד במשנתנו כי בזמן שאיש ואשה עשו שניהם את צרכיהם אל תוך הספל, ונמצא בו דם, לדעת ר' יוסי הריהי טהורה ולדעת ר' שמעון הריהי טמאה. ובענין זה איבעיא להו נשאלה להם, לחכמים שאלה זו: איש ואשה שעשו צרכיהם אל תוך ספל אחד כשהם עומדין, ונמצא דם בתוך הספל, מה לי ההלכה במקרה זה לפי השיטה שאמר ר' מאיר בענין דומה במשנתנו?

24 וצדדי השאלה: כי כאשר אמר ר' מאיר את דינו אמר זאת רק באשה העושה צרכיה בעמידה, שכן אין זה אלא בחד ספקא בספק אחד, אם בא הדם מהמקור או מפצע שבה. שהרי ברור הוא הדבר שבא הדם ממנה. אבל במקרה שיש בו ספק ספקא ספק שבספק, וכגון במקרה זה הנדון בשאלתם של חכמים, שהרי ספק הוא אם בא הדם מן האיש או מן האשה. ואף אם נאמר שבא הדם מן האשה, ספק נוסף הוא אם בא הדם מהמקור או מפצע. ובמקרה שכזה — לא מטמא ר' מאיר. או דלמא לא שנא או שמא אין זה שונה, ואף במקרה זה מטמא ר' מאיר?

25 אמר ריש לקיש: היא ההלכה שאמר ר' מאיר במקרה של ספק אחד, שהריהי טמאה, היא ההלכה שאמר ר' מאיר אף במקרה של ספק ספיקא, שאף בזה הריהי טמאה. ומסביר ריש לקיש את דבריו: ממאי ממה, מנין שכך הוא — מזה דלא קתני שהתנא במשנתנו אין הוא שונה בסוף משנתנו, בדין האיש והאשה שעשו צרכיהם אל תוך הספל כי "ר' מאיר ור' יוסי מטהרין", אלא "ר' יוסי מטהר", ומכאן שלדעת ר' מאיר גם באופן זה הריהי טמאה.

26 ומקשים על דעת ריש לקיש: אי הכי אם כך הוא, שלשיטת ר' מאיר, הריהי טמאה אף במקרה שיש בו ספק ספיקא, השתא מעתה, אם ר' מאיר אף בספק ספקא מטמא, בחד ספקא מיבעיא בספק אחד נצרך להשמיענו שהריהי טמאה? ומדוע שנה התנא במשנתנו את דינו של ר' מאיר שהריהי טמאה במקרה של ספק אחד? ומשיבים: השמיע כן התנא כדי להודיעך כחו של ר' יוסי החולק על ר' מאיר, ואפילו בחד ספקא בספק אחד הריהו מטהר.

27 ומקשים על כך: ואדמיפלגי בחד ספק ועד שהתנא במשנתנו שונה שהם חולקים בספק אחד, וכהסברך כדי להודיעך את כחו של ר' יוסי המטהר אפילו בספק אחד, ליפלגו שישנה שהם חולקים בספק ספקא, וכדי להודיעך את כחו של ר' מאיר, המטמא אפילו בספק ספיקא! ומשיבים: מעדיף התנא לשנות את מחלוקתם במקרה של ספק אחד, ולהשמיע את החידוש שבדעת ר' יוסי, שכן כח דהיתרא של היתר עדיף ליה לו.

28 ואילו ר' יוחנן אמר: כי קאמר כאשר אמר ר' מאיר את דינו שהריהי טמאה — הרי זה רק במקרה של חד ספקא ספק אחד, אבל במקרה של ספק ספקא — לא אמר ר' מאיר שהריהי טמאה. ומקשים: אם כן, שאף ר' מאיר מטהר במקרה זה שבסוף המשנה, ליתני שישנה התנא "ר' מאיר ור' יוסי מטהרין", ומדוע לא שנה אלא שר' יוסי מטהר? ומשיבים: אין הכי נמי אכן כך גם כן ראוי היה לשנות, ואולם איידי דסליק מתוך שעלה, שיצא התנא מדברי ר' יוסי בהלכה המובאת בתחילת המשנה, פתח בסופה בדברי ר' יוסי.

29 ומקשים: מדוע יש צורך לשנות בסוף המשנה שלדעת ר' יוסי הריהי טהורה במקרה זה שיש בו ספק ספיקא, והלא אפילו במקרה שאין בו אלא חד ספקא ספק אחד ר' יוסי מטהר, ואם כן במקרה של ספק ספקא מיבעיא נצרך לומר שר' יוסי מטהר? ומשיבים: נצרך התנא לומר דין זה שבסוף משנתנו, שכן מהו דתימא שתאמר, כי הני מילי דברים אלה שר' יוסי מטהר, אינם אלא בדיעבד, כאשר כבר נגעה האשה שהטילה מימיה עם איש לתוך ספל, ונמצא לאחר מכן דם בספל בטהרות, שאין אנו מטמאים את הטהרות הללו. אבל לכתחלה לא תגע האשה בטהרות. לכך קא משמע לן הוא, התנא משמיע לנו ממשנה יתירה, שלדעת ר' יוסי הריהי מותרת אף לכתחילה לגעת בטהרות.

30 ומעירים: תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטתו של ר' יוחנן, ושלא כשיטת ריש לקיש: איש ואשה שעשו צרכיהן לתוך הספל, ונמצא דם על המים — ר' מאיר ור' יוסי מטהרין, ור' שמעון מטמא. הרי איפוא ששיטת ר' מאיר היא שבאופן זה של ספק ספיקא הריהי טהורה.

31 ד שנינו במשנתנו כי כאשר עשו איש ואשה את צרכיהם לתוך ספל אחד ונמצא דם בתוכו, שר' שמעון מטמא את האשה. שכן אין זה דרכו של האיש להוציא דם, וחזקת דמים שהריהם באים מן האשה. ובבירור שיטתו של ר' שמעון איבעיא להו נשאלה להם, לחכמים: במקרה שבו אשה בלבד היא שעושה את צרכיה, כשהיא יושבת, מה לי ההלכה במקרה זה לפי השיטה שאמר ר' שמעון בענין דומה במשנתנו? וצדדי השאלה: כי כאשר אמר ר' שמעון את דינו — הרי זה דווקא בעומדת, ומשום דדחיק שדחוקה, לחוצה לה עלמא בכלל האשה הנדרשת להטיל מימיה באופן זה. וכיון שהיא פועלת מתוך מצוקה, יש מקום להניח שבא הדם מהמקור ואפילו הטיל יחד אתה איש את מימיו. אבל כאשר היא מטילה את מימיה כשהיא יושבת, וכדרכה, שלא טימא אותה ר' מאיר באופן זה — גם לשיטת ר' שמעון היא לא טמאה. או דלמא שמא לשיטת ר' שמעון לא שנא שונה דינה של היושבת מדינה של העומדת, ואף ביושבת מטמא ר' שמעון.

32 ומציעים: תא שמע בוא ושמע פתרון לבעיה זו ממה דתניא ששנויה ברייתא מפורשת בדעתו של ר' שמעון: האשה שהטילה מימיה ומצאה בהם דם, אם הטילתם כשהיא יושבת — הריהי תולה את הדם בפצע שיש בה, והינה טהורה. ואם הטילתם כשהיא עומדת — אינה תולה את הדם בפצע, והינה טמאה. אלו דברי ר' מאיר, ר' יוסי אומר: בין כך שהטילתם כשהיא יושבת, ובין כך כשהטילתם כשהיא עומדת — הריהי תולה את הדם בפצע שיש בה, והינה טהורה. ואילו ר' שמעון אומר: בין כך ובין כך — היא אינה תולה, ואף כשהטילתם כשהיא יושבת הריהי טמאה.

33 איבעיא להו נשאלה להם, לחכמים עוד בבירור שיטתו של ר' שמעון: איש ואשה יושבין ועושים צרכיהם לתוך ספל אחד, ונמצא בו דם, מה לי ההלכה במקרה זה לפי השיטה שאמר ר' שמעון במשנתנו? וצדדי השאלה: כי כאשר אמר ר' שמעון את דינו, שהריהי טמאה — דווקא בעומדת — ומשום דדחיק שדחוקה, לחוצה לה עלמא בכלל האשה הנדרשת להטיל מימיה באופן זה. ולכך אף שיש כאן ספק ספיקא ספק בא הדם מן האישה, ספק בא מן האיש. ואף אם נאמר שבא הדם ממנה: ספק בא הדם מהמקור, ספק בא מפצע — הריהי טמאה, שכן יש להניח שבאו מימי רגליה אל המקור, ומשם נישא אתם דם המקור. וכן מטמא ר' שמעון אף ביושבת כשהטילה רק האשה לבדה את מימיה לתוך הספל — משום דחד ספק שספק אחד יש כאן שהרי ברור שבא הדם ממנה, וכל הספק אם בא מהמקור או מפצע, אבל במקרה של איש ואשה שהטילו את מימיהם בישיבה לתוך ספל אחד, שהרי זה ספק ספקא — לא אמר ר' שמעון את דינו, והריהי טהורה. או דלמא שמא לשיטת ר' שמעון לא שנא אין זה שונה, ואף באיש ואשה שהטילו מימיהם בישיבה מטמא ר' שמעון?

34 ומציעים: תא שמע בוא ושמע פתרון לבעיה זו ממה ששנינו: כיון שאמר ר' שמעון בטעם טומאתה של האשה שהוא משום שחזקת דמים שהם מן האשה — לא שנא אין זה משנה אם הטילו את מימיהם האיש והאשה כשהם עומדין ולא שנא ואין זה משנה אם הטילו את מימיהם כשהם יושבין, שבזה ובזה הריהי טמאה.

35 ה משנה אשה שהשאילה את חלוקה לאשה נכרית או לאשה ישראלית נדה, ואחר כך לבשה האשה המשאילה את חלוקה ומצאה בו דם — הרי זו תולה את כתם הדם בה, בנכרית או באשה הנדה.

36 שלש נשים שלבשו זו אחר זו חלוק אחד, ולפני שלבשוהו שלושתן נבדק החלוק ונמצא שהוא נקי, ולאחר שלבשוהו נמצא עליו כתם דם, או שישבו שלוש נשים בזו אחר זו על ספסל אחד, ולאחר מכן נמצא עליו דם — כולן טמאות.

37 ישבו על ספסל של אבן, שאין הוא מקבל טומאה, או על האיצטבא של בית המרחץ, שאין זו מקבלת טומאה. ונמצא לאחר מכן דם על הספסל או על האיצטבא — ר' נחמיה מטהר את שלושתן. שכן היה ר' נחמיה אומר: כל דבר שאינו מקבל טומאה — אינו מקבל כתמים. שלא גזרו חכמים את גזירת כתמים אלא בכתם הנמצא בדבר המקבל טומאה.

38 ו גמרא שנינו במשנתנו כי האשה שהשאילה את חלוקה לנכרית, ונמצא בו כתם לאחר מכן, הריהי תולה את הכתם בנכרית. ובענין זה אמר רב: לא אמרה משנתנו את דינה זה אלא בנכרית