ביאור שטיינזלץ על נדה ל״ו

1 אלא לשיטת לוי שאמר שני מעינות הן, למה לי שתמנה היולדת בזוב שבעה ימים נקיים? בהפסקה של משהו דבר מועט סגיא די, שהרי כיון שיצאה בהפסקה זו מימי טומאה ונסתם המעין הטמא, ומעתה נפתח המעין הטהור והריהי בימי טהרה — די לה שתמתין שבעה ימים, ואפילו אינם נקיים, שהרי כל דם שתראה בימים אלה הוא טהור!

2 ומשיבים: אכן הכי קאמר כך הוא התנא שבברייתא אומר: צריכה שתפסוק משהו לאחר ימי טומאה, על מנת לצאת בכך מימי טומאה ולהיכנס לימי טהרה, שבכך יעלו ייחשבו לה שבעת הימים הבאים משבעת ימי הטהרה לשבעה נקיים של זבה.

3 ומציעים עוד: תא שמע בוא ושמע ממה ששנינו בדין הנשים שדיין שעתן, שאם ראו דם נדות אין הן מטמאות את הטהרות במגען אלא מכאן ולהבא, ובכלל אלו: המעוברת והמניקה. ושנינו בהן כי המעוברת והמניקה שעברו עליהן שלוש עונות שהן שלוש תקופות של שלושים יום משעה שהוכר עוברה או משעה שהתחילה — דיין שעתן. ועוד שנינו בהן ימי עיבורה עולים מצטרפים לה לימי מניקותה להשלים מנין זה של שלוש עונות. וכן ימי מניקותה עולים לה לימי עיבורה להשלים מנין זה.

4 ומסבירים: כיצד, הפסיקה האשה מלראות שתים עונות בימי עיבורה ועונה אחת בימי מניקותה הנקתה, הרי אלו שלוש עונות. וכן אם פסקה מלראות שתים בימי מניקותה, ואחת בימי עיבורה. וכן הוא אם פסקה מלראות עונה אחת ומחצה בימי עיבורה ועונה אחת ומחצה בימי מניקותה — בכל המקרים הללו עולין לה להיחשב כשלש עונות שלא ראתה בהן, ודיה שעתה, אם ראתה.

5 ומעתה דנים בדבר: בשלמא לרב שאמר מעין אחד הוא לדם בימי טומאת לידה ולדם בימי טהרת לידה — משום הכי בעי כך צריך הפסק שלש עונות, שלא תראה בהן דם, על מנת שתיחשב כמסולקת דמים. אלא ללוי שאמר שני מעינות הן, למה לי הפסק שלש עונות? והרי בהפסק משהו סגי די, שיצאה בהפסק זה מכלל ימי טומאה, ושוב אין זה משנה אם תראה בימי טהרה, שהרי אין זה לשיטת לוי דם הבא ממקור טמא!

6 ומשיבים: אכן כך הוא התנא שבברייתא אומר: צריכה שתפסוק משהו לאחר ימי טומאה, כדי שבכך יעלו ייחשבו לה ימי הטהרה להשלמת פרק זמן של שלש עונות, אף אם תראה בהם דם.

7 ומציעים עוד ראיה: תא שמע בוא ושמע ממה ששנינו עוד בדין זה שדיה שעתה: ואף שנחלקו בית שמאי ובית הלל בתחילת מסכתנו בדין כל הנשים שראו, שבית שמאי סבורים שדיין שעתן ובית הלל סבורים שמטמאות למפרע מפקידה לפקידה, ואפילו לימים הרבה, שוין הם בדעתם באשה הרואה דם לאחר דם טוהר בימי טהרה, שאף בית הלל סבורים במקרה זה כי דיה שעתה.

8 ומעתה דנים בדבר, בשלמא זה נוח לשיטת לוי שאמר שני מעינות הן, שאף אם ראתה דם אין זה דם נדות, אלא דם הבא ממקור טהור — הרי זו איפוא בחזקת מסולקת דמים, ומשום הכי כך, אם ראתה דם דינה הוא שדיה שעתה. אלא לשיטת רב שאמר שמעין אחד הוא לדם הבא בימי טומאה ולדם הבא בימי טהרה, ואם ראתה דם בתוך ימי טהרתה, אף שטהורה היא — אין היא בחזקת מסולקת דמים, ואם כן אמאי מדוע יהא דינה שאם ראתה לאחר מכן דיה שעתה? תטמא מעת לעת ככל אשה שאינה בחזקת מסולקת דמים!

9 ומשיבים: מדובר כאן דליכא שאין שהות בין סוף ימי הטהרה וראיית הדם, שאין לומר שתטמא למפרע מעת לעת, שהרי ימי טהרתה הם אלו.

10 ושואלים: ועדיין מדוע דינה שדיה שעתה, תטמא למפרע את הטהרות שנגעה בהן מפקידה לפקידה, משעת הבדיקה שבדקה ומצאה דם לבין הבדיקה הקודמת לה? ומתרצים: כיון שמעת לעת ליכא אין כאן אפשרות לטמא למפרע שהרי בכלל ימי טהרה הם, לטמא למפרע מפקידה לפקידה נמי גם כן לא גזרו בה רבנן חכמים.

11 ומציעים עוד ראיה: תא שמע בוא ושמע, ששנינו בברייתא: היולדת בזוב שספרה שבעה נקיים לזיבתה לאחר ימי טומאת לידתה והחלו ימי טהרת לידתה, ולא טבלה, וראתה, הלכו בית שמאי לשיטתן בדין היולדת שעברו עליה ימי טומאתה ולא טבלה וראתה, שאין היא מטמאת בלח וביבש, ואף זו שספרה לזיבתה, וראתה — אינה מטמאת בלח וביבש. ואף בית הלל הלכו במקרה זה לשיטתן, שמטמאה בלח וביבש.

12 ונדון בדבר: בשלמא זה נוח לשיטת רב שאמר מעין אחד הוא, ואף הדם שראתה בימי טהרת לידה הריהו דם הבא מאותו מקור, אלא שטיהרתו התורה — משום הכי כך, אם לא טבלה, אין זה נדון כדם שטיהרתו תורה, ולכן הריהו מטמא לשיטת בית הלל כדם הנדה בלח ויבש. אלא לשיטת לוי שאמר שני מעינות הן, והדם הבא בימי טהרת לידה הריהו דם הבא ממקור טהור, אמאי מדוע מטמא דם זה של היולדת בזוב לח ויבש, והרי ראתה דם זה בימי טהרה?!

13 ומשיבים: אמר יכול לומר לך לוי בתשובה לדבר: אנא דאמרי אני שאמרתי את שיטתי זו — כתנא של הברייתא שהובאה למעלה כי שוין הם בית שמאי ובית הלל בדין האשה שראתה לאחר דם טוהר, שדיה שעתה. ומוסברת היא ברייתא זו היטב כשיטת לוי, כי שני מעיינות הם, כמבואר למעלה.

14 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור תירוץ אחר: מדובר בברייתא זו של היולדת בזוב בשופעת, שכיון שרואה היא דם ברצף מימי טומאתה אל ימי טהרתה, משום כך נחשב הדם שבימי טהרה כדם המטמא. ושואלים על כך: כיצד ניתן להעמיד ברייתא זו בשופעת, והא והרי "ספרה שבעה נקיים" קתני שנינו בה!

15 ומשיבים: הכא כאן בברייתא זו ביולדת נקבה בזוב עסקינן עוסקים אנו, שימי טומאתה של זו הריהם שבועיים. ובאופן זה שבשבוע קמא ראשון של ימי טומאתה פסקה מלראות, והרי זה איפוא כספירת שבעת ימי נקיים לזיבתה, ואילו בשבוע בתרא האחרון, השני לא פסקה, שראתה בו דם. ולא טבלה. וקסבר וסבור הוא התנא שבברייתא כי ימי טומאת לידתה שאין רואה בהן — עולין נחשבים לה לספירת זיבתה.

16 ובאשר לפסק ההלכה במחלוקת זו שבין רב ולוי, אמר ליה לו רבינא לרב אשי, אמר לן לנו רב שמן מהישוב סכרא: אקלע הזדמן החכם מר זוטרא לאתרין למקומנו, וכך דרש: הילכתא כוותיה הלכה כמותו של רב לחומרא להחמיר, כגון באשה השופעת דם מתוך ימי טהרתה לתקופת הימים שאחריהם, ויש לטמאה, כיון שמעיין אחד הוא, שרק בזמן ימי טהרת לידתה נחשב הוא לטהור, ולאחר מכן הריהו מטמא. והלכתא כוותיה והלכה כמותו של לוי לחומרא להחמיר, כגון בשופעת מימי טומאתה לימי טהרתה, שיש לטמאה, כיון ששני מעיינות הם, וכיון שלא נסתם המעיין הטמא — אין המעיין הטהור נפתח, ודם טמא הוא.

17 ואילו רב אשי אמר: הלכתא כוותיה הלכה כמותו של רב, בין לקולא להקל בין לחומרא להחמיר. ומוסרים: דריש דרש מרימר: הלכתא כוותיה הלכה כמותו של רב, בין לקולא להקל בין לחומרא להחמיר. ומסכמים: הלכתא כוותיה הלכה כמותו של רב, בין לקולא להקל בין לחומרא להחמיר.

18 א משנה האשה המעוברת שהגיעה זמנה ללדת והריהי מקשה מתקשה בלידה, ומתוך כך היא רואה דם — הרי זו נדה. האשה שקשתה בלידה שלשה ימים רצופים, שראתה בהם דם מתוך קושי הלידה, והיו שלושת הימים הללו בתוך תקופת אחד עשר יום שהם הימים הראויים לזיבה, "אחד עשר הימים שבין נדה לנדה", ולאחר מכן שפתה נחה מקישוי הלידה במשך מעת לעת עשרים וארבע שעות, יממה, מתברר איפוא שהדם שראתה לא מחמת קישוי הלידה בא, אלא דם זיבה הוא, ולכן אם לאחר מכן ילדה — הרי דינה של זו כדין כל היולדת בזוב, אלו דברי ר' אליעזר.

19 ר' יהושע אומר: דין זה נוהג רק כאשר שפתה לילה שלם וביום שלאחריו, כמו לילי שבת וביומו. ומסבירים: זה ששנינו ששפתה האשה — הכוונה היא דווקא ששפתה מן הצער שבלידה, ולא מן הדם. שאף שלא פסק דמה, כיון ששפתה מן הצער, מוכיח הדבר שאין הדם מחמת הלידה, אלא דם זיבה הוא. אבל אם שפתה מן הדם ולא מן הצער — אין זה מוכיח שדם זה הוא דם זיבה.

20 ומבררים עוד: כמה היא קישויה, מה הוא משך התקופה שלפני הלידה, שבה מוגדר צער הלידה כקישוי, והדם שרואה בו אינו נחשב לדם זיבה? ר' מאיר אומר: אפילו ארבעים וחמשים יום שלפני הלידה, גם אם ראתה בהם בתקופת "אחד עשר הימים של זיבה" מתוך צער לידה — אין היא נחשבת ליולדת בזוב. ר' יהודה אומר: דיה שיחול בה דין זה אלא בחדשה, בחודש שלפני הלידה. ר' יוסי ור' שמעון אומרים: אין קישוי יותר משתי שבתות שבועות לפני הלידה. ואם ראתה לפני כן דם אפילו מתוך קושי הלידה — הריהי נחשבת כיולדת בזוב.

21 ב גמרא שנינו בתחילת משנתנו כי האשה המקשה בלידתה הריהי נדה, ומלשון זו עולה כי הדברים אמורים בכל אשה. ושואלים על כך: אטו וכי כל המקשה נדה היא וטמאה, והרי ממשיכה המשנה ואומרת כי המקשה בתקופת אחד עשר הימים של זיבה, אינה נחשבת זבה!

22 אמר רב: אף המקשה בימי זיבתה, אף שאינה נחשבת זבה, וגם אין דינה כ"זבה קטנה" הצריכה לשמור יום אחד בטהרה כנגד יום טומאה, הריהי נדה. ואולם לא לכל דיני נדה, אלא רק ליומא ליום אחד שאסורה באותו היום שראתה בו לשמש עם בעלה, וטובלת בערב, ומותרת לבעלה. ושמואל אמר: גזירת חכמים היא שצריכה היא לשמור יום אחד בטהרה, וטעם הדבר: חיישינן חוששים אנו שמא תשפה, ויתברר איפוא שלא היה זה דם קישוי, וזבה היא.

23 ור' יצחק אמר: המקשה באחד עשר הימים של זיבה, שראתה בהם דם — אינה כלום, ומותרת לבעלה אף באותו היום. ושואלים על כך: והקתני והרי שנינו במשנתנו בלשון כללית כי כל אשה המקשה הריהי נדה, ומשמע שאף הרואה מתוך קישוי בימי זיבתה הריהי נדה!

24 אמר רבא: כוונת לשון המשנה היא שאם ראתה מתוך קושי לידה בימי נדה — הריהי נדה, אבל אם ראתה מתוך קושי לידה בימי זיבה — הריהי טהורה. וראיה לדבר, והתניא ואכן שנינו בברייתא: המקשה בלידתה בימי נדה — הריהי נדה, בימי זיבה — הריהי טהורה.

25 ומפרטים: כיצד הוא הרואה דם בתקופת ימי הזיבה, שלושה ימים רצופים, אם באופן זה שקשתה יום אחד בצער הלידה, ולאחר מכן שפתה שנים יומיים מצער הלידה, אך המשיכה לראות דם. או שקשתה שנים, ושפתה יום אחד מצער הלידה, וראתה בכל שלושת הימים הללו דם. או ששפתה מצער הלידה יום אחד, וקשתה יום אחד בצער הלידה, וחזרה ושפתה יום אחד וראתה בכל שלושת הימים הללו דם — בכל האופנים הללו, כיון שראתה בסוף הימים הללו דם מתוך ששפתה — מוכיח הדבר שלא מחמת הלידה היא שראתה דם, והרי זו נחשבת כיולדת בזוב.

26 אבל אם שפתה יום אחד וקשתה שנים, או ששפתה שנים וקשתה יום אחד, או שקשתה יום אחד ושפתה יום אחד וחזרה וקשתה יום אחד, כיון שראתה בסוף הימים הללו דם מתוך קשי הלידה — מוכיח הדבר שמחמת הלידה ראתה דם, ואין דינה של זו כיולדת בזוב. כללו של דבר: אם היתה ראיית דם קושי בסמוך ללידה — אין זו יולדת בזוב, ואם היתה ראיית דם שופי בסמוך ללידה — הרי זו יולדת בזוב.

27 חנניא בן אחי ר' יהושע אומר: בכל מקרה שחל ראיית דם מחמת קישויה ביום השלישי שלה — אין זו זבה, ואפילו כל היום כולו היה בשופי, ורק שעה אחת מתוכו היתה מתוך קשי לידה — אין זו יולדת בזוב, שאין ראייה ביום השלישי נחשבת כראייה מן השופי, אלא אם כן היה זה יום שופי שלם.

28 ושואלים: לשון הכללה זו האמורה בברייתא "כללו של דבר", לאתויי מאי לרבות מה היא באה? ומשיבים: לאתויי לרבות דין זה של חנניא בן אחי ר' יהושע, שצריך שיהיה כל היום השלישי בשופי, כדי שתיחשב הראייה בו כראייה מן השופי, ונטמאת בזיבה.

29 ג שנינו במשנתנו שהרואה דם מתוך קשי הלידה בתוך אחד עשר ימי הזיבה, אין דין זבה עליה. ומבררים: מנא הני מילי מנין אלו הדברים? דתנו רבנן שכך שנו חכמים על האמור בפרשת הזבה "ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים" ויקרא טו, כה: "דמה" — בא למעט שדין זה נוהג דווקא בדמה הבא מחמת עצמה, ולא בדם הבא מחמת ולד.

30 ודנים בדרשה זו: אתה אומר שבא הכתוב למעט את הרואה דם מחמת ולד, או אינו אלא בא למעט את הרואה דם מחמת אונס, שאינה נחשבת כזבה בכך? ודוחים: אינך יכול לומר כן, משום שכשהוא הכתוב אומר "ואשה כי יזוב זוב דמה", ולשון כוללת זו "כי יזוב" באה לרבות — הרי שהזבה, אף אם ראתה דם באונס אמור. הא הרי, אם כן במה אני מקיים מה אני למד מהמיעוט "דמה" — דמה שבא מחמת עצמה מטמא מחמת זיבה, ולא דם שבא מחמת ולד.

31 ואם תשאל: כיון שיש בכתוב זה ריבוי ויש בו מיעוט, מה ראית מדוע יש להעדיף ללמוד ממנו לטהר את הרואה מחמת הולד ולטמא ברואה מחמת אונס, נלמד להיפך, לטהר את הרואה באונס ולטמא את הרואה מחמת ולד! ומסבירים: אלא מטהר אני ברואה דם מחמת הולד — שכן יש טהרה אחריו, שהרי לאחר ימי טומאת הלידה יבואו ימי טהרת הלידה, ומטמא אני ברואה דם מחמת אונס — שכן אין טהרה אחריו.

32 ושואלים על כך: אדרבה להיפך, אפשר לומר: מטהר אני באשה שראתה דם מחמת אונס — שכן דין הוא שהרואה זיבה באונס בזב טהור הוא, ויהא הדין כן אף באשה, ונטהר את הרואה מחמת לידה? ודוחים: השתא מיהא עתה על כל פנים בעניינה של האשה הזבה קיימינן עומדים אנו, ואונס באשה, ולא באיש, לא אשכחן מצאנו שטהור הוא. ומשום כך, עדיף ללמוד מן הכתוב לטמא את האשה הרואה באונס, ולטהר את האשה הרואה מחמת קשי הלידה.

33 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור תירוץ אחר לשאלתך זו: מאי דעתיך מה דעתך, רצונך בשאלתך זו, לטהורי לטהר את האשה הרואה באונס ולטמויי ולטמא באשה הרואה מחמת קשי הולד? ואולם הוא עצמו, קשי הלידה, אין לך אונס גדול מזה!

34 ושואלים על דרשה זו: אי הכי אם כך דורשים אנו מכתוב זה לענין הזבה, מעתה בדין הנדה נמי נימא גם כן נאמר באופן דומה: נאמר "ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה" שם יט, ונדרוש: "זבה" — שנטמאת בנדה דווקא בדם זובה הבא מחמת עצמה ולא מדם הבא מחמת ולד?

35 ונדון: אתה אומר כי דין זה בא למעט את הרואה דם נדה מחמת קושי הולד, או אינו בא למעט אלא את הרואה דם נדה מחמת אונס? אינך יכול לומר כן משום שכשהוא הכתוב אומר "ואשה כי תהיה זבה" — הרי דם הבא מחמת אונס אמור שהוא בכלל טומאת הנדה, אלא הא הרי מה אני מקיים, איזה מיעוט אני למד מהאמור "זבה" שאין היא נדה בו — דווקא דם זובה הבא מחמת עצמה מטמאה בנדה, ולא דם הבא מחמת ולד. ומדוע שנינו בברייתא כי דם קישוי לידה שנראה בימי נדה מטמא בנדה?

36 אמר ריש לקיש: אמר קרא הכתוב בעניינם של ימי טהרת לידה, שאף אם ראתה בהם דם הריהי טהורה: "תשב על דמי טהרה" שם יב, ה, והרי כתוב זה מלמדנו: יש לך באשה ישיבה אחרת שהיא כזו, שאף בה אינה נטמאת בדם שרואה, ואיזו היא זו — זו דם הבא מחמת קושי לידה באחד עשר ימי זיבה, ולא בנדה. ושואלים: ואימא ושמא אמור שאכן יש עוד הרואה דם ואינה נטמאת בו ואולם זו הרואה דם מחמת קושי לידה בימי נדה, ולא בזבה?

37 אלא אמר אבוה אביו של שמואל: אמר קרא הכתוב בדין ימי טומאתה של היולדת נקבה "וטמאה שבעים כנדתה" שם ה — ולא כזיבתה. מכלל מכאן שיש אופן שדם הבא בתקופת זיבתה הריהו טהור, ואיזו ראיית דם היא זו שאינה מטמאה בזיבה — זו ראיית דם מחמת קושי לידה בימי זיבה.

38 ושואלים: והשתא דכתיב ועכשיו שנאמר לימוד זה שמן הכתוב "וטמאה שבעים כנדתה", אם כן הכתוב "דמה" שממנו למדנו דבר זה מקודם, למה לי? ומשיבים: אי לאו אם לא היה בידינו אף את הלימוד מ"דמה", הוה אמינא הייתי אומר "וטמאה שבועיים כנדתה" מלמד כך: כנדתה ולא כזיבתה, ואפילו ראתה דם זיבה בשופי רגועה מצער הלידה לא תיטמא בכך כזבה. לכן קא משמע לן השמיע לנו הלימוד הנוסף מהכתוב "דמה", שאין דין זה אמור אלא ברואה מחמת קושי לידה בלבד.

39 ד לשיטת רב הנאמרת למעלה כי האשה הרואה דם מחמת קושי לידה בתקופת אחד עשר ימי הזיבה נוהגת כנדה באותו היום, שאסורה היא לבעלה באותו היום וטובלת בערב, נמסר כי שילא בר אבינא עבד עובדא כוותיה עשה מעשה כמותו, כשיטתו של רב, שהורה כך הלכה למעשה. ומסופר: כי קא נח נפשיה כאשר נחה נפשו, כשנפטר רב, אמר ליה לו לרב אסי: זיל צנעיה לך הצנע, תעלים הלכה זו שתאמר לשילא בר אבינא, שאין זו הלכה. ואי לא ציית ואם לא יציית, יקשיב שילא בר אבינא לדברים הללו — גרייה גררהו, מושכהו בדברים עד שישתכנע שאין זו הלכה. הוא רב אסי סבר סבור היה שרב לשון "גדייה" הכריתהו, החרם אותו אם לא יציית אמר ליה לו.

40 בתר דנח נפשיה אחר שנחה נפשו, נפטר רב, הלך רב אסי אצל שילא בר אבינא ואמר ליה לו: הדר חזור בך מהלכה זו שאתה מורה בה כך למעשה על פי שיטתו של רב, דהדר ביה שכן חזר בו רב עצמו מהלכה זו. אמר ליה לו שילא בר אבינא לרב אסי: לא חזר בו רב, שכן אם איתא דהדר ביה יש מקום לדבריך שחזר בו — לדידי הוה אמר לי עצמי היה אומר לי שחזר בו, שכן תלמידו אני, ולא היה שולח שליח לומר לי דברים אלו. ולכן לא ציית לו שילא בר אבינא לרב אסי בדבר זה. הלך רב אסי, וגדייה החרים אותו, כפי שהיה סבור שכך אמר לו רב לעשות. אמר ליה לו שילא בר אבינא: ולא מסתפי מר מדליקתא וכי אין אדוני ירא מתבערה מעונש על שפגעת בי?

41 אמר ליה לו רב אסי בדרך מליצה, ודרש את משמעות שמו כשם של תנא חשוב לציין כעין רמז על שם דומה: אנא אני הוא איסי בן יהודה, שהוא איסי בן גור אריה, שהוא איסי בן גמליאל, שהוא איסי בן מהללאל ומורה שם זה לאסיתא דנחשא מדוכת נחושת, דלא שליט ביה רקבא שאין שולט בה הרקב, כלומר, לא אפגע מכל רע. אמר ליה לו שילא בר אבינא: ואנא ואני הוא הנקרא שילא בר אבינא, ומורה שמו של אבי לבוכנא דפרזלא, דמתבר אסיתא דנחשא לבוכנת ברזל, המשבר מדוכת נחושת, כלומר, שתוכל זכות אבותי לפגוע אף בך.

42 ומסופר כי בעקבות הדברים חלש חלה רב אסי, והיה מיטלטל ממחלה למחלה, עיילוה בחמימי אפקוה מקרירי נכנס לחום קדחת ויצא מצינון, עיילוה בקרירי אפקוה מחמימי נכנס בצינון ויצא מחום, ומתוך כך נח נפשיה נחה נפשו, נפטר רב אסי.