ביאור שטיינזלץ על נדה ס״ט

1 לשיטת ר' אליעזר שזבים שבדקו עצמם ביום הראשון וביום השביעי לימי נקיותם ומצאו שהם טהורים, נחשבים שהיו כל הימים בחזקת טהרה, מהו הדין במקרה זה שלא בדקו ביום השביעי אלא ביום השמיני? ומציגים את צדדי הבעיה: האם לשיטת ר' אליעזר בדיקה שהיתה בתחלתן של שבעת ימי הנקיות ביום הראשון ובדיקה שהיתה בסופן ביום השביעי בעינן צריכים אנו כדי לקבוע שכל הימים הם בחזקת טהרה, ואילו הכא כאן בנדון בעייתנו — בדיקה בתחלתן אמנם איכא יש, אבל בדיקה בסופן ליכא אין, שהרי בסוף ביום השביעי לא היתה בדיקה, ולכך לא יאמר ר' אליעזר במקרה זה שכל הימים בחזקת טהרה. או דילמא שמא יש לומר לשיטת ר' אליעזר כי די בבדיקה בתחלתן של שבעת הימים, אף על גב אף על פי שאין בדיקה בסופן ולכך אף כאן יאמר ר' אליעזר שכל הימים בחזקת טהרה.

2 ונחלקו חכמים בהכרעת הבעייה, שכן אמר רב כי כך היא שיטת ר' אליעזר כשהיתה בדיקה בתחילתן ובסופן, וכך היא שיטתו אף כשהיתה בדיקה רק בתחלתן של שבעת הימים אף על פי שאין בדיקה בסופן. ואילו ר' חנינא אמר כי לשיטת ר' אליעזר שתהא בדיקה הן בתחלתן של שבעת הימים והן בסופן בעינן צריכים אנו, וכיון שהכא כאן — בדיקה בתחלתן אמנם איכא יש, אבל בדיקה בסופן ליכא אין, ולכך לא יאמר ר' אליעזר במקרה זה שכל הימים בחזקת טהרה.

3 מיתיבי מקשים על דעתו של רב ממה ששנינו: ושוין מסכימים חכמים בדינו של הזב ובדינה של הזבה שבדקו עצמן ביום הראשון וביום השמיני ומצאו טהור — שאין מחשבים להם במנין שבעת ימי נקיים אלא יום השמיני בלבד. ויש לברר: מאן מי הם אלה החכמים החולקים בענין אחר, ואולם הריהם שוין בענין זה? לאו האם לא הכוונה היא לר' אליעזר ור' יהושע, החלוקים במקרה שבדקו ביום הראשון וביום השביעי, ואולם במקרה זה שלפנינו שניהם ואף ר' אליעזר בכלל מסכימים "שוין" שאין הימים שלפני הבדיקה האחרונה עולים למנין שבעת ימי נקיים. הרי שלשיטת ר' אליעזר צריכים בדיקה הן בתחילה והן בסוף שבעת הימים הנקיים כדי להחשיב את כל הימים בחזקת טהרה, ושלא כרב!

4 ומשיבים: לא, הכוונה היא לר' יהושע ור' עקיבא, שבמקרה זה מודה ר' יהושע לר' עקיבא שאין מחשיבים את היום הראשון לכלל מנין שבעת ימי נקיות. ואולם לדעת ר' אליעזר אף באופן זה מחשיבים אנו את כל הימים בחזקת טהרה.

5 א מתוך שהובאו דברי רב לענין תחילתם אף על פי שאין סופם, מביאים עוד מדבריו בענין דומה. שכן אמר רב ששת, אמר רב ירמיה בר אבא, אמר רב: נדה שהפרישה בטהרה שבדקה עצמה לקראת טבילה, בהפסק טהרה ביום השלישי שלה — הריהי סופרתו ליום זה בכלל מנין שבעה נקיים.

6 ותוהים על הדברים: בטומאת נדה, ספירה של שבעה נקיים למה לה, שהרי דין ספירת שבעה נקיים נאמר רק בזבה? ומתקנים: אלא כך אימא אמור שאמר רב: זבה שהפרישה בטהרה ביום השלישי שלה — הריהי סופרתו ליום זה בכלל מנין שבעה נקיים.

7 אמר ליה לו רב ששת לרב ירמיה בר אבא בתמיהה על הלכה זו שמסר בשמו של רב: רב ככותאי ככותים אמרה לשמעתיה את שמועתו, הלכתו זו! דאמרי שכן הכותים אומרים כי שבאותו יום שפוסקת בו לאחר שראתה זיבה בשלושה ימים רצופים שלאחר שבעת ימי נדתה, וביניהם יום זה, היא סופרתו למנין שבעה ימים של זיבה, ואינה צריכה לספור שבעה ימים שלמים לזיבה.

8 השיב לו רב ירמיה בר אבא בהסבר דברי רב: כי קאמר כאשר אמר רב שהריהי סופרת שבעה ימים — הרי זה לבר חוץ מיום שלישי זה שבו עשתה הפסק טהרה. שאל רב ששת: אם כוונת דברי רב שמונה בר חוץ מיום השלישי שבו עשתה הפסק טהרה — פשיטא פשוט הדבר, ואין צורך להשמיעו! השיב לו רב ירמיה בר אבא: לא צריכא נצרך הדבר להיאמר אלא בכגון שלאחר הפסק הטהרה שעשתה ביום השלישי, שוב לא בדקה את עצמה עד ליום השביעי,

9 ואשמועינן והשמיענו רב שתי הלכות: התם שם, בסוגיה הקודמת — השמיענו רב שדי בבדיקה בתחלתן של שבעת ימי נקיות, אף על פי שאין בדיקה בסופן, כדי להחשיב את כל הימים בחזקת טהרה. והכא קא משמע לן וכאן הוא, רב משמיע לנו — שדי בבדיקה בסופן של שבעת ימי נקיות, אף על פי שאין בדיקה בתחלתן.

10 כי מהו דתימא שתאמר, היה מקום לומר שדווקא בבדיקה בתחלתן אף על פי שאין בסופן הוא דאמרינן שאומרים אנו שכל הימים בחזקת טהרה, ומשום דאוקמינהו אחזקייהו שהעמידום על חזקתם, שמאחר שנמצאה בבדיקת היום הראשון שאינה רואה דם, מחזיקים אנו אותה כן אף בימים שלא בדקה בהם. אבל בבדיקה בסופן אף על פי שאין תחלתן — לא אומרים כך. לכך קא משמע לן הוא משמיע לנו, שכך הלכה אף באופן זה.

11 ושואלים: איני האמנם כך היא שיטת רב שדי בבדיקה ביום הראשון או ביום השביעי בלבד, ואין צורך בבדיקה בכל שבעת הימים שיהיו ספורים לפנינו, והא כי אתא והרי כאשר בא רבין מארץ ישראל לבבל, והביא מדברים שנאמרו בבית המדרש, אמר: מתיב הקשה ר' יוסי בר' חנינא על שיטת ר' יהושע בן לוי האומר לעיל כט,א שאשה הרה שהפילה, ואין היא יודעת מה הפילה, אם ולד של ממש או רוח שמביאה קרבן יולדת ומשום שרוב הנשים ההרות מעוברות בולד של ממש, מדינה של אשה הטועה שיצאה מביתה כשהיא הרה, ושבה לאחר מכן שלא בהריון, ואין ידוע אם ילדה ולד או רוח, ואפילו היה זה ולד האם היה זה בן או בת, והרי הדברים נוגעים למספר ימי טהרתה. ונקבע בה שאין לה ימי טוהר כלל, שמא לא ילדה ולד אלא הפילה רוח. הרי שאין הולכים אחר הכלל שרוב הנשים ההרות יולדות ולד.

12 וציין רבין כי לא ידענא מאי תיובתיה איני יודע מה קושייתו, שהרי ההסבר לכך שאין נותנים לה ימי טוהר אינו משום שמסופקים אנו מה ילדה, אלא משום שאין אנו יודעים מתי ילדה אותו הולד, ואולי כבר עברו ימי הטוהר. דקיימא לן שמקובל לנו, שכך סיכמו בסוגיית הגמרא לעיל כט,ב בבירור דברי הברייתא כי שבוע קמא דאתיא לקמן ראשון שבאה לפנינו אשה זו, שאנו מסופקים לענין טומאתה — בלילותא מטבלינן לה בכל הלילות של שבוע זה, אנו מטבילים אותה, כטבילת הנדה והיולדת שהיא בלילה, שהרי בכל לילה ולילה אפשר שבו הסתיימו ימי טומאת לידתה, וטבילה בזמנה הריהי מצוה. ואולם ביממא לא מטבלינן לה בימים של שבוע זה, אין אנו מטבילים אותה, אף שיתכן שביום זה הסתיימה לה טומאת הזיבה והזבה טובלת ביום, שכן עדיין לא ספרה אשה זו שבעה ימים נקיים.

13 ואולם אי סלקא דעתך ואם עולה על דעתך לומר, כשיטת רב, שלא בעינן אין צריכים שיהיו כל שבעת ימי הנקיות ספורין לפנינו — ביממא נמי נטבלינה ביום גם כן נטביל אותה, דילמא שמא יולדת זכר בזוב היא, ועבדה ועשתה לה כבר שבעה ימים הספורין שלא בפנינו! אלא לאו שמע מינה האם לא נלמד מכאן כי בעינן צריכים אנו שיהיו ימים הספורין בפנינו!

14 ודוחים: ולאו מי אוקימנא והאם לא העמדנו אותה ברייתא כשיטת ר' עקיבא שאמר כי בעינן צריכים אנו שיהיו ספורין לפנינו?! ורב הלא אמר את דבריו לשיטת ר' אליעזר, הסבור שאין צורך שיהיו שבעת הימים ספורים לפנינו.

15 ב למעלה למדנו כי לשיטת חכמים אין צריכים להיות שבעת ימי הנקיות ספורים לפנינו דווקא. ומבררים את דעת חכמים: ומנא תימרא דלרבנן לא בעינן ומנין תאמר שלחכמים אין אנו צריכים שיהיו שבעת ימי נקיות ספורין לפנינו — דתנן שכן שנינו במשנה: האשה הטועה, שאינה יודעת אם היא בתקופת ימי נדה, או בתקופת ימי זיבה, שבאה לפנינו ביום ואמרה "יום אחד טמא טומאת דם ראיתי", ולא ציינה מתי היה יום זה שראתה בו — כיון שאין אנו יודעים מתי ראתה, הרינו מטבילין אותה תשע טבילות,

16 שבע מהן לטומאת נדה שבכל לילה בשבוע זה יש לומר שבו הסתיימו ימי נדתה, כשהראשונה כבר בלילה זה, בטבילת נדה שהיא בלילה שמא ראתה דם נדה לפני שבעה ימים ובלילה זה כלו שבעת ימי נדתה ותרי ושתי טבילות אותן היא טובלת ביום, לטומאת זיבה, אחת ביום שבאה לפנינו שמא אתמול ראתה, ובתקופת ימי זיבה היא, והריהי איפוא זבה קטנה, הטובלת למחרת יום ראייתה, והאחת למחרת היום שבאה לפנינו שמא ביום זה שבאה לפנינו הוא שראתה ראיה של זבה קטנה. ואם באה לפנינו בין ביום, בין בלילה ואמרה "בין השמשות טמא ראיתי" — מטבילין אותה אחת עשרה טבילות.

17 ותוהים: אחת עשרה מאי עבידתייהו מה מעשיהן, מהו עניינן? שהרי גם כשאמרה "יום אחד טמא ראיתי" ואין אנו יודעים בה אם בימי נדה אם בימי זיבה היא, הריהי טובלת תשע טבילות, וכיון שראתה בבין השמשות ויש להסתפק ביומיים — תטבול עשר טבילות! אמר רב ירמיה מדפתי: מדובר כגון שבאת באה לפנינו בין השמשות, ואומרת שבין השמשות ראתה, שאמנם אפשר שמתכוונת לבין השמשות שבעבר, ואולם אפשר גם שכוונתה לבין השמשות של עתה, שהריהו ספק יום ספק לילה.

18 ובאופן שכזה הויין תמני הריהן שמונה טבילות לנדה, שהרי אפשרי הדבר שראתה בזמן שהוא כבר לילה, ונצרכת היא איפוא לטבילה נוספת לטומאת נדתה, וכן נצרכת משום כך גם לטבילה נוספת, והרי אלה תלת שלוש טבילות לזיבה.

19 ואם אשה זו הטועה בדעתה באה לפנינו ואמרה "לא ראיתי כל עיקר" — מטבילין אותה חמש עשרה טבילות, שהן שמונה טבילות בלילה לטומאת נדתה, ושבע טבילות ביום לטומאת זיבתה. על הלכה זו שבברייתא אמר רבא: האי דינא דלא דינא, דייני דין כמו זה שאינו דין, דנים במקום הנקרא גלחי. שבאותו מקום היו דנים במידת סדום. שכך אמרו שם: מי דאית ליה תורא שיש לו שור — לירעי חד יומא שירעה יום אחד את בהמות כל אנשי העיר. ומי דלית ליה תורא שאין לו שור — לירעי תרי יומי שירעה שני ימים את בהמות אנשי העיר.

20 ומסופר כי אתרמי להו יתמא בר ארמלתא הזדמן להם באותו מקום יתום בן אלמנה, שלא היה לו שור משלו, ויהבי ליה תורי נתנו לו אנשי העיר את השוורים שלהם לרעותם שני ימים, אזל נכסינהו הלך אותו יתום ושחטם, אמר להו להם, לבעלי השוורים: זה דאית ליה תורא שיש לו שור — לשקול חד משכא שיקח עור אחד, זה דלית ליה תורא שאין לו שור — לשקול תרי משכי שיקח שני עורות. אמרי ליה אמרו לו אנשי העיר לאותו יתום: מאי האי דקאמרת מה הוא זה שאמרת? אמר להו להם: סוף דינא דין כתחלת דינא דין. כשם שבתחלת דינא הדין, לענין חובת רעיית השוורים, לאו מאן דלית ליה האם לא קבעתם כי מי שאין לו שוורים עדיף על זה שיש לו שוורים, שהרי זה שיש לו שוורים רועה יום אחד, ואילו זה שאין לו שוורים הריהו רועה יומיים? סוף דינא נמי הדין, לענין דרך חלוקת העורות, גם כן יש לקבוע כי מאן דלית ליה מי שאין לו עדיף על מי שיש לו!

21 הוסיף רבא ואמר: הכא נמי כאן גם כן, לענין טבילותיה של זו, יש לומר באופן זה, ומה היכא היכן, במקרה שאמרה "ראיתי טומאה יום אחד" או שאמרה "בין השמשות ראיתי טומאה" — סגי די לה אי או בתשע טבילות במקרה הראשון אי או באחת עשרה טבילות במקרה השני, מעתה היכא דקאמרה איהי היכן שאמרה היא "לא ראיתי כל עיקר" בעיא צריכה היא לטבול חמש עשרה טבילות?

22 אלא אימא הכי אמור, תקן כך את לשון הברייתא: אשה הטועה הבאה לפנינו ואומרת "ראיתי, ואיני יודע כמה ימים היו אלה שראיתי בהם, וכן איני יודעת אי אם בתקופת ימי נדה ראיתי ראייה זו, או בתקופת ימי זיבה ראיתי" — מטבילין אותה חמש עשרה טבילות. ומפרטים את סדר טבילותיה: אם אתאי קמן ביממא באה לפנינו ביום — יהבינן נותנים אנו לה לטבול החל מלילה זה שבשבע טבילות בלילה, לטומאת נדה. שכן אפשר שביום זה נסתיימו שבעת ימי נקיות

23 ותמני ושמונה טבילות של יום לטומאת זיבה. שאפשר שראתה אף ביום שבאה לפנינו, והריהי זבה גדולה, ולכך מתחילים ימי נקיותה מיום שלמחרת בואה, וטובלת לזיבתה ביום השמיני. והרי אלה חמש עשרה טבילות. וכמו כן כאשר אתאי קמן בלילותא באה לפנינו בלילה יהבינן נותנים אנו לה תמני שמונה טבילות לטומאת נדה, האחת כבר בלילה זה שמא כבר הסתיימו שבעת ימי נקיותה, ועוד שבע טבילות בשבעת הלילות הבאים שמא ראתה בלילה קודם שבאה אלינו, ומסתיימים שבעת ימי נקיותה רק ביום השמיני, ובלילו היא טובלת, וכן מצריכים אנו אותה שתטבול שבשבע טבילות לטומאת זיבה, החל מהבוקר שלאחר בואה לפנינו, במשך שבעה ימים, והרי אלה חמש עשרה טבילות.

24 ותוהים: כאשר היא באה לפנינו בלילה, מדוע היא טובלת רק שבע טבילות לטומאת זיבה, והלא תמני בעיא שמונה טבילות היא צריכה, שהרי יתכן שראתה בלילה לפני שבאה לפנינו ראיה של זיבה, והריהי איפוא זבה גדולה, וצריכה שבעה ימי נקיים קודם לטבילתה! אלא יש לומר כי אידי ואידי זה וזה, הן זו הבאה לפנינו ביום והן זו הבאה לפנינו בלילה נותנים אנו לה שבשבע טבילות לטומאת נדה ותמני ושמונה טבילות לטומאת זיבה.

25 ומקשים על תירוץ זה: ומדוע לזו הבאה לפנינו בלילותא בלילות נותנים אנו לטבול שבע טבילות לטומאת נדתה, והלא תמני שמונה טבילות לטומאת נדה היא בעי צריכה, ואם כך שש עשרה טבילות הן, ואילו הברייתא אומרת שחייבת היא בחמש עשרה טבילות!

26 ומשיבים: הטעם שהזכירה הברייתא חמש עשרה טבילות, שכן מספר הטבילות שטובלת זו לטומאת זיבה דפסיקא ליה שפסוק, שקצוב וקבוע הוא, דלא שנא כי אתיא קמן ביממא, לא שנא כי אתיא קמן בליליא שכן אין זה משנה כאשר באה לפנינו ביום, אין זה משנה כאשר באה לפנינו בלילה, בכל מקרה היא טובלת שמונה טבילות — חשיב לה מונה אותה התנא כמספר קבוע, שמונה טבילות. ואולם מספר הטבילות שטובלת זו לטומאת נדה דלא פסיקא ליה שלא פסוק, קצוב וקבוע הוא, דכי אתיא קמן בלילותא שכן כאשר היא באה לפנינו בלילה — בעי תמני צריכה שמונה טבילות, וכאשר באה לפנינו ביממא ביום — לא קבעי תמני אין היא צריכה שמונה טבילות אלא שבע, לכך לא קחשיב לה אין התנא מונה אותה את מספר שמונה טבילות, אלא הריהו מונה שבע טבילות שבכל האופנים היא טובלתן, ועולה כלל הטבילות לחמש עשרה.

27 ועתה מסכמים כי לדעת חכמים החולקים על ר' עקיבא אין אנו צריכים שיהיו שבעת ימי נקיים ספורים לפנינו, שכן אי סלקא דעתך אם עולה על דעתך לומר כי שבעת ימים הספורין לפנינו בעינן אנו צריכים — כל הני אלה הטבילות המנויות בברייתא בדינה של זו שבאה לפנינו, שהריהי נדרשת לטבול מזמן שבאה לפנינו, למה לי? והרי כיון שלא ספרה לפנינו, דינה שתספור תחילה שבעה ימי נקיים, ורק לאחר מכן הדר תחזור ותטבול! אלא לאו שמע מינה האם לא נלמד מכאן כי ברייתא זו כדעת רבנן חכמים היא, דאמרי שאומרים כי לא בעינן אין אנו צריכים שיהיו אלה שבעה ימים הספורין לפנינו.

28 אמר ליה לו רב אחא בריה בנו של רב יוסף לרב אשי בדחיית הוכחה זו: לאו תרוצי קמתרצינן לה האם לא תירצנו, העמדנו נוסח דברים שונה של אותה ברייתא באומרת "לא ראיתי"? אף כאן תריץ ואימא הכי תרץ, תקן, ואמור כך: האומרת "ספרתי ימי נקיים כדין, ואולם איני יודעת כמה ימים ספרתי. וכן אין אני יודעת אם בתקופת ימי נדה ספרתי ואם בתקופת ימי זיבה ספרתי" — מטבילין אותה חמש עשרה טבילות. ונמצא לפי נוסח זה, שאין להביא מכאן ראיה לענין ספירת שבעה ימי נקיות שיכולה להיעשות אף שלא בפנינו, שכן אפשר להעמיד ברייתא זו אף כר' עקיבא האומר שצריכים שבעת ימי הנקיות להיות ספורים לפנינו.

29 ומקשים על העמדה זו של דברי הברייתא: והרי במקרה של האומרת "ספרתי, ואיני יודעת כמה ספרתי" — חד יומא מיהא יום אחד, הוא היום שבאה לפנינו, לפחות אי אפשר שלא ספרה בו, שהרי הוא ספור לפנינו, ומדוע היא צריכה לטבול אף ביום השמיני לבואה, ונמצא שחסרה לה טבילה אחת!

30 אלא כך אימא אמור, תקן: "איני יודעת אם ספרתי, אם לא ספרתי. ואם היה זה בתקופת ימי נדה או בתקופת ימי זיבה — הריהי טובלת אף ביום השביעי, שכן יתכן שלא ספרה כלל.

31 א משנה הזב, והזבה, והנדה, והיולדת, והמצורע שמתו בעודם טמאים — הריהם מטמאין בטומאת משא, ונוהג בהם דין זה עד לשלב התבלות גוף המת שבו ימוק ירקב הבשר. גופתו של גוי שמת — אף שבחייו הריהו מטמא כזב, משעה שמת הריהו טהור מלטמא.

32 בית שמאי אומרים: כל הנשים המתות נחשבות כאילו היו נדות בשעת מותן, ולכך הבגדים שהיו עליהן בשעת מותן נטמאו, ויש להטבילם. ואילו בית הלל אומרים כי אין דין זה של טומאת האשה הנדה אמור אלא באשה שמתה כשהיא טמאת נדה, ולא בנשים אחרות.

33 ב גמרא שנינו במשנתנו בטמאים שמתו שהריהם מטמאים במשא. ודנים בדבר: מאי מה הכוונה שהריהם מטמאים במשא? אילימא אם תאמר שהכוונה שמטמאים במשא ממש — אטו וכי כל מת ולא רק הטמא שמת מי האם לא מטמא במשא! ואין איפוא צורך להשמיענו שכך היא הלכה באלה הטמאים שמתו!

34 אלא מאי מה הכוונה שהריהם מטמאים במשא — באבן מסמא אבן כבדה, שלא נועדה לטלטול, אלא להנחה במקום אחד.

35 ומסבירים שכן מובנו של הביטוי "אבן מסמא" דכתיב שכן נאמר בדניאל שהושלך אל גוב האריות, "והתית אבן חדא ושמת על פם גבא" והובאה אבן אחת והושמה על פי הבור דניאל ו, יח. ונלמד ממשנתנו שאף שסתם מת הנמצא על אבן זו אינו מטמא את הנמצא תחתיה שהרי אין אבן זו נועדת לטלטול ולמשא, מכל מקום הטמאים שמתו, כשנמצאים הם על אבן זו הריהם מטמאים את הדבר הטהור הנמצא תחתיה.

36 ומבררים: מאי טעמא מה טעם הדבר? אמר רב: גזרה היא שגזרו חכמים, משום שמא יתעלפה יתעלף הזב או שאר הטמאים הנזכרים במשנתנו בעודו יושב על אבן מסמא, ויחשבוהו למת, ויבואו שלא לטמא את הנמצא תחתיו, אף שלמעשה הוא נטמא בטומאת מושבו של הזב. לכך גזרו חכמים שהזב ושאר הטמאים שבמשנתנו יטמאו באבן מסמא, אף כשמתו.

37 ומביאים ראיה, שכן תנא שנה החכם בברייתא כי משום בשם ר' אליעזר אמרו חכמים שכל אלה הטמאים שמתו הריהם מטמאים, עד שיבקע כריסו, שכן לא גזרו חכמים אלא על המתים הדומים במצבם ובמראיהם לאדם החי שהתעלף. ואילו מת זה שהתבקעה כריסו, שאינו נראה כמתעלף, לא נאמרה בו גזירה זו.

38 ג שנינו במשנתנו בדינו של הגוי שמת שאין הוא מטמא במשא. תניא שנויה ברייתא, אמר רבי: מפני מה אמרו חכמים כי גוי שמת נחשב כטהור מלטמא במשא — לפי שאין טומאתו אף מחיים מדברי תורה, אלא מדברי סופרים, שאף שגזרו חכמים בגוי החי שהריהו נחשב כזב לכל דבריו, לא הוסיפו חכמים לגזור בו שיטמא משמת.

39 ד תנו רבנן שנו חכמים: שנים עשר דברים שאלו אנשי העיר אלכסנדריא שבמצרים את ר' יהושע בן חיננא, שלשה מהם דברי חכמה, שלשה אחרים דברי הגדה, ושלשה נוספים דברי בורות, ועוד שלשה היו דברי דרך ארץ.

40 ומפרטים: שלשה דברי חכמה: האחד, הזב והזבה והנדה והיולדת והמצורע שמתו, עד מתי הריהם מטמאין במשא? אמר להן: עד שימוק הבשר, וכהלכה השנויה במשנתנו.

41 והדבר השני, ששאלו, בת האשה המשולחת שהתגרשה מבעלה, שלאחר שהתגרשה נישאה לבעל אחר, ואף ממנו התגרשה או שמת בעלה זה, ושב בעלה הראשונה ונשאה שלא כהלכה, שכן אסורה היא על בעלה הראשון משעה שנישאה לאיש אחר, ונולדה להם בת מנישואין אסורים אלה, מה היא ההלכה, האם בת זו יכולה להינשא לכהן?

42 והסבירו את שאלתם, מי אמרינן האם אומרים אנו קל וחומר הוא: ומה אלמנה לכהן גדול, שאין איסורה שוה בכל, שהרי היא אסורה רק לכהן גדול — בנה הנולד מנישואין אסורים שכאלה הריהו פגום לכהונה, שהתחלל מכהונתו. זו הגרושה שנישאה לאחר שאיסורה שוה בכל אדם מישראל — אינו דין שבנה הנולד מנישואין אסורים אלה יהא פגום, ולכך תיחשב הבת הנולדת כפגומה לנישואין עם כהן. או דילמא שמא יש לפרוך קל וחומר זה, שכן מה לאלמנה לכהן גדול — שהיא עצמה מתחללת בנישואיה לכהן גדול, שהיא נפסלת מאכילת תרומה, ולכשתתאלמן מכהן גדול זה הריהי אסורה להינשא לכהן הדיוט.

43 אמר להן: