ביאור שטיינזלץ על נדה כ״ט

1 שיש לחלק בין ערך איש לערך אשה.

2 א שנינו במשנתנו שאם יצא הולד מרחם אמו כשהוא מחותך איברים איברים או שהוא שלם אבל מסורס הפוך, שיצא דרך רגליו ולא דרך ראשו דינו הוא שמשעה שיצא רובו הריהו נחשב לענין טומאת לידה כילוד. ובהגדרת "רובו" של היוצא מחותך, נחלקו חכמים. שכן אמר ר' אלעזר: אפילו אם יצא הראש עמהן עם שאר האיברים, ולא יצא עדיין רובו — אינו נחשב כילוד.

3 ואילו ר' יוחנן אמר: לא שנו במשנתנו שהולד נחשב כילוד רק אם יצא רובו אלא בזמן שאין הראש עמהן עם האיברים שיצאו, אבל אם יצא הראש עמהן — הראש פוטר לענין בכורה, והריהו נחשב כילוד, אף שלא יצאו עדיין רוב איבריו.

4 ומציעים: לימא אמור שבשיטת שמואל קמיפלגי הם חולקים, שכן אמר שמואל בדין קדושת בכור: היולדת תאומים, והוציא האחד תחילה את ראשו וחזר למעי אמו — אין הראש שיצא פוטר את הולד הבא אחריו מן הבכורה, ואמורים הדברים דווקא בנפלים, שהולד הראשון שהוציא את ראשו היה נפל, והבא אחריו הריהו ולד בן קיימא. ואולם בלידת ולדות שאינם נפלים, לידת הראש הריהי נחשבת לידה. ומעתה נאמר, כי ר' אלעזר סבור כשמואל, שאין הוצאת הראש בנפלים נחשבת כלידה, ואילו ר' יוחנן סבור כי הוצאת הראש נחשבת לידה אף בנפלים, שלא כשמואל.

5 ודוחים: אין להסיק כן, שהרי אפשר לומר כי בנפל הנולד כשהוא שלם — דכולי עלמא לא פליגי כולם, הן ר' אלעזר והן ר' יוחנן אינם חולקים שהוצאת הראש נחשבת ללידה, וחלוקים שניהם על שמואל. וכי פליגי כאשר נחלקו הרי זה בנפל שנולד מחותך. ובכך נחלקו, שמר חכם זה, ר' אלעזר סבר סבור כי דווקא בנולד כשהוא שלם הוא דקחשיב שהוא נחשב לידת הראש כלידה, אבל במחותך — לא קחשיב נחשב. ואילו מר חכם זה סבר סבור כי במחותך נמי חשיב גם כן נחשב.

6 לישנא אחרינא לשון אחרת נשנית בסוגיה זו, ובאופן זה: טעמא הטעם שאין בהוצאת הראש כשלעצמו להחשיבו כלידה אם לא יצא רובו, הריהו דווקא בנפל שיצא מחותך או מסורס, הא הרי אם היה כתקנו שלם ויצא בדרך הרגילה — הראש פוטר, ונמצא שתרוייהו לית להו שניהם אין להם, אינם סבורים כדעת שמואל, שכן אמר שמואל: אין הראש פוטר כלל בנפלים.

7 ב איכא דמתני לה להא שמעתתא באפי נפשה יש ששונים אותה, את השמועה הזו, בפני עצמה, ולא כמתייחסת אל משנתנו, ובאופן זה, אמר ר' אלעזר: אין יציאת הראש של הנפל נחשבת כיציאת רוב אברים, ואילו ר' יוחנן אמר: יציאת הראש נחשבת כיציאת רוב אברים, והריהו כילוד. ומסבירים את מחלוקתם, קמיפלגי חלוקים הם בשיטת שמואל, שר' אלעזר סבור כשיטת שמואל, ור' יוחנן אינו סבור כמותה.

8 ושואלים: תנן שנינו במשנתנו: יצא מחותך או מסורס, משיצא רובו — הרי הוא כילוד. ויש לדייק בלשון זו: מדקאמר ממה שאמר התנא "מחותך או מסורס" מכלל הדברים אתה למד שהמחותך הנדון במשנתנו הוא שנולד איברים איברים, אבל אופן הלידה כשלעצמו היה כתקנו, שיצא תחילה הראש, וקאמר והוא התנא אמר בדינו של זה שרק משיצא רובו — הרי זה כילוד. הרי זה איפוא קשיא קשה לשיטת ר' יוחנן הסבור שביציאת הראש נחשב כילוד!

9 ומשיבים: אמר יכול לומר לך ר' י וחנן בתשובה לשאלה זו: אימא אמור, בהבנת משנתנו: "יצא מחותך ומסורס", אבל אילו יצא מחותך ואינו מסורס, שראשו יצא תחילה — די בכך, כדי להחשיבו כילוד, אף שלא יצאו רוב איברים.

10 ומקשים על כך: והא והרי "מחותך או מסורס" קתני שנינו במשנתנו, ולא "מחותך ומסורס"! ומשיבים: הכי קאמר כך הוא אומר, זו כוונת דברי התנא: יצא כשהוא מחותך איברים איברים או בגוף שלם, וזה וזה, בשני מקרים אלה, מדובר כשיצא מסורס — דינו הוא שרק משיצא רובו הרי זה כילוד. ואולם אם יצא ראשו — די בכך להחשיבו כילוד.

11 ועוד במחלוקת זו של ר' אלעזר ור' יוחנן, אמר רב פפא: מחלוקת זו של האמוראים הריהי כמחלוקת שנחלקו בה תנאי תנאים. שכך שנינו: יצא מחותך או מסורס — משיצא רובו הרי הוא כילוד. ר' יוסי אומר: משיצא כתקנו. ויש לדון בדברי ר' יוסי, מאי קאמר מה הוא אומר, שמדבריו נראה שרק משיצא כתקנו הריהו נחשב כילוד, ואם לא יצא כתקנו אינו נחשב כילוד ואפילו יצאו רוב איבריו.

12 אמר רב פפא, הכי קאמר כך הוא אומר, זו כוונת דברי התנאים: יצא מחותך ומסורס — משיצא רובו הרי הוא כילוד, וכל זאת משום שיצא מסורס, ומכאן נסיק לשיטת חכמים: הא הרי מכאן שאם יצא כתקנו, וראשו יצא תחילה — הראש פוטר את הבא אחריו מקדושת בכורה. ועל כך בא ר' יוסי ואומר: אין המחותך נחשב כילוד אלא משיצא רובו, כתקנו. ומעתה נמצאנו איפוא למדים, לשיטת רב פפא זו, כי מחלוקת ר' אלעזר ור' יוחנן הריהי כמחלוקת תנאים זו. ששיטת ר' יוחנן הריהי כשיטת חכמים שאפילו הנולד מחותך, יציאת הראש מחשיבתו כילוד. ואילו שיטת ר' אלעזר הריהי כשיטת ר' יוסי שכל שנולד מחותך, אפילו יצא הראש בתחילה כתקנו אינו נחשב בכך כילוד.

13 מתקיף לה מקשה עליה, על הבנה זו של רב פפא רב זביד: זה שאמר ר' יוסי שאין המחותך נחשב כילוד אלא אם כן יצאו רוב איבריו כתקנו, מכלל הדברים אתה למד שבנולד מסורס, שאין ראשו יוצא בתחילה — רובו נמי גם כן לא פוטר, וקשה, שכן הא קיימא לן הרי כלל קיים לנו כי רובו של דבר הריהו נחשב ככולו, ואף כאן צריך להיחשב כילוד, כיון שיצאו רוב איבריו, אף שנולד כשהוא מחותך ומסורס!

14 אלא אמר רב זביד, הכי קאמר כך הוא אומר, זו כוונת דבריהם: יצא מחותך ומסורס — משיצא רובו הרי זה כילוד, ומכאן נסיק: הא הרי אם נולד כתקנו — ביציאת הראש כשלעצמו הריהו פוטר את הבא אחריו מן הבכורה. ואילו ר' יוסי אומר: אף בנולד כתקנו, אין יציאת הראש מחשיבתו כילוד, אלא משיצא כתקנו לחיים, אבל הנולד שלא לחיים, כנולד מחותך באיברים איברים, אינו פוטר ביציאת הראש, אלא רק ביציאת רוב איבריו.

15 ומביאים ראיה להסברו של רב זביד, תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך כשיטת הסבר זו: יצא מחותך או מסורס — משיצא רובו הרי זה כילוד, הא הרי נלמד מכאן שאם יצא כתקנו — הראש פוטר. ר' יוסי אומר: משיצא כתקנו לחיים.

16 ומעתה נדון: ואיזהו הנולד שהוא בכלל הגדרה זו של "כתקנו לחיים" — משיצא רוב ראשו. ואיזהו רוב ראשו? ר' יוסי אומר: משיצאו צדעיו רקותיו. אבא חנן משום בשם ר' יהושע אומר: משיצא פדחתו החלק הקדמי של הגולגולת, המצח. ויש אומרים: משיראו קרני ראשו גובה ראשו שבצד העורף.

17 ג משנה המפלת ולד, ואולם אין ידוע מהו מינו, אם זכר או נקבה — תשב ימי טהרה שלושים ושלושה ימים, כדין ליולדת זכר, ותשב ימי טומאה ארבעה עשר ימים, כדין ליולדת נקבה. האשה המפלת ואין ידוע מה הפילה, אם ולד היה ואפשר שהיה זכר או נקבה, ואם לאו לא, שלא היה זה כלל ולד אלא רוח — תשב ימי טהרה לזכר וימי טומאה לנקבה, ולנדה שאם תראה לאחר שבועיים של ימי טומאה, הרי היא טמאה טומאת נדה, שאין לה ימי טהרה.

18 ד גמרא שנינו במשנתנו דינה של האשה המפלת ולד ואינה יודעת מה הפילה, אם זכר או נקבה או רוח, לענין ימי טומאה וימי טהרה. ובענין זה אמר ר' יהושע בן לוי: עברה האשה בנהר והפילה שם, ואין ידוע מה היה טיבו של הולד שהפילה — הריהי נוהגת ככל יולדת ומביאה קרבן יולדת, ואין חוששים שמביאה חולין לעזרה, וקרבן זה נאכל ככל קרבן יולדת ודאי. וטעם הדבר: משום שהלך לך בדין אחר רוב הנשים, ורוב הנשים ולד מעליא ילדן מעולה הן יולדות.

19 ודנים בדבריו: תנן שנינו במשנתנו שהמפלת ואין ידוע אם ולד היה — תשב לזכר ולנקבה ולנדה. ומעתה יש מקום להקשות על ר' יהושע בן לוי: אמאי מדוע תשב לנדה? לימא אמור: הלך אחר רוב נשים, ורוב נשים ולד מעליא ילדן מעולה יולדות, ויש לה איפוא ימי טהרה לאחר שתשב ארבעה עשר של ימי טומאה כיולדת נקבה, ככל יולדת ולד שלם, ומדוע אם ראתה דם לאחר ימי טומאה הריהי טמאת נדה?

20 ומשיבים: אין להקשות ממשנתנו, שכן מתניתין משנתנו עוסקת במקרה שלא הוחזקה האשה כעוברה הרה, וכי קאמר וכאשר אמר ר' יהושע בן לוי, הרי זה דווקא כשהוחזקה עוברה.

21 ודנים עוד בשיטת ר' יהושע בן לוי, תא שמע בא ושמע ממה ששנינו בברייתא: בהמה טהורה שטרם המליטה, והעובר הראשון שתמליט יהיה בקדושת בכור, שיצאה מן הדיר אל מקום המרעה כשהיא מלאה מעוברת, ולאחר מכן, באותו יום באה חזרה כשהיא ריקנית ללא עובר במעיה, ואין ידוע מה הפילה, אם ולד ואין הולד הבא אחריו בכור או רוח והנולד אחריו הריהו בכור — הבא אחריו הריהו בכור מספק.

22 ולשיטת ר' יהושע בן לוי יש לשאול: אמאי מדוע כן הדין? והרי יש לנהוג לפי הכלל: הלך אחר רוב בהמות, ורוב בהמות ולד מעליא ילדן מעולה יולדות, והאי וזה שהפילה היה ולד שלם, והבא אחריו פשוט שאינו בכור הוא!

23 אמר רבינא בתירוץ לשאלה זו: משום דאיכא למימר שיש מקום לומר שרוב בהמות אכן יולדות ולד שלם שהוא דבר הפוטר מבכורה את הנולד אחריו, ואולם מעוטן יולדות דבר שאינו פוטר מבכורה. ואולם על כך יש להוסיף גורם נוסף, שכן כל הבהמות היולדות — מטנפות מפרישות לכלוכים שונים לפני ההמלטה, ואילו הבהמה הזו שיצאה אל המרעה, הואיל ולא טנפה לפני שיצאה, בכך אתרע לה רובא התקלקל, נחלש לו הרוב, ויש לנהוג איפוא בבהמה זו כבספק, והבא אחריו הריהו בכור מספק.

24 ושואלים על דברי רבינא אלו: אי אם כדבריו שכל היולדות מטנפות לפני הלידה, אם כן יש להסיק כי הא זו הבהמה מזה שלא מטנפה טנפה, ראיה היא שלא ילדה ולד ממש, והבא אחריו בכור מעליא מעולה, שלם הוא! אלא אימא אמור כך בדברי רבינא, שרוב היולדות מטנפות, וזו הואיל ולא טנפה — אתרע לה רובא התקלקל לו הרוב.

25 ועוד בשיטת ר' יהושע בן לוי, נמסר: כי אתא כאשר בא רבין מארץ ישראל לבבל אמר: מתיב מקשה ר' יוסי בר' חנינא על שיטת ר' יהושע בן לוי מענין טועה, והוסיף רבין ואמר: ואולם לא ידענא מאי תיובתא אין אני יודע מה הקושיה, ומסבירים: מאי מה היא אותה קושיה, דתניא שכן שנויה ברייתא,

26 אשה שיצתה שיצאה מביתה כשהיא מלאה הרה, ולאחר זמן רב באה חזרה כשהיא ריקנית, והרי שילדה בתוך תקופה זו, ואולם אין היא יודעת דבר באשר ללידה זו, מתי ילדה ומה ילדה. והביאה ומזמן שבאה לפנינו חלפו עליה שלשה שבועין שבועות טהורין שלא ראתה בהם כל דם. ולאחר שלושת השבועות הללו עברו עליה עשרה שבועות, שבהם היה שבוע אחד טמא שראתה בו בכל יום ויום ושבוע אחד טהור שלא ראתה בו כלל, מה דינה של זו?

27 משמשת עם בעלה רק לאור בליל בתחילת היום השלשים וחמש לבואה, שהוא סוף השבוע החמישי, ושוב אינה משמשת. ומטבילין אותה תשעים וחמש טבילות של מצוה, אלו דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים: דיה בשלשים וחמש טבילות. ר' יוסי בר' יהודה אומר: דיה לטבילה אחת שתהא באחרונה.

28 ומעתה לשיטתו זו של ר' יהושע בן לוי שהאשה שהוחזקה כהרה, הולכים בדינה אחר רוב יולדות היולדות ולד שלם, יש לשאול: בשלמא זה נוח, מובן מדוע האשה הזו בשבוע ראשון לא משמשת עם בעלה, אף שלא ראתה בשבוע זה — שכן אימר יש מקום לומר: יולדת זכר היא, וילדה אותו סמוך מאד לחזרתה לכאן, ושבוע ראשון זה הריהו משבעת ימי טומאה ליולדת זכר. וכמו כן מובן גם כן מדוע אינה משמשת עם בעלה בשבוע השני לחזרתה לכאן — שכן אימר יש מקום לומר: יולדת נקבה היא, ושמא שבועיים אלה הינם בכלל שבועיים ימי טומאה של יולדת נקבה.

29 וכמו כן מובן מדוע אינה משמשת עם בעלה גם בשבוע השלישי לחזרתה לכאן — שכן אימר יש מקום לומר: יולדת נקבה בזוב שהיתה זבה שלושה ימים לפני הלידה, ולא בגלל צער הלידה היא, שצריכה למנות שבעה נקיים רק לאחר שבועיים של ימי טומאה הנוהגים בלידת נקבה.

30 אלא שבוע רביעי, אף על גב דקא חזיא אף על פי שהיא רואה בו דם, מדוע לא תשמש בו עם בעלה, דהא שהרי ודאי דם טהור הוא, שהרי אם הולכים אנו רוב נשים היולדות ולד שלם, אף אשה זו יש לה ימי טהרה כשאר יולדות, ובשבוע הרביעי הריהי בתוך ימים אלה! לאו האם לא נסיק מכאן שטעם הדבר הוא משום דלא אזלינן בתר רובא שאין אנו הולכים אחר רוב, וקשה לשיטת ר' יהושע בן לוי.

31 אלא מעתה יש להסביר את דברי רבין, מאי מה פירוש "לא ידענא מאי תיובתא" "איני יודע מה הקושיה"? שכן אימר יש מקום לומר: אכן הולכים אחר רוב הנשים היולדות ולד מעולה, ואשה זו בחזקת מי שילדה, ואולם אין הוכחה שילדה ביום שלפני בואה, ואפשר שהרחיקה לידתה, שהיה יום לידתה בזמן מרוחק הרבה לפני חזרתה לביתה, והסתיימו להם ימי טהרה זה מכבר.

32 א ושבים לדון בברייתא זו לגופה. לאחר שהוסבר מדוע אינה משמשת עם בעלה בארבעת השבועות הראשונים מאז חזרתה, יש לברר: הך זה השבוע החמישי שטהור הוא — תשמש בו, ומדוע הותרה לשמש רק בליל יום השלושים וחמישה, שהוא סופו של שבוע זה.

33 ומסבירים: טעם הדבר משום שהך זה השבוע הרביעי, שראתה בו בכל יום, בכל יומא ויומא יום ויום שבו מספקין מסופקים אנו מה טיבה של ראייה זו שראתה, שמא חלה בסוף תקופת ימי טוהר לידה והריהי איפוא בתחלת ימי נדה, וצריכה למנות שבעה ימי נדה מיום זה. ומשום כך אף ביום עשרין ותמניא גופיה עשרים ושמונה עצמו, כלומר, ביום האחרון של השבוע הרביעי מאז חזרה האשה, יש להסתפק בו ואימר ואמור, נאמר שמא כל ראיותיה עד יום זה היו בימי טהרה של לידה, וראייה זו תחלת נדה היא, ולכן בעיא למיתב צריכה לשבת שבעה ימים לנדתה בשבוע הבא, השבוע החמישי לחזרתה. ולכן רק בליל היום השלושים וחמישה מותרת לשמש עם בעלה.

34 ושואלים עוד: מדוע אסורה לשמש בכל שלושת השבועות הראשונים מאז בואה, והרי האיסור עליה לשמש בשבוע האחרון אינו אלא משום החשש של לידה בזוב, ואולם הזבה יכולה להיטהר ביום השביעי לספירתה, ולטבול בו, ונמצאת איפוא שביום העשרים וחד ואחד בבוקר יכולה היא שתשמש אחר שתטבול!

35 ומשיבים: ברייתא זו כשיטת ר' שמעון היא, שאמר: אסור לעשות כן, לשמש לאחר הטבילה ביום השביעי, וטעם הדבר: שמא תבא האשה לאחר ששימשה מבעוד יום לידי ספק, שתראה מבעוד יום, ונסתר בכך מנין שבעת הנקיים שספרה, ונמצא ששימשה באיסור. ושואלים: אם כן אל תשמש בבוקר של יום העשרים ואחד, ואולם לאורתא בערב של יום זה תשמש, שהרי לא ראתה במשך היום דבר שיסתור את מנין שבעת ימי הנקיים שמנתה! ומשיבים: מדובר בברייתא זו כשראתה בערב.

36 ב ודנים עוד בדברי הברייתא. שנינו בה כי לשיטת בית שמאי מטבילין אותה תשעים וחמש טבילות. והסבר הדבר: שבוע קמא ראשון — מטבילין אותה כל יום בלילותא בלילות, שכן כיון שאין אנו יודעים את זמן הלידה ולא את מין הוולד, אימר יש מקום לומר: יולדת זכר היא זו, ובכל לילה יש מקום לומר שבו הסתיימו שבעת ימי הטומאה של יולדת זכר, וצריכה היא לטבול ככל המסיימת ימי טומאה.

37 בשבוע שני — מטבילין אותה כל יום ויום בלילותא בלילות, שכן אימר יש מקום לומר באופן דומה לזה שנאמר ביחס לשבוע הראשון, שמא יולדת נקבה היא זו, ובכל יום ויום בשבוע זה הסתיימו ארבעה עשר ימי הטומאה של יולדת נקבה, וצריכה היא לטבול בלילה טבילה זו של מצוה. ומלבד טבילות אלה של לילה שטובלת בשבוע השני, טובלת היא בו אף ביממא בימים, בבקרים, שכן אימר יש מקום לומר: שמא אשה זו יולדת זכר בזוב היא, ובכל אחד מימי השבוע הראשון יש לומר שבו הסתיימו שבעת ימי טומאה של היולדת זכר והחלו שבעת ימי נקיות של היולדת זכר בזוב ומסתיימים במהלך השבוע השני. ומשום כך, בכל יום בבוקרו של השבוע השני צריכה היא לטבול טבילת זבה, שדינה לטבול בבוקר.

38 וכמו כן בשבוע שלישי מטבילין לה ביממא אותה בימים מאותה סיבה שכן אימר יש מקום לומר שיולדת נקבה בזוב היא, והסתיימו ימי טומאתה בשבוע השני, והחלה ספירת ימי נקיים של זבה לאחריהם, ומסתיימים הם במהלך השבוע השלישי, וטובלת היא בבוקרו של כל יום בשבוע זה משום זבה.

39 וגם בלילותא בלילות טובלת שכן בית שמאי לטעמייהו לטעמם, לשיטתם, דאמרי שהם אומרים בסוף מסכת נדה כי טבולת יום ארוך לאחר שהשלימה ששים וששה ימי טהרה הבאים לאחר ארבעה עשר ימי טומאה שלאחר לידת נקבה בעי צריכה טבילה, ולכן גם בכל לילה מלילי השבוע השלישי צריכה היא לטבול, שמא בדיוק בלילה זה הסתיימו שמונים הימים הללו. נמצא מספר הטבילות לחשבון זה שלושים וחמישה, וכן מוסיפה היא לטבול בלילות הבאים עד לכדי תשעים וחמש טבילות, מחשש שמא דווקא בלילות הבאים מסתיימים.