ביאור שטיינזלץ על נדה נ״ז

1 א שנינו במשנתנו כי הכותים אינם נוהגים מנהג קבורה בנפליהם. ושואלים: מאי דרוש מה דרשו כמקור למנהגם זה? ומשיבים: לדעתם הכתוב "לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשנים בנחלתך" דברים יט, יד נדרש על ידי חכמים לענין המוכר את אחוזת קברות אבותיו לאדם זר.

2 ולמדו מכאן הכותים כי כל מי שיש לו נחלה, קרקע הבאה לו בירושה מאבותיו — יש לו גבול אחוזת קבר, ואילו כל מי שאין לו נחלה בארץ, כנפלים הללו, שלא באו לכלל חיים — אף אין לו גבול. ומכאן הסיקו שאין נוהגת בהם מצות קבורה.

3 ב שנינו במשנתנו כי הכותים נאמנים לומר "קברנו במקום מסויים את הנפלים". ותוהים על כך: והא לית להו והרי אין להם, אין הם מקבלים את הנאמר בתורה "ולפני עור לא תתן מכשל" ויקרא יט, יד, וכדרך שדרשו חכמים את הכתוב שבמשמעו אף איסור הכשלת אחר בדבר עבירה? ומדוע נאמנים בדבר זה? אמר ר' אבהו בתשובה: מדובר רק באופן שבו כהן כותי עומד שם באותו מקום, והרי זו ראיה שאכן אין המקום הזה טמא בטומאת המת.

4 ושואלים: ודילמא ושמא כהן טמא הוא מכבר? ומשיבים: במשנתנו מדובר בכהן כותי טהור העומד שם דנקיט שמחזיק הוא תרומה בידיה בידו. ושואלים: עדיין אין זו ראיה, כי דילמא שמא תרומה טמאה היא? ומשיבים: מדובר דקאכיל מינה שהוא אוכל ממנה, ובודאי אינה תרומה טמאה, האסורה באכילה.

5 ושואלים: אי הכי אם כך המשנה מדברת דווקא באופן שברור לנו שאין המקום טמא, מעתה מאי למימרא מה באה המשנה לומר לנו? ומסבירים: מהו דתימא שתאמר, שתניח, כי הכותים לא בקיאי אינם בקיאים, יודעים היטב ביצירה של האדם, וכאשר הם קוברים נפל, אינם יודעים שהוא בן ארבעים יום, שסבורים הם שאין זה אלא כמים בלבד, שאינו מטמא, ולא נסמוך עליהם בדבר זה. לכך קא משמע לן הוא התנא משמיע לנו שהם נאמנים בדבר, שכן הריהם בקיאים ביצירה.

6 ג עוד שנינו כי הכותים נאמנין על הבהמה לענין דין בכורה בוולד שיוולד לה מעתה. ותוהים על כך: והא לית להו והרי אין להם, אין הם מקבלים את הנאמר בתורה "ולפני עור לא תתן מכשל", וכיצד סומכים אנו עליהם לענין דין הבכור? אמר ר' חייא בר אבא, אמר ר' יוחנן בהסבר הדברים: מדובר כאן רק באופן שבו הכותי עצמו גוזז ועובד בוולד זה. ומכיון שהכותים לעצמם שומרים את דיני התורה, ראיה היא שאין זה בכור.

7 ושואלים: אי הכי אם כך פירוש המשנה, שהכותים נאמנים לענין בכור רק באופן שברור לנו שאין זה בכור, מעתה מאי למימרא מה באה המשנה לומר לנו? ומסבירים: מהו דתימא שתאמר, שתניח, שהכותים לא בקיאי אינם בקיאים, יודעים היטב בטינוף היוצא מן הבהמה שמא בא ממיחוי ולד והריהו פוטר אותה מן הבכורה. ומכיון שאינם בקיאים בו יש לחשוש שמא הם טועים וסבורים שהיה זה טינוף, ופטורה היא מן הבכורה. לכך קא משמע לן הוא התנא משמיע לנו שהריהם בקיאים בטינוף, ומשום כך הריהם נאמנים לענין הבכורה.

8 ד עוד שנינו כי הכותים נאמנין על ציון קברות. שאף הכותים מציינים את קברותיהם, וכל מקום שאין בו ציון נחשב כמקום טהור, וניתן לעשות בו טהרות. ומסבירים: אף על גב אף על פי שחובת ציון הקברות רק מדרבנן מדברי חכמים הוא, כיון דכתיבא שכתוב כן במקרא, הריהם מזהר זהירי ביה נזהרים בו, דכתיב שכן נאמר בתיאור קבורתם של גוג והנלוים עליו "ועברו העוברים בארץ וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון עד קברו אותו המקברים אל גיא המון גוג" יחזקאל לט, טו.

9 ה עוד שנינו במשנתנו: אבל אין הכותים נאמנין לא על הסככות ולא על הפרעות. ומבררים עניינן של אלה: סככות — דתנן שכן שנינו, אלו הן סככות — אילן המיסך המצל על הארץ. פרעות — דתנן שכן שנינו, אבנים פרעות חשופות ובולטות היוצאות מן הגדר.

10 ו שנינו במשנתנו כי אין הכותים נאמנים אף על בית הפרס. ובענין דינו של בית הפרס אמר רב, אמר רב שמואל: החשש בבית הפרס הוא לעצמות המת שהתפזרו סביב על ידי החרישה, ולא לבשר המת. ואין עצם המת ששיעורה הוא לפחות כשעורה מטמאת בטומאת אהל, אלא במגע ובמשא בלבד. ולכך מנפח נופח רוח, מנפנף אדם לפני דרכו העוברת בתוך בית הפרס, כדי שלא יגע בעצם, והולך בה. אף שיתכן שהוא מאהיל על עצמות המת.

11 ועוד בענין בית הפרס, רב יהודה בר אמי משמיה משמו של רב יהודה אמר: בית הפרס שנידש ברגלי אדם שהלכו בו לרוב, ומסתבר שנשחקו העצמות — הריהו טהור. ותנא ושנה בברייתא עוד בדיני בית הפרס: החורש את בית הקברות — הרי זה עושה אותו בכך לבית הפרס. ועד כמה הוא עושה אותו לבית הפרס, עד היכן יש לחשוש שהגיעו לשם מן העצמות שהתפזרו? — מלא מענה שיעור תלם הנחרש בחרישה אחת, וכמה הוא שיעור זה? מאה אמה אורך על מאה אמה רוחב, שהוא בית שטח המכיל ארבעת סאין. רבי יוסי אומר: שיעור שטח בית הפרס הריהו חמש סאים.

12 ושואלים על הנאמר במשנתנו שאין הכותים נאמנים להעיד על בית הפרס, ועל הסככות: והאם אכן הם לא מהימני לא נאמנים בכך, והתניא והרי שנויה ברייתא: שדה שאבד בה קבר היא בית הפרס — נאמן כותי לומר "אין שם קבר",

13 לפי שהוא אינו מעיד אלא על גופו של קבר. שכיון שאומר הכותי שאין קבר בצד זה של השדה — הריהו כמעיד על גופו של קבר, וטומאת הקבר הריהי מן התורה, ובדבר שהוא מן התורה נאמנים הכותים. וכיוצא בזה באילן שהוא מיסך על הארץ "סככות" — נאמן הכותי לומר "אין תחתיו קבר". ומאותו הטעם: לפי שהוא אינו מעיד אלא על גופו של קבר. הרי שהכותים נאמנים על הסככות והפרעות!

14 אמר ר' יוחנן בתשובה: אין דברי הברייתא הללו אמורים אלא במהלך ובא הכותי על פני כולה, שבאופן זה ודאי הוא שאם היה בה קבר, נטמא בו. ואם הוא נוהג כן בשדה, ניתן לסמוך על דבריו בטהרתו של המקום. ואילו דברי משנתנו עניינם שאין הכותי מהלך ושב על פני כולה, ובאופן זה אינו נאמן להעיד.

15 ותוהים: אי הכי אם כך, שרק באופן זה הריהו נאמן להעיד, מאי למימרא מה באה הברייתא לומר והלא אין כל חידוש בדבר? ומשיבים: מהו דתימא שתאמר, כי מתוך השדה רצועה צרה של אדמה נפקא יוצאת לשדה סמוכה ונקראת אותה שדה נספחת על שם שדה זו, ושם הכותי תולה שנמצאת בה הטומאה, ואילו בשדה זו שלפנינו הוא עובר הלוך ושוב, משום שאין היא אלא ספק טמאה, ולספק אין הוא חושש. לכך קא משמע לן הוא, התנא שבברייתא משמיע לנו שאין חוששים לכך, וסומכים על דברי הכותי כשהוא מהלך על פני כולה.

16 ז שנינו במשנה: זה הכלל, כל דין שחשודים בו הכותים שאין הם מקיימים אותו, אף אינם נאמנים להעיד עליו. ושואלים: הלשון "זה הכלל", שהיא לשון ריבוי, לאתויי מאי לרבות את מה היא באה? לאתויי לרבות שאין הכותים נאמנים אף לענין תחומין של שבת, להעיד שעד מקום מסויים מגיע תחום שבת שכן תחומים הם מדברי חכמים, ולענין יין נסך,

17 א משנה אשה הרואה כתם דם על בשרה כנגד מול בית התורפה בית הערוה — הריהי מטמאה, שיש לחשוש שבא דם זה מן המקור, והריהו דם נדה. ואם נראה הכתם שלא כנגד בית התורפה — הריהי טהורה, שודאי לא בא מן המקור. נמצא הכתם על עקבה אחורי כף רגלה, וכן אם נמצא על ראש אצבע גודלה אגודל, שהוא בקדמת כף רגלה — אף שאינם מול מקום הערוה, הריהי טמאה, שיכול דם הבא מן המקור להגיע למקומות אלה.

18 נמצא הכתם על שוקה של האשה, וכן אם נמצא על פרסותיה, דינה משתנה לפי המקום בו בדיוק נמצא הכתם, שאם נמצא מבפנים מקדמת הגוף — הריהי טמאה, שכן אפשרי שיגיע למקום זה דם הבא מן המקור. ואולם אם נמצא מבחוץ לאחורי גופה — הריהי טהורה, וכן אם נמצא על הצדדין, מכאן ומכאן — הריהי טהורה, שכן אין אפשרות שיגיע דם היוצא מן המקור למקומות הללו.

19 ראתה כתם דם על חלוקה, אם נמצא הכתם מן החגור של החלוק ולמטה — הריהי טמאה, שיכול הדם היוצא מן המקור להגיע לשם. ואולם אם נמצא מן החגור ולמעלה — הריהי טהורה, שאין הדם היוצא מן המקור יכול להגיע לשם. ואם ראתה כתם דם על בית יד שרוול של החלוק, אם מגיע אורכו של בית היד עד כנגד מול בית התורפה — הריהי טמאה, וכגון שנמצא הכתם בראש בית היד, שכן לפעמים היא מפשילה את השרוול מעל ידה, והריהו מגיע אל מול בית התורפה, ומשם הגיע הדם אליו. ואם לאו אין ראש השרוול מגיע עד בית התורפה — הריהי טהורה, שהרי ברור כי אין דם זה בא מן המקור.

20 וזהו דווקא בחלוק המשמש ללבוש בלבד, ואולם אם היתה פושטתו ומתכסה בו בלילה, שהריהו משמש אף כשמיכה — בכל מקום שנמצא בו כתם, הריהי טמאה, מפני שבשעה שהיא מתכסה בו הוא חוזר מסתובב, משנה את מיקומו על גוף השוכב תחתיו, וייתכן שהמקום בו נמצא הכתם היה מול בית התורפה והרי זה דם מן המקור. וכן הוא הדין בכתם הנמצא בפוליוס סודר הנתון על הראש, שבכל מקום שנמצא בו כתם דם הריהי נטמאת בו, ומשום שהפוליוס עשוי שיסתובב לו.

21 ב גמרא שנינו במשנתנו אופנים שונים של הכתם הנמצא לענין טומאתה או טהרתה. ועוד בענין זה אמר שמואל: בדקה האשה את קרקע עולם האדמה שמתחתיה אם הריהו נקי מדם, ושאר דברים, ולא מצאה בו דבר. ואחר כך ישבה עליה, ומצאה דם עליה על הקרקע, אף שלכאורה ממנה בא דם זה — מכל מקום הריהי טהורה. וטעם הדבר: שכן נאמר "דם יהיה זובה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה" ויקרא טו, יט — ללמדנו שאין האשה נטמאת כנדה עד שתרגיש בבשרה שיצא דם ממקורה. ואשה זו, מאחר ולא הרגישה כן — אינה טמאה.

22 ותוהים: כיצד למד כן שמואל מהכתוב "בבשרה", והרי האי זה הכתוב "בבשרה" — מיבעי ליה נצרך לו לדרשה אחרת: שמטמאה האשה בראיית דם שנמצא בפנים גופה כדם הנמצא בחוץ לגופה. שכיון שיצא הדם מהמקור אל הפרוזדור — הריהי טמאה! ומשיבים: אם כן הוא שהכתוב בא ללמד רק לענין שמטמאה בפנים כבחוץ, לימא קרא שיאמר הכתוב רק "בבשר", מאי מה בא ללמד לשון "בבשרה" — שמע מינה למד מכאן כי אין האשה נטמאת עד שתרגיש בבשרה את יציאת הדם מהמקור.

23 ושואלים: ואכתי ועדיין מיבעי ליה נצרך לו הכתוב הזה לדרשה אחרת. שכן שנינו: "בבשרה" — בלשון מיעוט, להורות כי דווקא באופן זה היא נטמאת, ולא נטמאת בדם הנמצא בשפיר מעטפת העור בה נתון העובר במעי אמו, ולא בדם הנמצא בחתיכה לא מזוהה שיצאה ממנה. ומשיבים: תרתי שמע מינה שתי דרשות נלמד מכאן.

24 ובענין דינו זה של שמואל, מציעים: תא שמע בוא ושמע ממה ששנינו במשנה שבתחילת הפרק הבא: האשה שהיא עושה את צרכיה, ובתוך כך ראתה דם. ר' מאיר אומר: אם הטילה את מימיה כשהיא עומדת — הריהי טמאה, שכן באופן זה, ישנה אפשרות שחזרו מי הרגלים אל המקור ונשאו משם דם. ואולם אם הטילה מימיה כשהיא יושבת — הריהי טהורה, שכן במצב שכזה אין אפשרות שיצא דם מהמקור אל מי הרגלים. ובוודאי הרי זה דם פצע שיש לה באיזור הגוף בו היא מטילה את מי רגליה.

25 ויש לברר את הדבר: היכי דמי איך בדיוק היה הדבר? אי דארגשה אם כשהטילה מימיה הרגישה האשה ביציאת דם מהמקור — כשהטילה מימיה כשהיא יושבת אמאי מדוע היא טהורה, והרי הרגישה שיצא הדם מהמקור! אלא לאו האם לא מדובר באופן דלא ארגשה שלא הרגישה ביציאת הדם, ובכל זאת קתני שנינו שאם הטילה מימיה כשהיא עומדת — הריהי טמאה. ושלא כדברי שמואל.

26 ודוחים: אין להביא ראיה מכאן, שכן לעולם נאמר כי מדובר באופן דארגשה שהרגישה ביציאת הדם, ואולם כיון שבאה הרגשה זו עם הטלת מים, אימור יש מקום לומר כי הרגשת מי רגלים הואי היתה זו. ומשום כך אם הטילה את מימיה כשהיא עומדת — הדור חזרו מי רגלים למקור ואייתי והביאו עימם דם, ואם הטילה את מימיה כשהיא יושבת, שאין באופן זה אפשרות שישובו מי הרגלים אל המקור ויביאו משם דם — הריהי טהורה. ואילו את ההרגשה שהרגישה אנו מייחסים למי הרגלים.

27 ומציעים עוד בבירור דינו של שמואל, תא שמע בוא ושמע ראיה אחרת: עד פיסת בד שבודקת האשה את עצמה לטהרתה בה שהיה נתון תחת הכר, ולאחר מכן נמצא עליו דם, אם הכתם עגול — הרי זה דם טהור, שאין מקום לחשוש כי דם זה הריהו ממה שנבדק על ידה. שכן הבדיקה נעשית בקינוח, והכתם הבא בעקבות קינוח אינו עגול. ואם הכתם הינו משוך מארך — הרי זה דם טמא, שצורה זו יכולה להיווצר בבדיקה.

28 ועתה יש לברר דברים אלה: היכי דמי איך בדיוק המדובר: אי דארגישה אם שהרגישה ביציאת דם — כאשר הוא עגול אמאי מדוע הוא טהור? אלא לאו האם לא נאמר כי מדובר כאן דלא ארגישה שלא הרגישה ביציאת דם, ובכל זאת קתני שנינו כי כתם הדם שצורתו משוך — הריהו טמא. ושלא כדעת שמואל שאין האשה נטמאת אם לא הרגישה!

29 ודוחים: לא, אין להביא ראיה מכאן שכן לעולם נאמר כי מדובר באופן דארגישה שהרגישה, ואולם כיון שבאה הרגשה זו עם הבדיקה, אימור יש מקום לומר כי הרגשת עד הואי היתה זו. ולכך אם היה הכתם משוך, כצורה הנוצרת בעקבות הקינוח שבבדיקה — ודאי מגופה אתא בא דם זה. היה הכתם עגול, שאין זו כצורה הנוצרת על ידי קינוח — הרי זה דם טהור.

30 ומציעים עוד: תא שמע בוא ושמע ראיה אחרת ממה ששנינו במשנה: אם נמצא דם על עד הבדיקה שלו, לאחר התשמיש — האשה והבעל טמאין טומאת שבעה, כדין הבא על הנדה, וחייבין בקרבן חטאת, כדין הבא על הנדה בשוגג. נמצא דם על עד הבדיקה שלה אתיום מיד לאחר התשמיש — הבעל והאשה טמאין טומאת שבעה בוודאי, וחייבין בקרבן חטאת. ואולם אם נמצא הדם על עד הבדיקה שלה לאחר זמן — אפשר שדם זה נראה רק לאחר התשמיש ולכן שניהם טמאים טומאת שבעה מספק, ופטורין מן הקרבן.

31 ויש לברר: היכי דמי איך בדיוק המדובר: אי דארגישה אם שהרגישה ביציאת דם בשעת התשמיש — אף שנמצא לאחר זמן, אמאי מדוע שניהם פטורין מן הקרבן? אלא לאו האם לא נאמר כי מדובר כאן דלא ארגישה שלא הרגישה ביציאת הדם בשעת תשמיש, ובכל זאת קתני שנינו כי בזמן שנמצא על שלה אתיום — הריהם טמאין וחייבין בקרבן, ושלא כדברי שמואל! ודוחים: לא, אין להביא ראיה מכאן, שכן לעולם נאמר כי מדובר באופן דארגישה שהרגישה ביציאת הדם בשעת תשמיש, ואולם כיון שבאה הרגשה זו עם כניסתו של איבר התשמיש "שמש", אימא יש מקום לומר כי הרגשת שמש הוה היתה זו.

32 ומציעים עוד: תא שמע בוא ושמע ראיה אחרת ממה ששנינו: נמצאת אתה אומר כי ישנם שלשה ספקות באשה שמצאה דם בבגדה או בחלוקה, נמצא כתם דם על בשרה, והריהו ספק טמא ספק טהור — הרי זה טמא, ונטמאת היא בו. נמצא על חלוקה, והריהו ספק טמא ספק טהור — הרי זה טהור, והריהי טהורה. וכן אשה המוחזקת כספק נדה ונגעה או הסיטה טהרות, והספק איפוא במגעות ובהיסטות אם טמאה בהן את הטהרות — הלך לך אחר הרוב.

33 ומסבירים: מאי מה פירוש הלשון "הלך אחר הרוב"? לאו האם אין הכוונה שאם היו רוב ימיה של אשה זו טמאין שמרבה לראות דם — הריהי טמאה מן הספק. ומתוך שנאמרו הדברים בלא הבחנה בין אם הרגישה ביציאת הדם או לא, נלמד שכך הדין, ואף על גב דלא ארגשה ואף על פי שלא הרגישה, ושלא כשמואל!

34 ודוחים: לא, אין להביא ראיה מכאן, שכן כוונת דברי הברייתא לומר שאם רוב ימיה של אשה זו בהרגשה היא חזיא רואה — הריהי טמאה, אף כשהיא מסופקת אם הרגישה וראתה, דאימור ארגשה ולאו אדעתה שיש מקום לומר כי הרגישה גם במקרה זה, ואולם לא עלה כן על דעתה שהיא מרגישה. ולפני שממשיכים בבירור דברי שמואל, נפנים לבירור דברי הברייתא.

35 אמר מר החכם בברייתא כי אם נמצא הדם על בשרה, ספק טמא ספק טהור — הרי זה דם טמא. ואילו אם נמצא על חלוקה, ספק טמא ספק טהור — הרי זה טהור. ומשמע כי באותו אופן שהדם הנמצא בחלוק טהור, הנמצא על בשרה טמא.

36 ומבררים: היכי דמי איך בדיוק היה הדבר? אי אם נמצא ממקום החגור ולמטה — על חלוקה אמאי מדוע טהור? והא תנן והרי שנינו במשנתנו שאם נמצא מן החגור ולמטה — הריהו טמא! ואי ואם נמצא ממקום החגור ולמעלה, שאינו מול מקום התורפה. ואם כן כשנמצא הדם מהחגור ולמעלה על בשרה אמאי מדוע הוא טמא? והתנן והרי שנינו במשנתנו כי אם ראתה דם על בשרה שלא כנגד בית התורפה — הריהי טהורה.

37 ומשיבים: איבעית אימא אם תרצה אמור שמדובר בשנמצא הדם מחגור ולמטה, ואיבעית אימא ואם תרצה אמור שמדובר בשנמצא מחגור ולמעלה, ובשני האופנים הללו ניתן להסביר את דברי הברייתא. ומפרטים: אי בעית אימא אם תרצה אמור שמדובר בשנמצא מחגור ולמטה. והברייתא מדברת באופן שיש לתלות את הימצאות הדם בגורם חיצוני, וכגון שעברה אותה אשה בשוק של טבחים קצבים. ולכך, כאשר נמצא הדם על בשרה — מניחים אנו כי מגופה אתאי בא הדם, דאי מעלמא אתאי שאם מהעולם, מבחוץ בא — גם על חלוקה מיבעי ליה אשתכוחי צריך היה לו להימצא. וכאשר נמצא הדם על חלוקה — מניחים אנו כי מעלמא אתא מהעולם, מבחוץ, בא. ומשום, דאי שאם מגופה אתא בא דם זה — גם על בשרה מיבעי ליה אשתכוחי צריך היה לו להימצא.

38 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור שמדובר באופן שנמצא מחגור ולמעלה, והטעם שהיא טמאה כשנמצא על חלוקה ולא על גופה — הברייתא מדברת באופן שיש להניח שבא הדם מגופה. וכגון דאזדקרה שהזדקרה, שזקפה את קומתה לאחור. ולכך כשנמצא הדם על בשרה — הריהי טמאה, כי מניחים אנו שודאי מגופה אתאי בא הדם לכאן. דאי מעלמא אתאי שכן אם מהעולם, מבחוץ בא — על חלוקה איבעי ליה אשתכוחי צריך היה לו להימצא. וכאשר נמצא הדם על חלוקה — מניחים אנו כי מעלמא אתא מהעולם, מבחוץ, בא. דאי שאם מגופה אתא בא — גם על בשרה מיבעי ליה אשתכוחי צריך היה לו להימצא.

39 ושבים לבירור דינו של שמואל, קתני מיהת שנינו על כל פנים בברייתא זו שאם נמצא הדם על בשרה ספק טמא ספק טהור — הרי זה דם טמא, ומשמע שכך הדין ואף על גב ואף על פי שלא הרגישה, והרי זה שלא כשמואל! ועוד מביאים מה שתנן שנינו במשנתנו כי הרואה כתם על בשרה כנגד בית התורפה — הריהי טמאה, ומשמע שכך הדין ואף על גב אף על פי שלא הרגישה, ושלא כדברי שמואל! אמר רב ירמיה מדפתי: מה שאמר שמואל שאין האשה נטמאת אם לא הרגישה ביציאת הדם, אינו אלא מדין תורה. ואולם מודה שמואל שהיא, האשה הרואה שלא בהרגשה, טמאה,