ביאור שטיינזלץ על נדה נ׳

1 ר' מאיר היא שיטת משנתנו, הפוסלת את הסומא באחת מעיניו לדון, אף שהוא כשר להעיד. דתניא שכן שנויה ברייתא, כך היה ר' מאיר אומר: מה תלמוד לומר מלמדנו הכתוב בדינם של הכהנים "כי בם בחר ה' אלהיך לשרתו ולברך בשם ה' ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע" דברים כא, ה. שכן יש לשאול בכתוב זה: וכי מה ענין ריבים סכסוכים משפטיים שבין אדם לחבירו אצל נגעים? אלא מקיש משווה הכתוב דינם של ריבים לדינם של נגעים, לומר: מה דינם של נגעים נקבע דווקא ביום, דכתיב שכן כתוב בדין נגע צרעת האדם: "וביום הראות בו בשר חי יטמא" ויקרא יג, יד, אף דינם של ריבים אינו אלא ביום.

2 ומן הצד האחר יש לומר: מה דינם של נגעים נוהג שלא בכהן שהוא סומא, דכתיב שהרי כתוב בדינו של הכהן הרואה את הנגעים: "לכל מראה עיני הכהן" שם יב, ומכאן שאין הכהן כשר לדון בנגעים אלא אם כן רואה הוא בראייה שלימה של שתי עינים, אף דינם של ריבים הריהו שלא בסומא ואפילו בעין אחת. ועוד מקיש דינם של הנגעים לדינם של הריבים, מה ריבים נידונים דווקא שלא בדיינים הקרובים קירבת משפחה לבעלי הדין, אף דינם של נגעים נוהג דווקא שלא בכהנים קרובים.

3 ושואלים: אי אם כך שמשווים אנו בכל את דין נגעים וריבים זה לזה, שמא אף נאמר כך: מה דינם של ריבים נוהג דווקא בשלשה דיינים, אף דינם של נגעים יהא דווקא בשלשה כהנים? ודין קל וחומר הוא: אם דין ממונו של אדם, שהוא קל, הריהו בשלשה דיינים, דין גופו של אדם, שהוא חמור, לא כל שכן שיהיה בשלושה כהנים! לכך תלמוד לומר הכתוב בענין הנגעים "והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים" שם ב, הא הרי למדת מכאן, שאפילו כהן אחד רואה את הנגעים.

4 ובענין הסומא באחת מעיניו לדון, מסופר: ההוא סמיא דהוה בשבבותיה סומא אחד באחת מעיניו שהיה גר בשכונתו של ר' יוחנן, דהוה קדיין דינא שהיה דן דינים, ולא קאמר ליה ולא מידי ולא היה ר' יוחנן אומר לו ולא דבר. ושואלים: היכי עביד הכי כיצד עשה ר' יוחנן כך שלא מחה באותו סומא? והאמר והרי אמר ר' יוחנן ככלל: הלכה כסתם משנה שאין הדברים השנוים בה, נשנים בשמו של תנא מסויים,

5 ותנן ושנינו במשנתנו: כל הכשר לדון — כשר להעיד, ויש כשר להעיד ואין כשר לדון, ואמרינן ואמרנו: הדין שיש הכשר להעיד אך אינו כשר לדון לאתויי מאי לרבות את מה? ועל כך אמר ר' יוחנן: לאתויי לרבות סומא באחת מעיניו שאף שהוא כשר להעיד אינו כשר לדון. הרי שלשיטת ר' יוחנן הלכה היא שהסומא באחת מעיניו פסול מלדון, ומדוע לא מחה באותו סומא שהיה שכנו ודן?

6 ומשיבים: ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח משנה סתומה, ללא שם התנא, אחרת מצא, דתנן שכן שנינו במשנה במסכת סנהדרין: דיני ממונות דנין חובה להתחיל לדונם ביום ואולם אפשר גם שיהיו גומרין אותם בלילה. ואילו בנגעים אין דנים כלל בלילה, הרי שלשיטת סתם משנה זו, אין משווים דינם של ריבים דיני ממונות לדינם של נגעים. ומכאן גם שאין לפסול את הסומא באחת מעיניו מלדון בדיני ממונות שהרי כל מקור דין זה הריהו מן ההשוואה לנגעים.

7 ושואלים: ומאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא ומה חוזקו של סתם משנה זו, שבמסכת סנהדרין, מסתם משנה זו, שלנו, שפסק ר' יוחנן כמותה, ולכן לא מחה באותו סומא באחת מעיניו? ומשיבים: איבעית אימא אם תרצה אמור בהסבר הדבר, כי סתמא משנה סתומה של רבים, כמשנה זו שבמסכת סנהדרין עדיף על פני סתם משנה כמשנתנו, שהועמדה למעלה כשיטת ר' מאיר שהוא תנא יחיד. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור הסבר אחר: משום דקתני לה גבי הלכתא דדיני ששנה אותה עורך המשנה אצל הלכות דיינים, ולכן עדיף לפסוק על פיה בענין הכשרים לדון, מאשר על פי משנתנו.

8 א משנה כל דבר שחייב בהפרשת מעשרות ממנו — הריהו גם מטמא ראוי להיטמא בטומאת אוכלין. ואולם יש דבר שמטמא בטומאת אוכלין ואינו חייב במעשרות.

9 ב גמרא שנינו בסוף משנתנו שיש דבר שראוי לקבל טומאת אוכלין ואולם אינו חייב במעשרות. ושואלים: לאתויי מאי להביא, לרבות את מה באה משנתנו? ומשיבים: לאתויי להביא, לרבות דברי מאכל אלו, בשר ודגים וביצים, שראויים הם לקבל טומאת אוכלים, ואולם אין הם חייבים בהפרשת מעשרות.

10 ג משנה כל יבול שחייב בהשארת פאה ממנו בשדה לעניים — חייב אף בהפרשת מעשרות. ואולם יש שחייב במעשרות, ואינו חייב בפאה.

11 ד גמרא שנינו במשנתנו כי יש יבול שחייב בהפרשת מעשרות ולא בפאה. ושואלים: לאתויי מאי להביא, לרבות מה באה משנתנו? ומשיבים: לאתויי להביא, לרבות פרי התאנה, וירק שאינו חייב בפאה, אף שחייבים בהפרשת מעשרות. דתנן שכן שנינו במשנה, כלל אמרו בהגדרת החייב בפאה: כל שהוא אוכל דבר הנאכל, ונשמר, וגידולו מן הארץ, וזמן לקיטתו כאחד בתקופה אחת מוגדרת בשנה, ומכניסו למחסן לקיום ממושך — הרי זה חייב בפאה.

12 ומסבירים מה בא כל אחד מהתנאים הללו למעט: אוכל — למעוטי למעט ספיחי סטים וקוצה צמחי צבע, שאינם ראויים לאכילה. ונשמר — למעוטי למעט הפקר, שאין לו בעלים המשמרו מפני אחרים. וגידולו מן הארץ — למעוטי למעט כמהים ופטריות שמקור גידולם לא מן הארץ. ולקיטתו כאחד — למעוטי למעט תאנה שאין לה עונת לקיטה אחת, אלא מתמשכת לאורך זמן. ומכניסו לקיום — למעוטי למעט ירק שאינו מתקיים לאורך זמן, ואין מאחסנים אותו לזמן.

13 ואילו גבי אצל הגדרת הדברים החייבים במעשר תנן שנינו: כל שהוא אוכל, ונשמר, וגידולו מן הארץ — חייב במעשרות, ואילו התנאים הנוספים, שתהא לקיטתו כאחד, ומכניסו לקיום — לא קתני אינו שונה. הרי איפוא שתאנה וירק, חייבים במעשר ופטורים מהפאה, והם שהתמעטו בדברי משנתנו.

14 ה ומציינים: אם היו בהם, בירקות הפטורים מן הפאה, שומים ובצלין שהדרך להכניסם לקיום לאורך זמן, חייבין הם אף בפאה. דתנן שכן שנינו במשנה, מלבנות ערוגות בצלים שבין הירק, ר' יוסי אומר: יש לתת פאה מכל אחת ואחת, וחכמים אומרים: מאחת על הכל.

15 ו אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: צמחי עולשין שזרען מתחילה לצורך מאכל בהמה, ואחר נמלך עליהן שישמשו למאכל אדם

16 כדי שיהיו ראויים לקבל טומאת אוכלין צריכות שיחשוב עליהם מחשבה נוספת לאכילת אדם, לכשיתלשו. ומסבירים את דברי ר' יוחנן, קסבר סבור הוא: כי מחשבת חבור מחשבה זו שחשב בשעה שהצמחים היו עדיין מחוברים לקרקע לא שמה מחשבה.

17 אמר רבא: אף אנן נמי תנינא אנו גם כן שנינו כשיטה זו: שלשה עשר דברים נאמרו בדין טומאת נבלת עוף טהור. וזה אחד מהן — שעל מנת שתיטמא ותטמא מאכלים במגעה, הריהי צריכה מחשבה שתיאכל, ואינה צריכה הכשר באחד משבעת המשקים לקבלת טומאה, ואף מקבלת טומאה בלא שיגע בה שרץ, אלא נבלת עוף טהור נטמאת מאליה. ואף שחשב על עוף זה לאוכלו בעודו בחיים, הריהו צריך לחשוב עליו שוב לאכילה על מנת שיקבל טומאה לאחר שהתנבל, אלמא מכאן נסיק כי מחשבת חיים לא שמה מחשבה, הכא נמי כך גם כן מחשבת חבור לא שמה מחשבה.

18 ר' זירא אמר: אין להביא מכאן ראיה לשיטת ר' יוחנן, כי הכא כאן בגוזל עוף שנפל מן הרום מגובה, ממקום שלא ראינוהו מקודם, עסקינן עוסקים אנו, שלא הוה לא היה עוף זה לפני שהתנבל קמן, דלחשוב עליה לפנינו, שנחשוב עליו. לאכילה, ולכן נצרך לחשוב עליו לאכילה משהתנבל, אבל אילו אכן היה חושב עליו בחיים — מחשבה זו היתה מועילה.

19 אמר ליה לו אביי לר' זירא: תרנגולת שביבנה עליה ידובר להלן, שטימאוה חכמים בהסתמך על מחשבה משהתנבלה, והיתה לפניהם בהיותה בחיים, מאי איכא למימר מה יש לומר? הרי שמחשבת חיים אינה נחשבת מחשבה! אמר ליה לו ר' זירא לאביי בתשובה: תרנגול ברא הוה בר היה זה, שלא היה לפנינו בהיותו בחיים, ולכן לא חשבו עליו לאכילה בחיים.

20 אחיכו עליה גיחכו עליו, על הסבר זה של ר' זירא: והרי תרנגול ברא בר עוף טמא הוא, ועוף טמא מי קמטמא האם מטמא? אמר להו להם אביי: גברא רבה אדם גדול כר' זירא אמר מילתא דבר, לא תחיכו עליה אל תגחכו עליו, שכן כוונתו היתה שמדובר בתרנגולת שמרדה שברחה מבעליה אל המדבר, ובו גדלה את אפרוחיה. והרי אלו כשרים לאכילה, וחזר אחד מהם אל מקומו, ובאופן שלא היה לפנינו בחיים, ולכן לא חשבו עליו לאכילה בהיותו בחיים, ומאי ומה פירוש הלשון שאמר ר' זירא "ברא" — דאיבראי שנברא ממרה ממורדת.

21 רב פפא אמר הסבר אחר: תרנגולתא דאגמא הואי תרנגולת של אגם, מקום צמחיה שומם מבני אדם, היתה זו, ומשום כך לא חשבו עליה לאכילה בחיים, ונצרכת מחשבת אכילה משנתנבלה. ומסבירים: רב פפא הולך לטעמיה לטעמו, לשיטתו, שכן אמר רב פפא: תרנגול זכר דאגמא של אגם — אסור, שהריהו עוף טמא. ואולם תרנגולתא דאגמא תרנגולת של אגם — שריא מותרת, שהיא עוף כשר.

22 וסימניך לזכור מי המותר ומי האסור — ההלכה הנודעת בעניינם של האסורים לבוא בקהל: עמוני ולא עמונית, ואף בענייננו, הזכר אסור, ולא תרנגולת נקבה של אגם המותרת. דרש מרימר: תרנגולתא דאגמא תרנגולת של אגם — אסירא אסורה ושלא כשיטת רב פפא. וסיבת הדבר, שכן חזיוה רבנן דדרסה ואכלה ראוה חכמים את התרנגולת הזו שהיא דורסת ואוכלת. והיינו וזהו העוף הנקרא גירותא שהוא טמא.

23 א ועוד בעניינו של גוזל עוף טהור שנפל ומת, תנו רבנן שנו חכמים: גוזל עוף טהור שנפל לתוך גת מקום חצוב בסלע לדריכת ענבים ליין, ומת שם, וחשב בעליו עליו להעלותו מהגת. אם חשב להעלותו לשם אכילתו של כותי — הגוזל טמא, כדין כל נבלת עוף טהור. ואם חשב להעלות את הגוזל משם כדי להאכיל בו כלב — הריהו טהור. ר' יוחנן בן נורי אומר: אף אם חשב להעלותו לאכילת כלב — הריהו טמא, שכן הגוזל כשלעצמו ראוי לאכילת אדם, ואין צורך איפוא במחשבה לאכילת אדם דווקא כדי שיטמא.

24 ובנימוק שיטתו זו אמר ר' יוחנן בן נורי: קל וחומר הוא, אם נבלת עוף טהור הריהי מטמא טומאה חמורה טומאת בגדים, באכילת כזית ממנה, בהיותו בבית הבליעה אף שלא במחשבה שלא ידע בשעת אכילה, שזוהי נבלת עוף טהור, לא יטמא טומאה קלה טומאת אוכלים, שאינה מטמאה אלא במגע שלא במחשבה?!

25 אמרו לו חכמים: לא, אין זה קל וחומר, שכן אם אמרת שאין צורך במחשבה בטומאה חמורה טומאת בגדים, באכילה, הרי זה משום שכן אינה יורדת לכך לדין מחשבה, תאמר שאין צורך במחשבה בטומאה קלה טומאת אוכלים שכן יורדת לכך!

26 אמר להן: תרנגולת שביבנה תוכיח, שכך היה מעשה ביבנה, שמתה תרנגולת, ובא דינה לפני חכמים, שיורדת לכך — וטמאוה שלא במחשבה. אמרו לו: משם ראיה? כותים היו שם, וחשבו עליה לאכילה.

27 ושואלים: במאי עסקינן במה, באיזה מקרה אנו עוסקים? אילימא אם תאמר שמדובר בכרכים שהם מקומות שיש בהם עם רב, ורבים הם האוכלים, ונאכל בהם הכל, ואף נבלת עוף טהור וחלב בהמה — למה לה מחשבה? והתנן והרי שנינו במשנה: נבלת בהמה טהורה, בכל מקום בין במקומות מעוטי אנשים ובין במקומות מרובי אנשים, ונבלת עוף טהור והחלב, בכרכים — אין צריכין לא מחשבה לאכילת אדם ולא הכשר משקה ולא הכשר טומאה!

28 אלא המדובר בכפרים שמעטים האוכלים דבר זה, ואולם גם על צד יש לשאול: ומי איכא למאן דאמר והאם יש מי שאומר שלא בעיא לא צריכה נבלת עוף טהור מחשבה? והתנן והרי שנינו במשנה: נבלת בהמה טמאה בכל מקום, ונבלת עוף טהור בכפרים — צריכה מחשבה, ואינה צריכה הכשר!

29 אמר ר' זעירא בר חנינא: לעולם מדובר בכרך, ואשר לשאלה שבכרכים אין צריך נבלת עוף טהור מחשבה, שונה המקרה כאן, שנפל הגוזל לתוך הגת, שכן גתו מאסתו לכלכה אותו, ועשאתו ככפר שמעטים האוכלים דבר זה.

30 ב ומבררים את מה ששנינו למעלה. אמר ר' יוחנן בן נורי: קל וחומר, אם מטמאה טומאה חמורה שלא במחשבה לא תטמא טומאה קלה שלא במחשבה?

31 אמרו לו: לא, אם אמרת בטומאה חמורה שכן אינה יורדת לכך.

32 ומבררים: מאי מה פירוש "אינה יורדת לכך"? אמר רבא, הכי קאמרי ליה כך אמרו לו חכמים לר' יוחנן בן נורי: לא, אם אמרת