ביאור שטיינזלץ על נדה מ״ו

1 וטעמא והטעם שנחשבת הבאת שתי השערות להגדירו כגדול, הוא משום לאחר זמן הוא דגמרא לה למילתיה נגמר לו הדבר, סימן הגדלות, השערות, ומכאן הסיק רב המנונא: הא הרי שאם הביאו הילדה או הילד שתי שערות בתוך הזמן — הרי זה נחשב כלפני זמן ואין הם נחשבים גדולים.

2 ועוד מתיב מקשה ר' זירא על שיטת הסבורים שהבאת סימני גדלות בתוך הזמן נחשבת כהבאתם לאחר הזמן, ממה ששנינו בברייתא על האמור בפרשת נדרים "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש או אשה כי יפלא לנדר נדר" במדבר ו, ב, מה תלמוד לומר מלמדנו הכתוב "איש", והרי כבר נאמר בכתוב "בני ישראל" — לרבות כל מי שהוא בן שלש עשרה שנה ויום אחד, שאף על פי שאינו יודע להפליא להגדיר משמעות דבריו, נדריו קיימין.

3 ויש לברר: היכי דמי כיצד בדיוק מדובר באיזה ילד בן שלוש עשרה נאמרה הדרשה? אי אם שעדיין לא אייתי הביא שתי שערות — קטן הוא נחשב. אלא לאו האם לא מדובר במקרה דאייתי שהביא כבר שתי שערות, וטעמא וטעם הדבר, שדווקא מי שהוא בן שלש עשרה ויום אחד הוא דהוה ליה שהינו בכלל "איש", הא הרי שהבאת שתי שערות בתוך הזמן נחשבת כהבאה לפני הזמן! ומסכמים: אכן תיובתא קושיה חמורה היא על שיטת ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי.

4 אמר רב נחמן: אין להקשות מברייתא זו על שיטת ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי, שכן כתנאי כמחלוקת תנאים שנוי דין זה ששנינו בברייתא, בן תשע שנים שהביא שתי שערות — הרי זו נחשבת כשומא סתם לכל הדעות, ואין משמעות הלכתית להבאת שערות אלה. מבן תשע ועד שתים עשרה שנה ויום אחד שהביא שתי שערות — הרי זו שומא. ר' יוסי בר' יהודה אומר: הרי זה סימן גדלות. בן שלש עשרה שנה ויום אחד שהביא שתי שערות — דברי הכל הרי זה סימן גדלות.

5 ויש לשאול: הא גופא קשיא זו עצמה קשה, שכן בתחילה אמרת כי מבן תשע ועד שתים עשרה שנה ויום אחד שהביא שתי שערות — הרי זו נחשבת כשומא, ולא סימן גדלות. ומכאן ניתן לדייק: הא הרי אם הביא בתוך שלש עשרה שנה גופא עצמה — הרי זה סימן גדלות. והדר תני וחזר ושנה בברייתא כי בן שלש עשרה שנה ויום אחד שהביא שתי שערות — הרי זה סימן גדלות. ומכאן ניתן לדייק: הא הרי אם הביא שתי שערות בתוך שלש עשרה שנה גופא עצמה — הרי זו שומא, והרי זו סתירה בין שני חלקי הברייתא!

6 מאי לאו האם לא יש לומר כי מחלוקת תנאי תנאים היא, דמר סבר שחכם זה שבתחילת הברייתא סבור כי הבאה בתוך הזמן נחשבת כהבאה לאחר הזמן, ומר סבר וחכם זה שבסוף הברייתא סבור כי הבאה בתוך הזמן נחשבת כהבאה לפני הזמן. ושיטת ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי היא כצד אחד במחלוקת זו של התנאים.

7 ודוחים: לא, אין להסיק מכאן שמחלוקת תנאים היא, שכן אפשר לומר בהסבר הברייתא כי דכולי עלמא שהכל סבורים כי הבאה בתוך הזמן נחשבת כהבאה לפני הזמן, ואידי ואידי וזה וזה, בתחילת הברייתא ובסופה מדובר בתינוקת ילדה, ואולם רישא תחילת הברייתא היא כשיטת רבי הסבור שגיל שלוש עשרה שנה אצל התינוקת נחשב כלאחר זמן, ולכן הבאת השערות בזמן זה הינה סימן גדלות. וסיפא וסוף הברייתא היא כשיטת ר' שמעון בן אלעזר הסבור שגיל שלוש עשרה בתינוקת נחשב כלפני הזמן.

8 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור הסבר אחר: הא והא וזה וזה, בתחילת הברייתא ובסופה מדובר בתינוק ילד, ורישא ותחילת הברייתא היא כשיטת ר' שמעון בן אלעזר, וסיפא וסוף הברייתא היא כשיטת רבי.

9 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור הסבר אחר: הא והא וזה וזה, תחילת הברייתא וסופה כשיטת רבי, שבגיל שלוש עשרה אצל התינוק נחשב כלאחר זמן, ואולם הא זה בסוף הברייתא מדובר בתינוק, ולכן אם הביא לפני שלוש עשרה, הרי זה נחשב כהבאה לפני הזמן. ואילו הא זה תחילת הברייתא מדובר בתינוקת שמגיל שתים עשרה נחשב אצלה לאחר זמן, ולכן אם הביאה בגיל זה, הרי זה נחשב לאחר זמן. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור: הסבר אחר בברייתא, הא והא וזה וזה, תחילת הברייתא וסופה כשיטת ר' שמעון בן אלעזר, ואולם הא זה תחילת הברייתא מדובר בתינוק, הא זה סוף הברייתא מדובר בתינוקת.

10 א שנינו עוד בברייתא כי ר' יוסי בר' יהודה אומר בדינו של המביא שתי שערות מבן תשע שנים ועד שתים עשרה שנים ויום אחד שהוא סימן בגרות. ובהסבר שיטה זו, אמר ר' כרוספדאי בריה בנו של ר' שבתאי: והוא ובלבד שעודן בו כשבא לכלל גיל גדלות. אבל אם נשרו השערות עד אז — התברר שהיו אלה רק שומא.

11 ומעירים: תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך, כהסברו של ר' כרוספדאי: בן תשע שנים ויום אחד שהביא שתי שערות — הרי זו שומא, ואין זה סימן בגרות. מבן תשע ועד שתים עשרה שנה ויום אחד שהביא שתי שערות, ועודן בו כשהגיע לכלל גיל בגרות — הרי זו שומא. ר' יוסי בר' יהודה אומר: הרי זה סימן בגרות.

12 ב ולסיכומה להלכה של הדברים שלמעלה, אמר רבא: הילכתא הלכה היא כי הבאת שתי שערות בתוך הזמן נחשבת כהבאה שלפני הזמן, ואין נעשים בכך גדול. רב שמואל בר זוטרא מתני לה לשמעתא היה שונה את ההלכה הזו של רבא בהאי לישנא בלשון זו, אמר רבא: קטנה יתומה מאביה, שהשיאוה אמה ואחיה שתיקנו חכמים שיכולים הם להשיאה, בכל שנת השתים עשרה שנה לחייה — מתקנת חכמים שיכולה היא להיות ממאנת מסרבת לנישואיה אלה, ובכך להפקיע אותם והולכת נמשכת זכותה זו לאורך כל השנה. ואפילו אם הביאה בתוך שנה זו שתי שערות, והריהי גדולה. ואולם מכאן מגיל שתים עשרה שנים ויום אחד ואילך והלאה שהיא כבר גדולה — שוב אינה ממאנת, שזו אינה בכלל תקנת חכמים זו, וכמו כן אינה חולצת לאחי בעלה שמת בלא בנים.

13 ודנים בדבר, הא גופא קשיא זו עצמה קשה, שכן בתחילה אמרת שמגיל שתים עשרה שנים ויום אחד שוב אינה ממאנת, אלמא מכאן נסיק שגדולה היא, ואולם אי אם גדולה היא שתחלוץ, ומדוע אמר שאינה חולצת?

14 וכי תימא ואם תאמר כי מספקא ליה מסופק לו, לרבא, אם הביאה שתי שערות והריהי גדולה, או שלא הביאה שתי שערות והריהי עדיין קטנה, ומשום כך החמיר: שאינה ממאנת כגדולה, ואינה חולצת כקטנה. ואולם יש לשאול: מי מספקא ליה האם מסופק לו לרבא בדבר זה? והאמר והרי אמר רבא: קטנה שהגיעה לכלל שנותיה של בגרות, שהיא בת שתים עשרה שנים ויום אחד — אינה צריכה בדיקה אם הביאה שתי שערות, כדי להחשיבה גדולה, שחזקה שהביאה סימנין!

15 ומשיבים: הני מילי דברים אלה, שרבא מעמיד את בת שתים עשרה שנים ויום אחד בחזקת שהביאה סימנים, אמורים דווקא בסתמא בסתם, אבל הכא כאן מדובר כשכבר בדקו אותה ולא אשכחו מצאו בה סימנים, ובכגון זה לא אמר רבא שיש להעמידה על חזקתה זו, וספק הוא, ונוהגים בה להחמיר.

16 ושואלים על כך: אי הכי אם כך מדובר, שבדקוה ולא נמצאו בה סימנים יהא דינה ככל קטנה, ותמאן! ומשיבים: אף שאין מעמידים אותה בחזקת שהביאה סימנים, ואולם חוששין שמא היו בה סימנים ונשרו.

17 ושואלים על כך: הניחא למאן דאמר זה נוח למי שאומר כי חוששין לנשירה, אלא למאן דאמר למי שאומר כי אין חוששין לנשירה, מאי איכא למימר מה יש לומר, דאיתמר שנאמר שנחלקו חכמים בדבר זה, רב פפא אמר: אין חוששין שמא נשרו, רב פפי אמר: חוששין. ומשיבים: הני מילי דברים אלה שנחלקו אם חוששים לנשירת סימנים, אמורים דווקא לענין חליצה, אבל לענין מיאון — לדעת הכל חוששין לנשירה, ולכן מגיל שתים עשרה שנים ויום אחד שוב אינה ממאנת.

18 ושואלים: מכלל דבריך עולה כי לשיטת מאן דאמר מי שאומר שחוששין לנשירת סימנים, הריהי חולצת כגדולה, והא והרי חוששין בעלמא קאמר סתם הוא אומר!

19 אלא, לעולם יש לומר בהסבר דברי רבא שהוא מדבר כאשר לא בדקה. ואינה ממאנת, משום החזקה שכבר הביאה שתי שערות והריהי גדולה. ואולם לענין חליצה חיישינן חוששים אנו שמא עדיין לא הביאה שערות, והריהי בכלל קטנה. וכי קאמר וכאשר אמר רבא חזקה שהביאה סימנים — הרי זה דווקא לענין מיאון, אבל לענין חליצה — בעיא צריכה בדיקה.

20 ובסיכום להלכה אם חוששים לנשירת הסימנים, אמר רב דימי מנהרדעא: הלכתא הלכה היא כי מי שהגיעה לגיל שתים עשרה שנים ויום אחד, ונבדקה ולא נמצאו בה סימנים, חוששין שמא היו בה סימנים, ונשרו. ומשום כך, אם קידשוה אמה ואחיה בקטנותה אינה יכולה אז למאן.

21 ואולם הני מילי היכא דברים אלה אמורים דווקא היכן, כאשר קדשה בעלה בתוך הזמן לפני שהיתה בת שתים עשרה שנים ויום אחד, ובעל אותה לאחר זמן כשהיא בת שתים עשרה שנים ויום אחד, דאיכא ספיקא דאורייתא שיש כאן במקרה זה ספק מן התורה, שמא הביאה שתי שערות, והריהי גדולה, וחלו נישואיה בביאה מן התורה. אבל אם בעל אותה רק מעיקרא בתחילה, בהיותה לפני שתים עשרה שנים ויום אחד — לא חוששים שהביאה סימנים ונשרו, שהרי אלו רק נישואין מדברי חכמים.

22 ג ועוד בדינו של הקטן הנודר, אמר רב הונא: קטן היודע לשם מי הוא מקדיש, והריהו בתוך הזמן הקטנה — בשנת השתים עשרה, והקטן — בשנת השלוש עשרה, והקדיש דבר מאכל, ולאחר מכן אכל אותו — הריהו לוקה נענש במלקות, ככל האוכל הקדש.

23 שכן נאמר בפרשת הנדרים "איש, או אשה כי יפלא לנדר" במדבר ו, ב, ללמד כי בכלל הנדרים אף זה שסמוך להיותו גדול ויודע לשם מי נדר "מופלא הסמוך לאיש", וכן נאמר "לא יחל דברו" שם ל, ג, ללמדנו: כל מי שישנו בכלל הפלאה — ישנו בכלל איסור "בל יחל" "איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה". שם. וכל מי שאינו בכלל הפלאה — אין נדרו נחשב, ומשום כך, אינו בכלל "בל יחל".

24 מתיב מקשה רב הונא בר יהודה לרבא מן הברייתא לסיועי לסייע לרב הונא

25 שכך שנינו בה: לפי שמצינו מצאנו בפרשת נדרים "איש כי יפליא לנדור" במדבר ו, ב שהשוה הכתוב דינו של הקטן המופלא הסמוך לאיש כגדול, לענין זדון שבועה שעבר על שבועתו במזיד, ולענין איסר דבר שאסר על עצמו, שייחשב איסור עליו, ולענין איסור "בל לא יחל דברו" שם ל, ב, יכול מעתה יהא קטן זה אף חייב על המעילה בהקדשו כגון זה שאכל את הקדשו קרבן, כגדול?

26 תלמוד לומר בדין הנדרים "זה הדבר אשר צוה ה'. איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה" שם ל, ב—ג, ללמדנו שרק לענין זה דין המופלא הסמוך לאיש כדינו של האיש, ולא להתחייב קרבן על מעילתו.

27 ויש לדייק בדברים: קתני מיהת על כל פנים שנה בברייתא זו שהמופלא הסמוך לאיש הריהו כגדול לענין איסור ולענין "בל לא יחל דברו", והריהו חייב עליהם, והרי זה כשיטת רב הונא שלוקה על אכילת הקדשו. ודוחים: אימא אמור כך בדברי הברייתא הזו, ששווה הקטן לגדול לאיסור "בל לא יחל דברו" ולא לקרבן.

28 ותוהים על דחייה זו: וכי יש לשנות בברייתא איסור "בל לא יחל", והרי מה נפשך רצונך, אי אם דינו של המופלא הסמוך לאיש הוא דאורייתא מן התורה — מילקא נמי לילקי ללקות גם ילקה. ואי ואם דינו של המופלא הסמוך לאיש הוא לאו דאורייתא לא מן התורה אלא מדברי חכמים — איסור נמי ליכא איסור גם כן אין! ומשיבים: כוונת הדברים שאין האיסור חל על הקטן עצמו, אלא לאותן המוזהרים עליו המופקדים עליו להפרישו מאכילת דברים אסורים.

29 ואומרים: שמע מינה ממנה, מהלכה זו ששנינו ראיה למחלוקת חכמים זו, ששנינו אם קטן אוכל בשר נבלות דבר האסור באכילה — בית דין מצווין עליו להפרישו. ומכאן למדים שמצווים להפרישו מדבר האסור באכילה, כגון הקדשו. ודוחים: אין להביא מכאן ראיה לשיטה זו, כי הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים, כגון שהקדיש הוא המופלא הסמוך לאיש, ואכלו אחרים את הקדשו, שהם לוקים על הקדשו זה, ואולם אם הוא אכל אינו לוקה.

30 ושואלים על כך: הניחא למאן דאמר זה נוח למי שאומר הקדיש הוא, ואכלו אחרים — לוקין, אלא למאן דאמר למי שאומר אין לוקין, מאי איכא למימר מה יש לומר? דאיתמר שכן נאמר, שנחלקו חכמים בדינו של מי שהקדיש הוא ואכלו אחרים. רב כהנא אמר: אין לוקין, ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוויהו שאמרו שניהם: לוקין!

31 ומשיבים: לשיטת הסובר שאין האחרים לוקים על הקדשו של המופלא הסמוך לאיש, כוונתו שאין לוקים מן התורה, ואולם הריהם לוקים מדרבנן מדברי חכמים, וקרא והמקרא שהובא בברייתא "שהשווה הכתוב הקטן כגדול" הריהו אסמכתא בעלמא סמך בלבד.

32 א למעלה הובא שנחלקו חכמים בדין אחרים שאכלו מה שהקדיש המופלא הסמוך לאיש, ומעתה דנים בה לגופא עצמה. למדנו בדין המופלא הסמוך לאיש שהקדיש ואכלו אחרים את הקדשו, שרב כהנא אמר: אין לוקין, ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם: לוקין. ומבררים: במאי קמיפלגי במה הם חולקים? מר סבר חכם זה, ר' יוחנן וריש לקיש, סבור כי דין המופלא הסמוך לאיש הריהו דאורייתא מן התורה, ולכן לוקים אחרים על הקדשו. ומר סבר וחכם זה, רב כהנא סבור כי דין המופלא הסמוך לאיש הריהו מדרבנן מדברי חכמים, ולכן אין אחרים לוקים על הקדשו.

33 מתיב מקשה רב ירמיה: הקטנה שהיא יתומה מאביה, שהשיאוה אמה ואחיה לפי תקנת חכמים, שנדרה — בעלה מפר לה, כדינו של כל בעל, אף שאין הנישואין הללו אלא מתקנת חכמים. ומעתה יש לדון בדבר: אי אמרת בשלמא זה נוח, מובן, אם אומר אתה שדין המופלא הסמוך לאיש הריהו דרבנן מדברי חכמים, אפשר איפוא לומר כי אתו באו נשואין שתוקפם דרבנן מדברי חכמים ומבטלי נדרא ומבטלים נדר שתוקפו דרבנן מדברי חכמים. אלא אי אמרת דאורייתא אם אומר אתה שתוקף הנדר במופלא הסמוך לאיש מן התורה, וכי אתו באו נשואין שתוקפם דרבנן מדברי חכמים ומבטלי נדרא ומבטלים נדר שתוקפו דאורייתא מן התורה?

34 אמר רב יהודה, אמר שמואל: בעלה מפר לה ממה נפשך מכל צד שתרצה, שכן אי אם תוקף הנדר של המופלא הסמוך לאיש הוא רק דרבנן מדברי חכמים — הרי גם תוקף נשואיה רק דרבנן מדברי חכמים הוא. אי אם תוקף הנדר של המופלא הסמוך לאיש הוא דאורייתא מן התורה והריהו עובר על איסור תורה — הרי בכלל קטן אוכל נבלות הוא, ובכגון זה אין בית דין מצווין עליו להפרישו.

35 ושואלים: והא והרי עדיין יכול להיות מכשול בהפרתו זו של הבעל, שכן כי גדלה כאשר תגדל אשתו זו שהיתה קטנה בזמן ההפרה ואין להפרה זו תוקף אלא מדברי חכמים, אכלה תאכל בהסתמך על הפרה קמייתא קודמת זו, והרי אין הפרתו הפרה, ואז היא בגדר גדול האוכל נבילות שודאי מפרישים אותו!

36 ומשיבים: אמר רבה בר ליואי: אין מקום לחשש זה, משום שבעלה מפר לה כל שעה ושעה, ונמצא שכאשר תגדל, יפר לה הפרה שתוקפה מן התורה. והוא ובלבד שבעל אותה בעלה כשהגיעה לגיל גדלות, ותוקפם של הנישואין יהיה מן התורה.

37 ושואלים על כך: והא והרי הלכה היא שאין הבעל מפר לאשתו בנדרים שקודמין לנישואיהם, ומשבגרה והריהי נחשבת כנשואה מן התורה לכל דבר, נחשבים נישואיה בקטנותה ביחס להיום כלפני נישואין. ומשיבים: הסבר הדבר, כשיטת רב פנחס שאמר משמיה בשמו של רבא. שכך אמר רב פנחס משמיה בשמו של רבא: כל אשה הנודרת נדר — על דעת בעלה היא נודרת, אם יסכים לנדרה, ולכן יכול הוא להפר את נדרה. ואף הקטנה נדרה על דעת בעלה, ולכן יכול הוא להפר את נדרה אף לאחר שבגרה.

38 ועוד בענין תוקף נדרו של המופלא הסמוך לאיש אמר אביי: תא שמע בוא ושמע ראיה ממה ששנינו במשנה במסכת תרומות: קטן שלא הביא שתי שערות, ר' יהודה אומר: אין תרומתו תרומה. ר' יוסי אומר: עד שלא בא לעונת נדרים שאין הוא עדיין בגדר מופלא הסמוך לאיש — אין תרומתו תרומה, ואולם משבא לעונת נדרים — תרומתו תרומה.

39 סברוה הניחו החכמים כי קסבר סבור הוא ר' יוסי בדין התרומה כי תרומה בזמן הזה היא דאורייתא מן התורה, ומעתה יש לדון בדבר: אי אמרת בשלמא זה טוב, מובן דינו של ר' יוסי שמופלא הסמוך לאיש תורם, אם אומר אתה שדינו של המופלא הסמוך לאיש הוא דאורייתא מן התורה, לכן יש מקום לומר כי אתי גברא בא אדם שיש לו כח החלה לענין נדרים דאורייתא מן התורה, כגון זה המופלא הסמוך לאיש, ומתקן בתרומתו שתרם תבואה המוגדרת כטבלא דאורייתא טבל, שלא הופרשו ממנו תרומות ומעשרות, מן התורה. אלא אי אמרת דרבנן אם אומר אתה שדין מופלא הסמוך לאיש הוא רק מדברי חכמים, וכי אתי גברא דרבנן בא אדם שכוח החלתו בנדרים הוא רק מדברי חכמים ומתקן טבלא דאורייתא טבל מן התורה? ודוחים: לא, אין להביא ראיה מכאן שדין מופלא הסמוך לאיש בנדרים הוא מן התורה, שאפשר לומר שהטעם שמופלא הסמוך לאיש יכול לתרום אף שהוא בנדרים רק מדברי חכמים, משום שקסבר סבור ר' יוסי בדין תרומה בזמן הזה שהוא רק דרבנן מדברי חכמים.

40 ותוהים על כך: וכי סבר סבור ר' יוסי שדין תרומה בזמן הזה הוא רק דרבנן מדברי חכמים? והתניא והרי שנויה ברייתא בסדר עולם על האמור בביאת הארץ "והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה" דברים ל, ה, ולמדנו מהכתוב המציין שתי לשונות ירושה כי

41 ירושה ראשונה שנכבשה הארץ בימי יהושע והתקדשה לחיוב מצוות, וכן ירושה שניה שבימי עזרא — יש להן לבני ישראל, ואילו ירושה שלישית — אין להן. שכן קדושת הארץ מירושה שניה לא פקעה ממנה.

42 ואמר ר' יוחנן: מאן מיהו התנא ששנה את סדר עולם — ר' יוסי, הרי שר' יוסי סבור שבזמן הזה לא פקעה קדושת הארץ, וחיוב תרומה בה הריהו מן התורה!

43 ומשיבים: אכן ר' יוסי תני לה שנה אותה, את סדר עולם, ואולם הוא עצמו לא סבר לה אינו סבור כמותה. ומוכיחים זאת, הכי נמי מסתברא כך גם מסתבר לומר, דתניא שכן שנויה ברייתא: עיסה בצק שנדמעה שהתערב בה מן התרומה, או שנתחמצה בשאור של תרומה