ביאור שטיינזלץ על נדה ס״ה

1 שהרי בדינה של הקטנה "נותנים לה ארבעה לילות עד שתחיה המכה" תנן שנינו במשנתנו, ולא ארבעה לילות בלבד כדרך שנתן רבי במעשה הזה.

2 אלא אם נאמר שמדובר דיהיב שנותן לה רבי את ארבעת הימים כולהו כולם בימי נערות — אף זה אינו אפשרי, שהרי תקופת נערות בת שנים עשר חדש מי איכא האם יש? והא והרי אמר שמואל כי אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד! וכי תימא ואם תאמר בפירוש דברי שמואל הללו כי דווקא בציר מהכי פחות מכך, מששה חודשים הוא דליכא שאין בין נערות לבגרות, הא טפי הרי שיותר מכך איכא יש — אין לומר כך, שכן הא הרי "אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד" קאמר הוא אמר, ומורה הלשון "בלבד", שלא פחות ולא יותר מכך!

3 אלא אם נאמר שמדובר דיהיב שנתן לה רבי את ארבעת הלילות שתים בימי קטנות ושתים בימי נערות — אף זאת אין לומר, שכן הא בעא מיניה הרי שאל ממנו רב חיננא בר שלמיא מרב בדינה של הקטנה שנישאה כאשר עדיין לא הגיע זמנה לראות, ונבעלה ועדיין לא חיתה המכה, ובתוך כך הגיע זמנה לראות שהיתה לנערה כשהיא כבר תחת בעלה נשואה, מהו דינה, האם נחשבת היא עתה כזו שהגיע זמנה לראות ויש לה ארבעה לילות?

4 ואמר ליה לו רב בתשובה: כל בעילות שאתה בועל בזמן שהיתה קטנה, אינן נחשבות אלא כבעילה אחת, והשאר שלוש הבעילות הבאות הריהן משלימין למנין ארבעה לילות שנותנים למי שהגיע זמנה לראות. ונמצא שאין לומר שנתן לה רבי שני לילות בימי קטנותה. וכן אין לומר שנתן לה רבי לילה אחד בימי קטנותה ושלושה לילות בימי נערותה, ונמשך הדבר על פני פרק זמן של שנים עשר חודש — שהרי אין תקופת הנערות נמשכת יותר מששה חודשים.

5 אלא חייבים לומר דיהיב שנתן לה רבי לילה אחת בימי קטנות, ושתים בימי נערות, ועוד לילה אחת בימי בגרות. ומעתה יש לדון בדבר: אי אמרת בשלמא זה נוח אם אתה אומר שבוגרת בעלמא יהבינן סתם, רגילה נותנים אנו לה טפי יותר מלילה אחד, כלומר, שני לילות — מעתה יוסבר מדוע נתן רבי לאותה בתולה לילה אחד בימי בגרות. שכן כי היכי דאהני כמו שהועילו כל הבעילות שבימי הקטנות לכך שבימי נערות למבצר להפחית לה לילה חדא אחת, שאין היא מקבלת שלושה לילות נוספים מלבד הלילה של ימי הקטנות, אלא שני לילות בלבד. כך אהני נמי מועילים גם כן כל הבעילות שנבעלה בימי נערות לבגרות למבצר להפחית לה לילה חדא אחת, שאין היא זוכה לשני לילות כשאר בוגרות, אלא ללילה אחד.

6 אלא אי אמרת אם אתה אומר שבוגרת דעלמא לא יהבינן סתם, רגילה אין אנו נותנים לה טפי יותר מלילה אחד — לא ליתב יתן לה רבי אלא בעילת מצוה בלבד, ותו ויותר לא!

7 ומתרצים: לעולם מדובר דיהיב שנתן לה רבי לילה אחת בימי קטנות ושלש לילות בימי נערות, ובאשר לשאלה כיצד זה אפשרי בתוך פרק זמן של ששת חודשי נערות — מי סברת האם סבור אתה כי כל תלתא ירחי שלושה חודשים, חדא אחת עונה היא? אין זה כך, אלא כל תרי ירחי שני חודשים — חדא אחת עונה היא.

8 ומסופר כי החכם מנימין סקסנאה הוה שקיל ואזיל לאתריה נטל עצמו והלך למקומו של שמואל, סבר למעבד עובדא כוותיה סבור היה לעשות לפסוק הלכה למעשה, כשיטתו של רב שנותנים לבוגרת הבתולה כל הלילה הראשון, ואפילו בבוגרת שכבר ראתה לפני נישואיה. שכן אמר מנימין סקסאה: הרי לא פליג חילק רב בדבריו בין בוגרת שראתה כבר לבין זו שעדיין לא ראתה.

9 קדים שכיב באורחא הקדים ונפטר מנימין סקסנאה בהיותו עדיין בדרך, לפני שהגיע למקומו של שמואל. קרי קרא, ייחס פסוק מן המקרא שמואל עליה עליו, על רב "לא יאנה לצדיק כל און" משלי יב, כא, שאין הקדוש ברוך הוא מזמן שיצא דבר תקלה על ידם של הצדיקים, וכגון זה שלא נפסקה הלכה שלא כהוגן בהסתמך בטעות על דברי רב.

10 ומתוך שהובאו למעלה דברי רב חיננא בר שלמיא ששאל את רב, מביאים עוד ממה שאמר רב חיננא בר שלמיא משמיה משמו של רב: כיון שנתקו נשרו שניו של אדם, שאין לו עתה במה לאכול — אף נתמעטו מזונותיו, שאין לו גם כן מה לאכול, כבעבר. שכן נאמר "גם אנכי נתתי לך נקיון שנים בכל עריכם וחסר לחם בכל מקומתיכם" עמוס ד, ו, הרי שחוסר שינים "נקיון שינים" מביא בעקבותיו למיעוט מזונות "חוסר לחם".

11 א שנינו במשנתנו שלדעת בית הלל זו שראתה כבר ובעודה בבית אביה, קודם שנישאה, נותנים לה את כל הלילה. ומביאים עוד בענין זה, מה שתנו רבנן שנו חכמים: ראתה ועודה בבית אביה — בית הלל אומרים: כל הלילה שלה, ונותנין לה עונה שלמה. וכמה היא עונה שלמה? — פירש רבן שמעון בן גמליאל: לילה וחצי יום.

12 ותוהים: מי בעינן כולי האי האם צריכים אנו כל זאת, שתהא "עונה" נחשבת לילה וחצי יום? ורמינהי ומשליכים, מראים סתירה ממה ששנינו: הרי שהיו גתיו ובית בדיו טמאות, ובקש לעשותן את היין הנעשה בגיתות אלה והשמן הנעשה בבתי הבד הללו בטהרה, שלא יטמאו בהם, ולשם כך עליו לנקותם תחילה מהטומאות שבלעו ושעליהם, כיצד הוא עושה? את הדפין משטחי העץ, לדחיסת הענבים, עליהם מונחת הקורה ואת הלולבין המשמשים כמטאטאים לניקוי ואת העדשין הגיתות, שצורתן כצורת העדשה, שהם הכלים המשמשים בגת ובבית הבד — הריהו מדיחן שוטפם במים, ומנקה מעליהם את היין והשמן שנטמאו.

13 ואת העקלים כעין סלים, בהם מונחים הזיתים העומדים לכבישה בבית הבד, הן אלה שהם של נצרים עלי דקל דקים והן אלה שהם של בצבוץ קנבוס — הריהו מנגבן באפר ומים ממה שעליהם. ואילו אלה שהן של שיפא ושל גמי העשויים מקני סוף, הסופגים הרבה מן היין — מיישנן משאיר אותם ללא שימוש, וכמה זמן הריהו מיישנן? שנים עשר חדש. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מניחן מתקופת שימוש זו בגת לתקופת שימוש הבאה בגת ומתקופת שימוש בבית הבד לתקופת השימוש הבאה בבית הבד.

14 והקשו על שיטת רבן שמעון בן גמליאל: והלא היינו זוהי שיטתו של תנא קמא התנא הראשון, שהרי מתקופת שימוש אחת לאחרת עוברים שנים עשר חודשים, ובמה נחלק עליו? והשיבו כי איכא בינייהו יש ביניהם הבדל להלכה לענין חרפי ואפלי המוקדמים והמאוחרים, שרבן שמעון בן גמליאל אומר שאין צורך לדקדק בשנים עשר חודש מלאים לעונת הבציר והמסיק, שפעמים ההבדל הוא יותר או פחות משנים עשר חודש. ואילו לדעת חכמים יש להקפיד על אי שימוש במשך שנים עשר חודש בדיוק.

15 ר' יוסי אומר: הרוצה לטהר את גיתיו ואת בתי בדיו מיד, ולא ליישנם שנה — הריהו מגעילן במים רותחין שמערה עליהם, או שחולטן מרתיח אותם במי זיתים. רבן שמעון בן גמליאל אומר משום בשם ר' יוסי: מניחן תחת הצינור שמימיו מקלחין כל הזמן, או במעיין שמימיו רודפין שוטפים, ואז אנו מניחים שהמים השוטפים מנקים את הכל. וכמה זמן עליו להניחם תחת מים זורמים? — עונה. ומוסיפים כי כדרך זו שאמרו חכמים לנהוג ביין נסך כך אמרו חכמים לנהוג בטהרות.

16 ובטרם שממשיכים בהבאת הדברים, תוהים על לשון זו: כלפי לייא להיכן נוטים הדברים? כלומר, הלא צריך לומר להיפך "כדרך שאמרו בטהרות כך אמרו ביין נסך", שהרי בדיני טהרות קיימינן עומדים אנו! אלא יש לתקן וכך לגרוס: כדרך שאמרו בטהרות בטהרתם של כלים שנטמאו, כך אמרו ביין נסך בכלים שבלעו יין נסך.

17 וממשיכים בהבאת הדברים, וכמה היא עונה? אמר ר' חייא בר אבא, אמר ר' יוחנן: מחצית אחת מן היממה, או יום או לילה. ואילו ר' חנה שאונא, ואמרי לה ויש האומרים כי היה זה ר' חנה בר שאונא אמר בשמו של רבה בר בר חנה שאמר בשם ר' יוחנן שהכוונה לחצי יום וחצי לילה.

18 ואמר רב שמואל בר רב יצחק: ולא פליגי ואין ר' חייא בר אבא ור' חנה בר שאונא חלוקים, אלא הא זה שאמר או יום או לילה — מדבר בתקופת ניסן ותשרי, שאז הימים והלילות שווים, בני שתים עשרה שעות. ואילו הא זה שאמר חצי יום וחצי לילה — מדבר בתקופת תמוז וטבת, שהיום והלילה שבהן אינם שווים, ולכן חצי יום וחצי לילה הם ביחד שתים עשרה שעות. והרי זה שלא כדברי רבן שמעון בן גמליאל האומר שעונה היא לילה וחצי יום!

19 ומתרצים: הכא נמי אימא גבי כך גם כן אמור אצל, בענין נדה כי הכוונה ב"עונה" לחצי יום וחצי לילה! ותוהים על תירוץ זה: והא והרי "לילה וחצי יום" קאמר הוא, רבן שמעון בן גמליאל אמר! ומסבירים: אלא כך יש לומר בהבנת דברי רבן שמעון בן גמליאל, אי או לילה של תקופות ניסן ותשרי, שבהן גם הלילה וגם היום בני שתים עשרה שעות, שזהו שיעור עונה. אי או חצי יום וחצי לילה של תקופות טבת ותמוז, שבתקופת טבת היום קצר והלילה ארוך, ובתקופת תמוז היום ארוך והלילה קצר, ונמצא שמחצית מזו ומזו אף היא עולה לשתים עשרה שעות.

20 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור תירוץ אחר: אכן לענין טהרות ויין נסך מוגדרת "עונה" כחצי יום וחצי לילה, ואולם לענין בעילת מצוה של הבתולה, שאני שונה הדבר, ומשום כתיבת הכתובה הקודמת לבעילת המצוה, שיש דמגבי שמתעכבים בה טפי ביותר עד דחתמי שמשלימים אותה וחותמים עליה, ולכך האריכו את משך ה"עונה" ביותר והעמידוה חכמים על לילה וחצי יום.

21 א אף ששנינו במשנתנו בדינן של התינוקת שלא הגיעה זמנה לראות ושל הנערה שהגיע זמנה לראות שנותנים להן פרק זמן שבו אין הדם שהן רואות נחשב כדם נדה, מכל מקום רב ושמואל דאמרי תרוייהו שאמרו כן שניהם: הלכה בזו שראתה דם משנבעלה, שבעלה בועל בעילת מצוה, ופורש.

22 מתיב מקשה על כך רב חסדא ממה ששנינו בברייתא שמעשה היה בבתולה שנישאת, ונתן לה רבי ארבעה לילות מתוך שנים עשר חדש מעת שנישאה, שאין הבעל פורש לאחר שגמר בעילת מצוה!

23 אמר ליה לו רבא לרב חסדא: הדורי אפירכא חיזור, חיפוש, אחר קושיה כמו שהקשית מן הברייתא על דברי רב ושמואל, למה לי? אותיב ממתניתין הקשה עליהם ממשנתנו! ומסבירים מדוע העדיף רב חסדא להקשות מן הברייתא: שכן הוא סבר שכוח דברים שמובא בהם מעשה שהיה עמו פסק הלכה הריהו רב גדול יותר מכוחם של דברים שאין בהם מעשה, כדברי משנתנו.

24 ושבים לעצם השאלה, מכל מקום לרב ושמואל קשיא קשה. ומשיבים: אינהו דעבדו הם, רב ושמואל, שעשו, שהורו כן — כרבותינו שהורו כך. דתניא שכן שנויה ברייתא, רבותינו חזרו ונמנו והחליטו כי הבתולה שראתה דם משנבעלה, בעלה בועל בעילת מצוה, ופורש. שאין אנו נותנים לה פרק זמן שייחשב הדם שהיא רואה כדם בתולים. ומביאים כי כהלכה זו שהורו רב ושמואל, כן הורו ר' יוחנן וריש לקיש.

25 שכך אמר עולא: כי הוו כאשר למדו בה ר' י וחנן וריש לקיש בהלכה זו שבפרק תינוקת הוא פרקנו, לא הוו מסקי מינה היו מעלים מסיקים הלכה למעשה ממנה אלא כדמסיק תעלא מבי כרבא כדרך שמעלה השועל מהשדה החרוש, שאינו אלא אבק, שאף הם לא קבעו הלכה כאמור במשנתנו, ומסיימי והיו מסיימים בה, לאחר שלמדוה, הכי כך: אין זו להלכה, אלא הריהו בועל בעילת מצוה ופורש.

26 אמר ליה לו ר' אבא לרב אשי בשאלה על הלכה זו של ר' יוחנן וריש לקיש: אלא מעתה, שהריהי נטמאת משעה שגמר את ביאת המצוה — יקבעו חכמים כי כל שהוא בעל נפש ירא שמים אף לא יגמור את ביאתו! אמר ליה לו: לא קבעו כך חכמים, שאם היו קובעים כן — היה לבו של הבעל נוקפו פן תראה אשתו דם, והיה פורש מלבעול בכלל.

27 ב שנינו במשנתנו כי יש ונותנים לבתולה שנישאת פרק זמן של ארבעה לילות מעת שנישאה, שיהא הדם שהיא רואה בהם נחשב כדם בתולים. ומביאים עוד בענין זה ממה שתנו רבנן שנו חכמים: וכולן שאמרו בהן חכמים שיש להם ארבעה לילות, כתינוקת שלא הגיע זמנה לראות לדעת בית שמאי, וכנערה שהגיע זמנה לראות לדעת בית הלל שהיו שופעות דם ובאות ממשיכות לראות דם מתוך ארבעה לילות אלה לאחר ארבעה הלילות, או בזו שכבר ראתה דם בהיותה בית אביה שנותנים לה את הלילה הראשון לדעת בית הלל שהמשיכה לראות דם מתוך הלילה הראשון אל לאחר הלילה — אין אלה יכולות לסמוך על כך שדם בתולים הוא זה, אלא כולן צריכות לבדוק את עצמן וכדרך שתוסבר להלן.

28 ובכולן היה ר' מאיר מחמיר להנהיג בדיקה זו כדברי בית שמאי ולא כדברי בית הלל. ולכך הקטנה ששפעה דם מתוך ארבעת הלילות הללו אל לאחריהם, אף שלא התרפאה המכה, הריהי צריכה בדיקה. וכן הנערה שהגיע זמנה לראות ששפעה דם מתוך הלילה הראשון אל לאחריו, הריהי צריכה בדיקה.

29 ואילו בשאר ראיות דם שיש מחלוקת בעניינן בין בית שמאי ובית הלל — קבע ר' מאיר כי הלך לך אחר מראה הדמים, שבית הלל מטהרים כאשר נמצא שהשתנה מראה הדמים שלאחר מכן, ושלא כשיטת בית שמאי המטמאים אף שלא השתנה מראה הדמים.

30 שכן היה ר' מאיר אומר: המראה של הדמים הטמאים והטהורים משונים שונים הן זה מזה. כיצד? דם נדה — מראהו אדום, ואילו דם בתולים — מראהו אינו אדום. דם נדה — יש לו מראה זיהום עכור, ואילו דם בתולים — אינו בעל מראה זיהום. וכן מקור הדמים הטמאים והטהורים שונה זה מזה, שהרי דם נדה — בא מן המקור, ואילו דם בתולים — בא מן הצדדין.

31 אמר ר' יצחק בר ר' יוסי, אמר ר' יוחנן: זו דברי ר' מאיר, אבל חכמים אומרים כל מראה דמים הטמאים והטהורים — אחת הן, ולכן אין טעם לבדיקה זו באשה השופעת דם, שהרי אף אם נשתנה מראה הדם הריהי טהורה כל עת ששופעת היא.

32 ג מתוך שדנים בענין הבתולה שראתה דם משנבעלה, מביאים בעניין כל אשה הרואה דם מחמת תשמיש. שכן תנו רבנן שנו חכמים: הרואה דם מחמת תשמיש — משמשת בפעם הראשונה, וכן משמשת בפעם השניה שאינה חוששת שמא תראה בפעם זו, אף שכבר ראתה בפעם קודמת בשעת תשמיש, אם תראה דם, וכן אם תשמש שוב בפעם השלישית, ושוב תראה דם, מכאן ואילך כיון שהוחזקה בכך — לא תשמש עוד עם בעלה, עד שתתגרש ממנו,