ביאור שטיינזלץ על נדה מ״א

1 אחר שריבה הכתוב פסולים מסויימים שאם עלו לא ירדו, ומיעט פסולים אחרים שאין הם בכלל זה, ולא נאמר במפורש מיהם! ומשיבים: אמרת כי מרבה אני דווקא את אלו שנשחטה בלילה, שנשפך דמה וכו' שאם עלו לא ירדו — שבכל אלה היה פסולן רק משנכנסו בקדש במקדש, בעבודה במקדש. ומוציא אני מכלל אלו שאם עלו לא ירדו את אלו הרובע, הנרבע וכו' — שלא היה פסולן בקדש, אלא עוד לפני שנכנסו למקדש.

2 קתני מיהת על כל פנים שנינו בדברי ר' שמעון אלה אף את היוצא דופן בין אלה שלא קרבים, אף אם עלו. מאי לאו האם לא הכוונה ליוצא דופן של קדשים, והרי זו איפוא ראיה לדברי ר' יוחנן שמודה ר' שמעון שיוצא דופן פסול בקדשים. אמר רב הונא בריה בנו של רב נתן: לא, הכוונה ליוצא דופן של בכור, שאינו מתקדש אלא אם כן הוא בכלל "פטר רחם". ואין אם כן ראיה לדברי ר' יוחנן בשיטת ר' שמעון, ולדעת ר' שמעון אם כן יוצא דופן בקדשים הריהו קדוש.

3 ותוהים על כך: והרי אין למדים שיוצא דופן בבכור אינו קדוש מהכתוב "זאת" שבפסוק "זאת תורת העולה" ויקרא ו, ב, אלא מהאמור בדין הבכור עצמו "והעברת כל פטר רחם לה' " שמות יג, יב נפקא יוצא, נלמד דינו!

4 ומשיב על כך רב הונא בנו של רב נתן: אלא מאי מה תאמר, שהכוונה בדברי ר' שמעון בברייתא זו, היא למעט יוצא דופן של קדשים? והרי דבר זה מההיקש "אמו" האמור בבכור — "שבעת ימים יהיה עם אמו", שמות כב, כט, "אמו" האמור בקדשים — "והיה שבעת ימים תחת אמו", ויקרא כב, כז נפקא יוצא, נלמד!

5 ומשיבים על דבריו אלו: האי מאי זה מהו? אי אמרת בשלמא נוח הדבר אם אומר אתה שדברי ר' שמעון אלו שבברייתא הם ביוצא דופן של קדשים — היינו דאצריכי תרי קראי זהו הטעם שנצרכים שני מקראות, חד מקרא אחד — לבהמת חולין דאוליד שילדה דרך דופן, ואקדשה והקדישה בעליה את הולד, ללמדנו שאינו קדוש.

6 וחד ומקרא אחד — לבהמת קדשים דאוליד שילדה דרך דופן, שאין הולד הזה קדוש, וקסבר וסבור הוא ר' שמעון ככלל כי ולדות קדשים בהוייתן בהתהוותם, ביציאתם מרחם אמם הן קדושים, ואילו יוצא דופן של בהמת קדשים, אינו קדוש. אלא אי אמרת אם אומר אתה שר' שמעון בברייתא זו מדבר על יוצא דופן של בכור — מ"פטר רחם" נפקא יוצא, נלמד דינו, ואין צורך בכתוב נוסף להשמיענו דין זה!

7 ומסכמים: הכי נמי מסתברא כך גם מסתבר לומר שדברי ר' שמעון שבברייתא עוסקים בולדות קדשים, שכן יש צורך בשני מקראות בעניינם של אלו, מדקתני ממה ששנינו עוד באותה ברייתא הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד והכלאים, ויש לשאול בכל אלה: וכי

8 הני מהכא נפקא אלו מכאן דינם יוצא, נלמד שהם פסולים, והלא מהתם נפקא משם יוצא, נלמד דינם, ממה שנאמר בכתוב "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם" ויקרא א, ב, ונדרשו פרטי הדברים כך: "מן הבהמה" — להוציא למעט את הרובע והנרבע, שהוא פסול לקרבן. "מן הבקר" — להוציא את הנעבד. "מן הצאן" — להוציא את המוקצה. ומה שנאמר "ומן הצאן" בתוספת וא"ו — להוציא את הנוגח שהמית אדם בנגיחתו.

9 ותו ועוד יש לשאול: וכי כלאים הנזכרים אף הם בדברי ר' שמעון שבברייתא מהכא נפקא מכאן יוצא, נלמד דינם שהם פסולים, והלא מהתם נפקא משם, ממקום אחר יוצא, נלמד דינם, וכמו ששנינו: "שור או כשב או עז... ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן" שם כב, כז, ולמדנו מפרטי הדברים שבכתוב: "שור" — פרט לכלאים הבא משני מיני בעלי חיים. "או עז" — פרט לנדמה הנולד לעיזים, ונראה ככבש!

10 אלא יש לומר כי אצטריכו תרי קראי נצרכים שני מקראות לכל אלו: חד מקרא אחד — לבהמת חולין, וחד ומקרא אחד — לבהמת קדשים, הכא נמי כאן ביוצא דופן גם כן יש לומר כי איצטריך תרי קראי נצרכים שני מקראות, ולמדנו איפוא כדברי ר' יוחנן בשיטת ר' שמעון, שמודה ר' שמעון ביוצא דופן בקדשים, שאינו קדוש.

11 א ועוד בבירור השיטות במשנתנו, תנו רבנן שנו חכמים: אשה המקשה ללדת, ובתוך צער הלידה ראתה דם במשך שלשה ימים, ולאחר מכן יצא הולד דרך דופן — הרי זו נחשבת יולדת בזוב, שדינה כזבה רגילה. שאף שאשה המקשה ללדת וראתה דם אינה נחשבת זבה, אינו אלא ביולדת כדרכה, ולא ביולדת דרך דופן. ור' שמעון אומר: אין זו נחשבת יולדת בזוב, אלא אף זו נחשבת כלידה. ועוד נחלקו, בדינו של הדם היוצא משם, שלדעת חכמים הריהו טמא, ואילו ר' שמעון מטהר דם זה.

12 ודנים בדבר, בשלמא רישא נוחה, מובנת היא תחילת הברייתא במחלוקת הראשונה שבין חכמים לר' שמעון, שכן הן ר' שמעון הולך בה לטעמיה לטעמו, לשיטתו במשנה, שלידת יוצא דופן נחשבת כלידת ולד רגיל, והן רבנן חכמים הולכים בה לטעמייהו לטעמם, לשיטתם במשנה, שלידת יוצא דופן אינה נחשבת כלידת ולד רגיל. אלא בענין המחלוקת בין חכמים לר' שמעון בסיפא סוף הברייתא יש לברר: במאי פליגי במה הם חולקים? אמר רבינא: במקרה כגון שיצא הולד עצמו דרך הדופן,

13 ואולם הדם, שהוא דם הקישוי בשלושת הימים שלפני הלידה, יצא דרך הרחם. ואזדא והולך ר' שמעון אף בהלכה זו לטעמיה לטעמו, לשיטתו, שהנולד יוצא דופן הריהו כשאר הנולדים, ולכן גם דם קישוי היוצא לפני לידת יוצא דופן הריהו כדם קישוי היוצא לפני לידת ולד רגיל, וטהור הוא, וכמו כן אף רבנן חכמים הולכים בהלכה זו לטעמייהו לטעמם, לשיטתם, שיוצא דופן אינו נחשב לענין זה כילוד, ודם קישוי שקודם ללידה זו טמא הוא.

14 מתקיף לה מקשה עליה, על הסבר זה רב יוסף: אין לומר כן בהסבר הברייתא, משני טעמים: חדא האחד — דהיינו רישא שהרי זה, המקרה המתואר בראשית הברייתא, שעניינה דם קישוי היוצא לפני לידת יוצא דופן. ועוד, הלשון הנזכרת בסוף הברייתא "דם היוצא משם" — מה מקום שיצא ממנו הולד משמע, ולא שיצא הולד דרך הדופן, והדם דרך הרחם!

15 אלא אמר רב יוסף בהסבר סוף הברייתא: מדובר בכגון שיצא הן הולד והן הדם דרך הדופן.

16 ואף שאין הדם היוצא דרך הדופן מטמא כשלעצמו בטומאת הנדה ובטומאת הזיבה, יש לדון בדינו, ובשאלה במקור האם מקומו טמא קמיפלגי הם חולקים, ובאופן זה, מר סבר חכם זה, חכמים, סבורים כי מקור מקומו טמא, ולכן אף שיצא הדם דרך הדופן הריהו טמא, כיון שנגע במקור. ואילו מר סבר וחכם זה, ר' שמעון, סבור כי מקור מקומו טהור, ולכן לדעתו אף שנגע הדם במקור כיון שיצא שלא דרך הרחם הריהו טהור.

17 א ועוד בהבנת השיטות בברייתא זו, אמר ריש לקיש: לדברי המטמא בדם היוצא מהדופן חכמים, הריהו מטמא באשה טומאת נדה, שטמאה טומאת שבעה, ולא טומאת מגע בלבד, שהיא לערב. ואילו לדברי המטהר בדם היוצא מהדופן ר' שמעון — הריהו מטהר באשה מטומאת הנדה. ואילו ר' יוחנן אמר: אף לדברי המטמא בדם היוצא מהדופן חכמים — מטהר באשה, שאינה נטמאת בדם זה משום נדה.

18 ואזדא והולך בכך ר' יוחנן לטעמיה לטעמו, לשיטתו, שכן אמר ר' יוחנן משום בשם ר' שמעון בן יוחי: מנין שאין האשה נחשבת טמאה בטומאת נדה או בטומאת זיבה, עד שיצא מדוה הדבר המטמא דרך ערותה — שכן נאמר בפרשת איסורי העריות "ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגלה את ערותה את מקורה הערה" ויקרא כ, יח — מלמד שאין אשה נעשית טמאה עד שיצא מדוה דרך ערותה. ולכך הדם היוצא דרך הדופן, אינו מטמא בטומאת הנדה.

19 ב כיון שהוזכר המקור, מביאים עוד מה שאמר ריש לקיש משום בשם ר' יהודה נשיאה: מקור רחם האשה שנעקר חלק ממנו, ונפל לארץ כחתיכת בשר — האשה טמאה בכך, שכן נאמר בתיאור תועבות ירושלים כדרך האשה המזנה "יען השפך נחשתך ותגלה ערותך" יחזקאל טז, לו, הרי שאף שיצא חלק מהמקור ארצה "השפך נחושתך" עדיין נחשב הוא כ"ערוה".

20 ומבררים: למאי למה, לאיזה ענין נחשבת אשה זו כטמאה? אילימא אם תאמר לענין שתיטמא בו האשה טומאת שבעה כנדה — אין לומר כן, שהרי בדין הנדה אמר רחמנא אמרה התורה "ואשה כי תהיה זבה דם יהיה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה" ויקרא טו, יט, להורות: דווקא בדם היא נטמאת, ולא בחתיכה הבאה מהמקור! אלא אמר ר' יוחנן לענין שנטמאה האשה בנגיעתה בחתיכת מקור זו בזמן שיצאה ממנה, אלא לטומאת ערב בלבד, ככל הנוגע בנדה.

21 ג ועוד בדינו של המקור, אמר ר' יוחנן: מקור שהזיע ביצבץ דם לבן וצלול כמראה שתי טיפי מרגליות — טמאה בו האשה הרואה. ומבררים: למאי למה, לאיזה ענין אמר ר' יוחנן את דבריו אלו, אילימא אם תאמר לענין שתיטמא האשה במראה זה טומאת שבעה ימים כנדה — אין לומר כן, שהרי שנינו במסכתנו פרק שני כי רק חמשה דמים טמאין יש באשה ותו ויותר לא, ודם זה אינו נמנה בין החמישה! אלא אמר ר' יוחנן דבריו אלה לענין טומאת ערב, מפני שנגעו טיפות אלה במקור, וכיון שנגעה בהן האשה נטמאה. ומסייגים: ודווקא שהיו אלה תרתי שתיים טיפות, אבל בטיפה חדא אחת — אין האשה נטמאת בה, שכן אימא מעלמא אתיא יש מקום לומר כי מהעולם, מחוץ למקור היא באה.

22 ד שנינו במשנתנו כי כל הנשים מטמאין נטמאות בטומאת הנדה ביציאת הדם מהמקור והגעתו לבית החיצון. ומבררים: הי ניהו איזהו הוא בדיוק המקום בגוף האשה המכונה "בית החיצון"? אמר ריש לקיש: כל מקום פתח הרחם שבשעה שהתינוקת יושבת, מתרחב במקצת ונראת, הוא הקרוי בית החיצון.

23 אמר ליה לו ר' יוחנן לריש לקיש, אין זה כדבריך, שהרי בטומאת הנדה נאמר "דם יהיה בבשרה" ויקרא טו, יט, שטמאה היא בדם בעודו מצוי בתוך גופה "בבשרה", ואילו אותו מקום שהגדרת נחשב כמקום גלוי, וכפי שמצאנו שכ גלוי הוא נחשב אצל בענין טומאת נגיעה בשרץ, שאף שאין מגע השרץ מטמא בבית הסתרים, מקום זה הריהו בכלל המקומות הגלויים! אלא אמר ר' יוחנן: "בית החיצון" שנטמאת בו האשה בנדה, הוא המקום במרחב שבין צידו החיצוני של גוף האשה עד בין השינים גבשושיות בשר מוגבהות בתוך הרחם.

24 בעקבות דברי ר' יוחנן אלה, איבעיא להו נשאלה להם, ללומדי בית המדרש שאלה זו: האם מקום בין השינים עצמם נחשב כלפנים כלפי המקור, או כלחוץ כלפי הצד החיצון של הגוף? ומביאים ראיה, תא שמע בוא ושמע ממה דתני ששנה ר' זכאי במפורש: כל המקום שמצידו החיצון של גוף האשה ועד בין השינים — דם הנמצא בו מטמא. ואילו המקום שבין השינים עצמן — נחשב כלפנים, ואינו מטמא.

25 ובענין הגדרת "בית החיצון" שנטמאת בו האשה, מביאים עוד, כי במתניתא תנא בברייתא שנינו: "בית החיצון" הרי זה מקום דישה. ומסבירים: מאי מה פירוש "מקום דישה"? אמר רב יהודה: המקום ברחם האשה שבשעת תשמיש השמש כינוי לאבר זכרות דש נוגע בו.

26 ה ועוד תנו רבנן שנו חכמים: נאמר בטומאת הנדה "אשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה" ויקרא טו, יט — מלמד שמטמאה שנטמאת בטומאת הנדה בדם שיצא מן המקור ונמצא בפנים גופה כבדם שבחוץ. ואין לי שנוהג דין זה אלא בטומאת הנדה, הזבה מנין — תלמוד לומר מלמדנו האמור באותו פסוק "זבה בבשרה", שאף האשה הזבה בכלל זה.

27 ושואלים עוד: פולטת שכבת זרע שנטמאת בכך בטומאת ערב, מנין לי שאף היא אם פלטה לבית החיצון, נטמאה — תלמוד לומר בכתוב זה "יהיה", לרבות כל המטמא אותה, שכשהוא בבית החיצון הריהי נטמאת בכך. ואילו ר' שמעון אומר: אין האשה שפלטה שכבת זרע לבית החיצון נטמאת בכך, אלא משעה שיצאה שכבת הזרע אל מחוץ לגופה. שכן דיה לאשה בטומאה זו שתהיה כבועלה האיש, שהביא עליה טומאה זו, שלא תהיה חמורה ממנו. מה בועלה — אינו מטמא בהוצאת שכבת זרע, עד שתצא הטומאה לחוץ מגופו, אף היא, האשה — אינה מטמאה בפליטת שכבת זרע עד שתצא טומאתה לחוץ.

28 ומקשים: וסבר וכי סבור ר' שמעון שאומרים כלל זה שדיה לטומאת אשה שתהיה כטומאת בועלה? והתניא והרי שנינו בברייתא על האמור באיש שיצאה ממנו שכבת זרע "ואשה אשר ישכב איש אותה שכבת זרע ורחצו במים וטמאו עד הערב" ויקרא טו, יח, אמר ר' שמעון: וכי מה בא כתוב זה ללמדנו? אם לענין הנוגע בשכבת זרע שנטמא טומאת ערב — הרי דבר זה כבר נאמר למטה להלן, ויקרא כב, ד בכתוב "או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע", ללמד שהנוגע בשכבת זרע נטמא.

29 אלא מלמדנו הכתוב שאשה שנבעלה נטמאת בשכבת זרע של בועלה, אף שנגעה בה שכבת זרע זו בתוך גופה. ואף שלא היתה צריכה להיטמא ממנה מפני שטומאת בית הסתרים היא, וכלל הוא שטומאת בית הסתרים אינה מטמאה, אלא שגזרת הכתוב הוא שהאשה הנבעלת נטמאת אף באופן זה. הרי שלשיטת ר' שמעון נטמאת האשה בשכבת זרע בבית הסתרים, וחמורה היא איפוא מבועלה, שהוא נטמא בשכבת זרע רק משיצאה מגופו!

30 ומשיבים: לא קשיא אין זה קשה, שיש להבחין בין המקרים, כאן ששנינו שחמור דינה של הנבעלת מבועלה — הרי זה במשמשת, שגזירת הכתוב היא שהאשה נטמאת אף בבית הסתרים. כאן ששנינו שדיה שתטמא כבועלה — בפולטת שכבת זרע, שאינה מטמאת בבית הסתרים, אלא משיצאה שכבת הזרע לחוץ, כבועלה.

31 ותוהים: זו הפולטת שכבת זרע — ודאי נטמאת, שכן תיפוק ליה תצא לו הלכה זו שהיא טמאה, דהא שהרי לפני שפלטה האשה היא שמשה עם בעלה, ונטמאה בכך! ומשיבים: צריך להשמיענו שהיא טמאה במקרה שטבלה לאחר שמושה ונטהרה מטומאת תשמישה, ולאחר מכן פלטה שכבת זרע.

32 ושואלים: למימרא האם לומר מכאן שהמשמשת, בטומאת ערב סגי די לה? והא והרי אמר רבא: משמשת — כל שלשה ימים שלאחר התשמיש אסורה לאכול בתרומה, משום שאי אפשר לה שלא תפלוט משכבת הזרע, ותיטמא בה!

33 ומתרצים: דינו זה של ר' שמעון שהאשה הפולטת שכבת זרע נטמאת רק ביציאתה אל מחוץ לגופה, מתייחס למקרה מסויים, הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — שלאחר ששימשה, הטבילוה לטהרתה, בעת שהיא במטה. שכיון שלא קמה ממיטתה, אין לחשוש בה שפלטה משכבת הזרע שבה, ונטהרה בטבילתה, ומותרת באכילת תרומה. ושואלים: הרי שאם קמה מן המיטה חוששים שפלטה, מכלל דכי קאמר מכאן שכאשר אמר רבא שאי אפשר שלא תפלוט שכבת זרע בשלושת הימים שלאחר התשמיש, הרי זה מדובר במקרה דאזלה איהי בכרעה שהלכה היא עצמה ברגליה וטבלה, ולא שהטבילוה אחרים בהיותה במיטה, ואולם במקרה זה יש לחשוש: דילמא בהדי דקאזלה שדיתא שמא בתוך הליכתה זו לטבול פלטה את שכבת הזרע שבה, ולאחר שטבלה לטהרתה ונטהרה, שוב לא תפלוט ולא תיטמא שוב, ומדוע אסרה רבא באכילת תרומה?